Motivation for spiritual caregivers

מוטיבציה לתפקיד המלוה הרוחני

בספרו של דניאל פינק- מוטיבציה: האמת המפתיעה על מה שמניע אותנו (מטר, 2009) כתב דניאל פינק שלבני אדם יש שלוש "מערכות הפעלה": טבעית, חברתית ואנושית. מערכת ההפעלה האנושית מאפיינת בני אדם בכלל, ומלוים רוחניים בפרט, ומכוונת אותם. לפי פינק היא עשויה מ"התשוקה העמוקה שלנו להכווין בעצמנו את חיינו, להרחיב ולהגדיל את יכולותינו ולחיות למען תכלית כלשהי." (שם: 143)

Autonomy: the urge to direct our own lives. Mastery: the desire to get better and better at something that matters. Purpose: the yearning to do what we do in the service of something larger than ourselves. These are the building blocks of an entirely new operating system for our businesses.”/ Daniel H. Pink

מודל אמ"ת מתבסס על שלושת העקרונות של דניאל ה' פינק:

1. אוטונומיה (Autonomy)– מתוך קונפליקט תלות-עצמאות עולה הצורך לשלוט בחיינו בעצמנו, ליצירת תחושת עצמאות. השליטה באה לידי ביטוי:

·        במטלה (Task)– בחירת המטלה לביצוע או היכולת להשפיע על מה שאנחנו עושים ולומדים. הבחירה תתבטא בשגרת ביצוע או בתעדוף הביצוע של מגוון מטלות. תתכן בחירה בעבודה במקביל בו-זמנית על מספר מטלות.

·        זמן (Time)– מתי אנו מבצעים את המטלה ומהו משך הביצוע. כשיש מספר מטלות התזמון וסדר ביצוען מאפשר תחושת אוטונומיה גם אם לא כל המטלות נבחרות. תחושה זו מועצמת כאשר לא מוכתב מועד לסיום המטלה על-ידי גורם חיצוני.

·        טכניקה (Technique)– היכולת לבחור כיצד אנו עושים את אותן מטלות. כל אדם בוחר את המתודות הרלוונטיות לביצוע המטלה, שתתרום לפיתוח המקצועי שלו.

·        צוות (Team)– בחירת השותפים לביצוע המטלה: עם מי אנו עושים זאת. הבחירה יכולה לנבוע מתוך שיקול מקצועי או בינאישי והשילוב ביניהם.

2. מומחיות (Mastery)– הוא הדחף האנושי להשתפר עוד ועוד במשהו שחשוב לנו. מומחיות מתרחשת כאשר נוצרת תחושת זרימה בשעה שניצבים מול אתגר התואם ליכולות שלנו, תחושה שגורמת לנו להיות שקועים בעשייה עד כדי כך שהכול נראה "נכון" וזורם. 

3. תכלית (Purpose)– זוהי השאיפה לעשות את מה שאנחנו עושים במסגרת משהו גדול יותר מעצמנו. השייכות לקבוצה מקצועית לומדת (קהילה) המעצבת ומטמיעה את החזון (הטמעת הליווי הרוחני) בארגון.

נפרק את ההגדרה הזאת לשלושת חלקיה בהקשר לעולם הליווי הרוחני:

"תשוקה להכווין לעצמנו את חיינו": לבני אדם בכלל, ולמלוים רוחניים בפרט, לאור המודעות העצמית שלהם ותהליכי ההתבוננות הפנימית, יש צורך קיומי לחוות את מעשיהם כתולדה של בחירה שלהם. לחוש אוטונומיים. כאשר מלוים רוחניים חווים את מעשיהם כנכפים עליהם מבחוץ (בקשת המשפחה לסייע בשכנוע המלווה לקבל החלטה/בחירה שהמלווה אינו רוצה: לעבור לדיור מוגן, לבצע פעילות שהוא אינו מעוניין בה, או בקשת הצוות הרפואי התומך לסייע לו לשכנע את המלווה לקבל פרודצורה/ טיפול תרופתי שהוא אינו מעוניין בה, ואפילו "להכין אותו לקראת סוף חיים", הם מתמרדים או נכנעים ומאבדים לא רק את התשוקה שלהם למפגשי הליווי אלא אף לתפקידם. הנחת היסוד במפגשי ליווי היא להגיע ללא אג'נדה, ורק אם הנושא המבוקש עולה במפגש, או מזוהה כצורך רוחני, יתקיים השיח או תתבצע ההתערבות הרוחנית בהתאם.

"תשוקה להרחיב ולהגדיל את יכולותינו": לבני אדם בכלל ולמלוים רוחניים בפרט, יש את הצורך הקיומי לממש את הכישרונות שלהם ולפתח אותם. האבולוציה חילקה ליחידים ולמין האנושי בכללו יכולות מגוונות- זה חשוב להשרדות של הפרט והמין. כדי שהיכולות הללו יעשו משהו בעולם הן צריכות תשוקות שיוציאו אותן מהכוח אל הפועל. בדרך כלל, כישרונות באים עם תשוקות מתאימות- ולהיפך. למשל מלוה רוחני עם כישרון ללוות אנשים בסוף חיים- ראיית המוות כחלק מן החיים, אנשים עם דמנסיה- יכולת תקשורת ותיקוף, מחלות סופניות- נוכחות והתמודדות עם סבל, יש תשוקה לממש אותו וצורך להתאמן וללוות.

"תשוקה לחיות למען תכלית כלשהי": זהו החלק האנושי ביותר במערכת ההפעלה האנושית שלנו- לחיות למען תכלית: לא למען יעד חולף, אלא למען מטרה כוללת המעניקה משמעות לחיינו ועוזרת לנו לשאת אותם בכלל ואת מפגשי הליווי בפרט: מפגש אנושי מיטיב, שיפור איכות החיים של המלווה, זיהוי משאבי הרוח של המלווה בכדי לשאת את המצב, נוכחות מלאה כמפיגה בדידות. 

"העשייה של המלוה הרוחני היא ההוויה של המלווה."