The “Doing man” cannot be freed
איש העשייה אינו נגאל
לקוח מתוך המאמר של הרב יוסף דוב הלוי
סולוביצ'יק "איש האמונה הבודד"/ תרגום: קלמן נוימן/ ידיעות אחרונות-
ספרי חמד/ 2018
מבוא
האדם המערבי נמצא היום במצב של ניכור
עצמי. הסיבה העיקרית היא שהוא חלק מחברה המכוונת להישגים טכניים, מרוכזת בעצמה ומאוהבת בעצמה
(נרקיסיסטיות). הרדיפה היא אחר כבוד, השיח הוא סביב ניצחון, והאנושות עסוקה בלהגיע
לעבר גלקסיות רחוקות. הוא רואה בעולם המוחשי כאן-ועכשיו את הביטוי היחיד של
ההוויה. החברה כיום נעשתה יותר פונקציונאלית-תועלתנית ולכן האדם המערבי הפך
לאיש העשייה, והוא מכוון לעולם המתעסק בעיקר בשיקולים המעשיים של השכל, שמזמן עקרו
אצלו את השיקולים הרגשיים של הלב.
מהות קיומית
במקום לשאול את שאלת ה"איך"
הוא שואל "כמה". הוא מתאמץ לשכפל את הדינמיקה של הקוסמוס על ידי
שימוש באמצעים כמותיים-מתמטיים שהוא מפתח דרך הנחת הנחות וחשיבה יצירתית. הוא
בעל שאיפה אנוכית ותועלתנית
לשפר את מצבו ביחס לסביבה: ללמוד את סודות הטבע, לרתום את כוחות הטבע היסודיים,
לשלוט בהם, ולהעמידם לרשותו.
קיים אצל איש העשייה דחף עצום לפעילות
יוצרת ושימוש במשאבים בלתי-נדלים למימוש ייעוד זה: בינה מלאכותית, עיצוב הדעת האנושית,
מסוגלות להתמודד עם העולם החיצוני וחקר מהלכים מורכבים. איש
העשייה קיבל על עצמו את המנדט
לכבוש את הטבע תוך כיוון תשומת הלב לצדדים הפונקציונאלים והמעשיים של השכל,
שבאמצעותם הוא מסוגל להשתלט על הטבע.
איש העשיה ניחן בצורך להיות אנושי
ולחיות באופן מכובד: להיות אדון על סביבתו ולהפעיל שליטה עליה. הוא בעל הדר, הוד
ועוצמה. הוא חי חיים מחושבים, מתוכננים ובעלי הוד.
משוואת חייו היא:
אנושיות=כבוד=אחריות=הדר
והוד
הוא מתעלה למרומי חופש הפעולה
והיצירתיות המחשבתית, תוך יישום הצו של אחריות מכובדת על עולמו. כבודו של איש העשייה,
מתבטא במודעות לאחריותו וביכולתו למלא את האחריות הנובעת מהצורך בשליטה על הסביבה. הוא
מנסה להתגבר על כוחות
קוסמיים דרך עבודה יוצרת בשאיפה לחקות את בורא עולם. הוא איש המדע המתמטי המרחיק
תופעות הנגישות לחושים (צבע, צליל, חום, מישוש וריח) ועובר לעולם המורכב מיחסים
פורמליים של הבניות מחשבתיות (הנחה והיסק).
הזמן הוא אחיד ונמדד בשעון, הוא ניתן
לכימות, למיקום במרחב ולמדידה, הזמן שייך למערכת קואורדינטות קוסמית. העבר והעתיד
אינם מציאויות חווייתיות, הם מייצגים שני כיוונים אופקיים, רצף סיבתי של אירועים. איש
העשייה חי ביחידות זעירות של זמן הנמדד על ידי שעון ולכן איננו מודע כלל
ל"לפני" ול"אחרי".
איש העשייה משכפל את הטבע ויוצר עולם
משלו ובכך שולט על סביבתו על ידי הפעלת ההבניות והיצירות המתימטיות שהוא יצר. הוא אסתטיקן יצירתי מושבע: הוא יוצר ומתגאה
ביצירותיו האינטלקטואליות והיפות, ולכן הוא מחוקק נורמות וחוקים במישור האסתטי ולא
הנואטי-אתי.
שייכות לקהילה
הוא חי בחברה, תוך חיבור עם אחרים. הוא
יצור חברתי, ידידותי, תקשורתי, המדגיש את הפנים האומנותיות בחיים ומעדיף את הצורה
על פני התוכן, את הביטוי הספרותי על פני המהות, את ההישג המעשי יותר מן ההנעה
הפנימית. הוא בעל כישרון רטורי, יכולת לתקשר. הוא אף פעם לא לבד. הוא חבר בקהילה טבעית שנוצרת על ידי הפעולה
החברתית היצירתית שמתרחשת כאשר האדם סבור שחיים ופעילות משותפת יקדמו את האינטרסים
שלו. הדחף שלו לפעילות מאורגנת איננו ניזון מן הצרכים והחוויות הייחודיות של האדם
הרוחני, אלא מדחפים ביולוגיים אינסטינקטיביים. הוא יצור ביולגי הדואג להישרדותו,
אל מול האתגר המאיים של העולם החיצוני. (קהילה טבעית כמו בממלכת החיות- הקירבה
הפיזית כשלעצמה תוכל להסיט את האיום הממשמש ובא.) הדחף הקמאי להתכנס יחד אל מול
פני התנגדות, משותף לבעל החיים ולאדם הביולוגי כאחד.
איש העשייה חי בקהילה של אינטרסים,
המחושלת על ידי שאיפה בלתי מרוסנת להצלחה ולניצחון והמורכבת תמיד משתי אישיויות,
ה"אני" וה"אתה", המשתפות פעולה כדי לקדם את האינטרסים שלהן.
מצטרף חדש לקהילה פוסק מלהיות "הוא" אלמוני ונהפך ל"אתה" שניתן
לתקשר איתו ולהכירו. הסיבה העיקרית לקיום הקהילה היא שהוא עומד חסר אונים מול אתגר של סביבה
עוינת. מכיוון שהוא נקרא לבצע משימות רבות שהוא איננו יכול להן לבדו, נדרשת פעולה
משותפת יחד עם אחרים. כיחיד הוא חסר אונים, ולכן הוא מתקהל, מתארגן, כורת אמנות של
עזרה הדדית, חותם חוזה, מקים שותפויות וכולי.
"לא
טוב עשות האדם מלאכה לבדו": איש העשייה עסוק במציאת שותף פונקציונאלי שיסייע
לו ביוזמותיו, בתוכניותיו ובמבצעיו. הוא עמית לעבודה אך לא שותף קיומי. הדמויות העסוקות
בעבודה הן שטחיות, השיח מוקדש להצלחה ולכן הן מדברות ביניהן בסיסמאות נבובות
ובסטריאוטיפים. השיח הוא מקצועי בעיקר סביב חלוקת העבודה, תיאום פעולות של רבים,
הצטברות ניסיון של המונים. הרוח השיתופית של אין ספור יחידים, מעלה את האדם מעל
לרמה הפרימיטיבית של קיום טבעי ומעניקה לו שליטה על סביבתו. "טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד
אֲשֶׁר יֵשׁ לָהֶם שָׂכָר טוֹב בַּעֲמָלָם. כִּי אִם יִפֹּלוּ הָאֶחָד יָקִים אֶת
חֲבֵרוֹ וְאִילוֹ הָאֶחָד שֶׁיִּפּוֹל וְאֵין שֵׁנִי לַהֲקִימוֹ." (קהלת ד,
ט-י) לא נוצר מצב של שתי נשמות המחוברות יחד בקשר בל-יינתק, שכל אחת מבטאת שיח
ייחודי. אישיוּיוֹת העומק שלהן אינן מקיימות תקשורת ביניהן ובוודאי לא נקשרות זו
לזו. הקהילה הטבעית משפרת את סיכוייו להישרדות מוצלחת, אך איננה מרוממת או משפרת
את חווייתו הקיומית משום שאין לו צורך בגאולה או בהיטהרות.
בקהילה הטבעית מתקיים דו-שיח בין
ה"אני" לבין ה"אתה". אולם דיאלוג זה מוגבל לסיפוק הצורך
בתקשורת הדוחף את האדם המעשי להתייחס לאחרים, משום שבעבורו תקשורת היא מידע אודות
הפעילות השטחית של האדם המעשי. המבנה הלשוני הופך את הייחודי לסטנדרטי
ואת הפרטי לאוניברסלי. אישיוּיוֹת-שטח נפגשות והמחויבות איננה חורגת מגבולות
התועלתנות, ניתן למצוא קולגיאליות, שכנות טובה, הגינות או נימוס- אך לא חברות. איש
העשייה לא מודע לבדידותו הקיומית. הלבדיות היא קושי שהוא מסוגל לפתור.
ממד אמוני-דתי
חוויה או הרפתקה טרנסצנדנטלית מפורשת
בקטגוריות קוסמיות. הוא דורש להיות מוצלח. הוא רוצה להצליח גם בהרפתקה שלו עם
אלוהים. הוא מצפה להדדיות. כאשר הוא כורת ברית עם אלוהים, הוא תופש ברית זו כחוזה
מסחרי. בדרך פרימיטיבית הוא רוצה לסחור ב"טובות הנאה" ולהחליף טובין:
מחוות האמונה היא בעבורו מעשה תן-וקח, ומשקפת את הפילוסופיה של איוב שהובילה אותו
לאסון- האמונה כעסקת חליפין, ומצפה לפיצוי בעבור כל קורבן שהוא מביא.
הקהילה הדתית מוקדשת להשגת כבוד והצלחה
והיא יצירת כפיו של אדם העשייה, יחד עם מגוון הקהילות כגון הפוליטית, המדעית
והאמנותית- המותאמות כולן לאותן תצורות סוציולוגיות. הקהילה הדתית היא קהילת עבודה
המורכבת מגוף ראשון ומגוף שני, אך איננה כוללת את "הגוף השלישי" האלוהי.
מטרתה העיקרית היא קידום האינטרסים של איש העשייה המעריך את הדת על פי התועלת שלה
בעבורו והמחשיב את הפעולה הדתית כדרך להגברת אושרו: לא העמקה והעצמה של המחויבויות
שלו.
סיכום
איש העשייה המצליח, רוצה להיות ריבון
בעולם הרוחני ולא רק בפיזי. הוא רודף לא רק הצלחה חומרית, אלא גם הישגים
אידיאולוגיים-ערכיים: מביט לאחור ומעריך את מעשה ידיו, תוך כדי מאמץ למקם אותם
בפרספקטיבה פילוסופית-ערכית. לעולם איננו שואף לנגוע ב"מה
שמעבר". החוויה האסתטית שהוא חווה נותרת חסרה ככל שהיופי איננו מתעלה אל עבר
הנשגב ועל כן איננו נגאל.
תגובות
הוסף רשומת תגובה