Fowler, Jung and Faith development

פאולר, יונג והחוויה האמונית

חלק מן הטקסטים על יונג מבוססים על מאמרה של רות נצר: "יונג ויחסו לדת"/ אוקטובר 2015.

קרל גוסטב יונג Carl Gustav Jung 1875-1961)‏) סבר שהצורך להתמסר ולהיכלל ביישות או בכוח מרכזי אחר הגדול מהאדם, כלומר גדול מהאני, הוא צורך קיומי. יונג היה פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי שוויצרי, מבכירי תלמידיו של זיגמונד פרויד. יונג הכיר ברגש הדתי כאינסטינקט וארכיטיפ מולד בנפש האדם. לדעתו ניתן לדבר על דחף דתי, כשם שאפשר לדבר על דחפים מיניים ותוקפניים. הסמלים הדתיים הכרחיים, לפי יונג, לא רק לנפשו של היחיד, אלא לתרבות בעולם. 

פרופסור ג'יימס וו. פאולר (James W. Fowler 1940-2015) בספרו "שלבים של אמונה" (1981Stages of Faith/ ), מציע סדרת שלבים של ההתפתחות האמונית. פאולר היה פסיכולוג התפתחותי בבית הספר לתיאולוגיה של קנדלר ((Candler School of Theology. החיבור בין יונג לפאולר מייצר שיח מרתק סביב ההתפתחות האמונית והחוויה המיסטית של האדם. המחקר של פאולר מציג מודל המורכב משישה שלבים (ושלב מקדים) של התפתחות האמונה (או התפתחות רוחנית) לאורך החיים. פאולר התבסס בספרו על עבודתם של ז'אן פיאז'ה ((Jean Piaget, אריק אריקסון (Erik Erikson) ולורנס קולברג (Lawrence Kohlberg) בהקשר להיבטים של התפתחות פסיכולוגית בילדים ומבוגרים.

הנחת היסוד היא כי הפסיכולוגיה הטרנסצנדנטלית (כמו של יונג, פראנקל ואחרים שהושפעו מהם( מאמצת את העמדה התיאולוגית, לפיה הלא-מודע הנפשי הוא רק חלק (רסיס) מהלא-ידוע והלא-נודע האלוהי בעולם. זו פסיכולוגיה שמכירה בשורש הנצחי של הנשמה, שיש לה קשר גם עם הלא-נודע האלוהי. אמונה דתית אינה משחררת מקונפליקטים נפשיים והיא מעניקה לחיים ממד נוסף. עמדתו של אדם כלפי הרליגיוזיות שלו יכולה להיות כמו של יונה הנביא הבורח ממנה או דרך יצירת אינטימיות עמוקה עמה, כפי שפאולר מציין, שמתקיימת בשלבים המתקדמים של ההתפתחות האמונית. בתפיסה הדתית והחוויה המיסטית, העצמי והאל משקפים זה את זה, כלומר, אלוהים והעצמי הם בעלי קיום אונטולוגי זהה ומקביל, ואלוהים הוא בעל קיום אובייקטיבי מעבר לנפש האדם. בתפיסה המיסטית אלוהים גם נולד בנפש המאמין, חי באמצעותו, ולרגעים מזוהה עמו. בתפיסה הפסיכולוגית של הסמל, אלוהים האחדותי הוא אחד מסמלי העצמי, כלומר, אלוהים אינו קיים אובייקטיבית, אלא הוא השלכה של דימוי ארכיטיפי פנימי, והוא דימוי העצמי בצלם אלוהים.

וון פרנץ ,(Von Franz, 1980) תלמידתו של יונג, אומרת שאין חוויה דתית-רוחנית בלי צורך לספר אותה, והיא רואה חשיבות בכך שהחוויה הדתית-רוחנית הגדולה תזרום למציאות, תתווסף לחוויה המשותפת של אנשים אחרים שיתעשרו ממנה, ותשתלב עם זרם החיים. כאן תפקידו העיקרי של המלווה הרוחני לאפשר למטופל לשתף ולספר על החוויה הרוחנית אותו חווה, ולהפוך אותה לחלק מוצהר מזהותו הרוחנית וממשאבי הכוח שיש לו. המודל של פאולר מסייע בבניית תכנית התפתחות רוחנית אישית לכל מטופל לפי החוויה דתית-רוחנית, אותה הוא משתף עם המלווה הרוחני, המעידה על שלב ההתפתחות האמונית בו הוא נמצא.

ויקטור פראנקל אומר שיש מטופלים שלא ישתפו את המלווה הרוחני ברגשותיהם הדתיים משום החשש שלא יובנו, שלא תהיה הזדהות אמיתית עם רגשותיהם, או אפילו שהמלווה הרוחני יתייחס לאמונתם כאשליה והבלים, בנוסח פרויד. יש להיזהר מפרשנותו של המלווה הרוחני את החוויה הרליגיוזית של המטופל, במיוחד משום שהיא יכולה להיות הרסנית ולפגוע לטווח הארוך בזהות הרוחנית שלו. פאולר נותן לגיטימציה לכל מגוון האמונות ובכך מסייע להתגבר על הקושי בפרשנות.

פירוט שלבי התפתחות אמונית לפי פאולר

שלב מקדים:

אמונה "ראשונית או בלתי נפרדת"- “Primal or Undifferentiated” faith- גיל 0-2

מתאפיינת בלמידה מוקדמת של תחושת הביטחון מהסביבה הקרובה (חום, ביטחון ומוגנות אל מול כאב, הזנחה והתעללות). במידה והילד מקבל טיפול מסור, אוהב ועקבי, הוא מפתח אמון וביטחון כלפי היקום והנשגב. באופן הפוך, חוויה שלילית תפתח אצלו חוסר אמון ביקום ובנשגב. אריק אריסון טען שהתקווה נולדת בשלב המוקדם בחיים בילדות, ובמיוחד ביחסים עם האמא. תקווה נולדת במהלך חוויה בה ניתן לסמוך על האחר ונוצר דפוס השגחה משכנע אשר בו נפגשים בתקווה ומגלים כי התקווה מתגמלת מטבעה. תקווה מתקשרת לתחזוקה של יציבות, עולם שניתן לסמוך עליו ולאמת אותו, אך בעיקר מזוהה עם שינוי, סיכויים חדשים והרחבת אופקים. המעבר לשלב הבא מתחיל בחיבור בין המחשבות לשפה, המאפשר שימוש בסמלים ודימויים בדיבור ובמשחק. בשלב זה קיימת רק אמונה ראשונית או בלתי נפרדת הנובעת מאופי הקשר עם ההורים, כבסיס לבניית אמון ותקווה בהמשך.

שלב 1:

אמונה "אינטואיטיבית השלכתית"- “Intuitive-Projective” faith- גיל 3-6

מתאפיינת בחשיפה לא מוגנת של הנפש לתת מודע. דימויים אינטואיטיביים של טוב או רע. דמיון ומציאות הם אחד, הבאים לידי ביטוי בעצמאות ויוזמה. עוצמתו של השלב הוא ביכולות לדמיין ולתפוש את העולם דרך דימויים משמעותיים ונרטיבים. המעבר לשלב הבא מתחיל ברצון להבחין בין מציאות לדמיון. ההורים מהווים מודל חיקוי ודוגמה אישית להתנהגות ולעולם האמוני.

שלב 2:

אמונה "מיסטית פשוטה כמשמעה"-“Mythic-Literal” faith - גיל 6-12

לאנשים בשלב זה יש אמונה חזקה בקיום צדק ובהדדיות של היקום (תפישת שכר ועונש). האלים נתפשים אַנְתְּרוֹפּוֹמוֹרְפִיים- יצורים לא-אנושיים שמייחסים להם תכונות אנושיות. סיפורי דת מקבלים פרשנות מילולית בלבד (פשט ללא דרש), החשיבה היא קונקרטית ולוגית. המעבר לשלב הבא נובע מהצורך לישב סתירות הקיימות בסיפורים, ומוביל להתבוננות או חשיבה על משמעויות הדברים. האלוהות נתפשת כדמות הורית.

שלב 3:

אמונה "המורכבת ממוסכמות"- “Synthetic-Conventional” faith- גיל 13-16

המעבר להתבוננות פנימית בשלב הבא נובע מסתירות בין מקורות סמכות חיצוניים שונים. לעיתים חווית התרחקות מן הבית (פיזית/רגשית) מזרזת את תהליך הבחינה העצמית סביב הערכים והזהות האישית של הלומד. האמונה מתאפיינת בחשיבה יותר מופשטת לפי המוסכמות הקיימות. מתחילה להיווצר זהות רוחנית דרך נטייה לאמץ אמונות המקובלות על ההורים, חברים, מורים ותקשורת. האלוהות נתפשת דרך הדמויות והאמונות הקיימות בסביבת הלומד ובקהילה אליה הוא/היא שייך/ת. בשלב זה העצמיות הגרעינית של הלומד היא מקום המפגש - פנים אל פנים – עם הגדול ממנו. המפגש הוא "בסוד-שיח" )נוסח בובר( של האני-אתה, כאשר האתה הוא טרנסצנדנטי) ניתן לקרוא לו הלא-מודע הקולקטיבי, הארכיטיפי, העצמי או הלא-נודע האלוהי). העצמי על פי יונג הוא נקודת המפגש של האנושי והאלוהי. הוא המקום שבו האדם חווה עצמו כמי ששורש נשמתו גם היא בת אלמוות. המפגש הזה הוא חווייתי-דתי-רוחני.

שלב 4:

אמונה "תוך התבוננות אישית פנימית"--“Individuating-Reflective” faith  גיל 17-40

הלומד לוקח אחריות אישית על אמונותיו ורגשותיו. שלב של חרדה ומאבק פנימי. תהליך החיפוש הרוחני הוא פנימי ועמוק. קיימת פתיחות למורכבות האמונה ומודעות לסתירות פנימיות. חוזקות השלב הן בהתבוננות הפנימית על הזהות (העצמית) ביחס לתפישת העולם (האידיאולוגיה). המפגש של האני-אתה הופך להיות קונפליקטואלי: הטרנסצנדנטי (הלא-מודע הקולקטיבי, הארכיטיפי, העצמי או הלא-נודע האלוהי) נמצא בסתירה עם העצמיות הגרעינית של הלומד. הסתירה נמצאת בנקודת המפגש של האנושי והאלוהי.

המעבר לשלב הבא נובע מתהליך זה של "אובדן התמימות"- חוסר נוחות וקולות פנימיים שעולים ביחס לפשרות. השאיפה היא לגישה יותר דיאלקטית מרובדת (רב ממדית). האלוהות היא ביטוי של הערכים והאמונות הדתיות של היחיד כתוצאה מתהליך החיפוש העצמי.

שלב 5:

אמונה "מחברת/משלימה"-“Conjunctive” faith - גיל 40-65

הכרה בפרדוקסים ובטְרַנְסֶנְדֶּנְטָלִיּוּת (מצב או תיאור של משהו שקיים מעבר לגשמיות) הקיימים במציאות, וקשורים לדימויים או סמלים, כחלק מן המערכת המסורתית. מתעוררת מכוונות לאחרים, פתיחות לפרדוקסים ולעמדות/נקודות מבט רוחניות מנוגדות. הלמידה היא מתוך מודעות עצמית תוך הכרה בגבולות ומגבלות אישיות. שלב זה מתאפיין ביכולת מצד אחד להיות מחובר למשמעויות (מגוונות) ובמקביל לשמור על הסתכלות מפוקחת. המעבר לשלב הבא נובע מחלוקה או הפרדה בין הדברים הניתנים לאחדות והיכולת לתעלות מעליהם. האלוהות נתפשת כחיבור בין האלוהות שהיא ביטוי אישי עצמי, עם כיוונים או דמויות הקיימים בדתות אחרות.

שלב 6:

אמונה "אוניברסאלית"-“Universalizing” faith - גיל 65+

זהו שלב נדיר, האלוהות נתפשת דרך האמונה במושג ה"נשגבות". נוצרת מערכת אמונית נשגבת של התעלות רוחנית ותחושת אחדות עם כל היצורים/היישויות. אירועים קונפליקטואליים לא נחווים או נתפשים יותר כפרדוקס. אין יותר הפרדה בין ההוויה האישית, לזו של האחרים ושל היקום. שלב זה מאפיין מנהיגים רוחניים הסוחפים אחריהם עדת מאמינים. ניתן לכנות שלב זה כ"הארה"- התעלות רוחנית מנקודת מבט אוניברסאלית והתאחדות עם כל הברואים. האלוהות נתפשת כהוויה של אחדות. האדם הופך להיות חלק מן הוויית האחדות עם  כל היצורים והיישויות.

השיח המתקדם של יונג ופאולר:

בהקשר לשלבים המתקדמים לפי פאולר, יונג מדבר על האלוהי ככוח החזק, המרכזי המאחד את שאר הכוחות ,ואילו האלוהי כארכיטיפ של עצמי מאחד של כל כוחות הנפש. הדימוי של האדם המאמין, החל משלב 3, הוא כגרעין העצמי הרוחני-דתי. האנלוגיה היא של העצמי כגרעין השמש של הנפש שסביבו נעים שאר הארכיטיפים שאור השמש מוקרן אליהם ודרכם, כאשר המהות הדתית-רוחנית של המוקד הפנימי מוקרנת גם אל שאר הארכיטיפים שהם נגזרותיו. בשלב 3: אמונה "המורכבת ממוסכמות" מתחילה להיווצר זהות רוחנית דרך נטייה לאמץ אמונות המקובלות על ההורים, חברים, מורים ותקשורת. האלוהות נתפשת דרך הדמויות והאמונות הקיימות בסביבת הלומד ובקהילה אליה הוא/היא שייך/ת. כדי לעבור משלב 2 בו האלוהות נתפשת כדמות הורית, על הארכיטיפים להיות נושאי משמעות אלוהית רוחנית. האב, האם, הזקן החכם, מורה הדרך, הרוח והילד נחווים לעתים קרובות כבעלי ממד אלוהי-רוחני.

בשלב 5: אמונה "מחברת/משלימה קיימת הכרה בפרדוקסים ובטְרַנְסֶנְדֶּנְטָלִיּוּת (מצב או תיאור של משהו שקיים מעבר לגשמיות) הקיימים במציאות, וקשורים לדימויים או סמלים, כחלק מן המערכת המסורתית. מתעוררת מכוונות לאחרים, פתיחות לפרדוקסים ולעמדות/נקודות מבט רוחניות מנוגדות. למעשה, התפיסה הדתית הפוליתאיסטית חווה כל ממד בנפש כלומר כל ארכיטיפ נפשי, כאלוהות. רק התפיסה המונותאיסטית ממרכזת את הרליגיוזיות בגרעין מרכזי אחד, שהוא מקור הכול. בשלב הזה ה"גדול מהאני" כולל בו את כל מה שהוא מעבר לאני, את הלא-אני. מההיבט התיאולוגי הלא-אני הוא העל-מודע, הלא-נודע האלוהי, כמו האל הנסתר-הנעלם, הרז, האינסוף הקבלי והמסתורין.

שלב 6: אמונה "אוניברסאלית" מתבסס מנקודת מבט של פסיכולוגיית המעמקים של יונג, על שתי התייחסויות בסיסיות אפשריות ללא-אני שהוא תחום האלוהי בנפש. האחת המזהה אותו עם הלא-מודע הקולקטיבי, שהוא מאגר משותף כלל אנושי של דימויים, סמלים וחוויות, כעין נפש גדולה משותפת שמעבר לנפש האישית. האחרת מזהה אותו עם העצמי, שהוא כוליות הנפש ,והוא גם השורש הרוחני-אלוהי שבגרעינה. אבל אלוהים כעצמי הוא "רק" אחד הארכיטיפים של הלא-מודע הקולקטיבי. אלא שארכיטיפ זה הוא בעל חשיבות מרכזית והוא מתייחס לשלמות וכוליות העצמי כאלוהי שבאדם. זה הפרדוקס של ממשות הנפש, כשהחלק הוא גם השלם. שלב זה נדיר, האלוהות נתפשת דרך האמונה במושג ה"נשגבות". נוצרת מערכת אמונית נשגבת של התעלות רוחנית ותחושת אחדות עם כל היצורים/היישויות. אירועים קונפליקטואליים לא נחווים או נתפשים יותר כפרדוקס. אין יותר הפרדה בין ההוויה האישית, לזו של האחרים ושל היקום. שלב זה מאפיין מנהיגים רוחניים הסוחפים אחריהם עדת מאמינים. ניתן לכנות שלב זה כ"הארה"- התעלות רוחנית מנקודת מבט אוניברסאלית והתאחדות עם כל הברואים. האלוהות נתפשת כהוויה של אחדות. האדם הופך להיות חלק מן הוויית האחדות עם  כל היצורים והיישויות, כמו שהעצמי הוא המרכז וגם ההיקף של הנפש. הלא-מודע הקולקטיבי והעצמיות הם ממשות פסיכית שקודמת לכל ניסיון אישי, והם חלק מהציוד הפסיכולוגי עמם האדם בא לעולם. הם נחווים כנשמתו בת האלמוות של האדם, ככוליות כלל אנושית, אל-אישית, נטולת זמן, אובייקטיבית ולכן טרנסצנדנטית .מה שניתן לומר הוא שהעצמי הוא בעל אותן תכונות שמייחסים לאלוהות - הוא כוליות שהיא אחדות הניגודים, הוא המרכז וההיקף של האישיות כאחד. הוא הקיים בהתחלה ובסוף, הוא התהליך של התממשותו העצמית, וגם ההשגחה על תהליך זה. יונג מוסיף לשלב הזה כי הארכיטיפ של השלמות-כוליות-אחדות מתגלם הן בארכיטיפ של האלוהי ,והן בארכיטיפ של כוליות הנפש כעצמי. נפש האדם היא השתקפות של ארכיטיפ השלם שנחווה כאלוהי.

הרגש הדתי יכול להופיע בחלומות גם אצל אנשים שאינם דתיים, ושאינם מכירים ברגש הדתי המשוקע בעמקי נפשם. בחלומות דתיים מופיעים בתי תפילה, מקומות בטבע שמעוררים חוויה קוסמית, יסודות אנרגטיים עזים בטבע כמו רוח, אש ומים. לעיתים מופיעות דמויות מוכרות כאנשי דת (כהן, רב, כומר, שמאן, צדיק, גורו, מורה רוחני) דמויות מיתיות דתיות בהתאם לכל תרבות דתית) כגון אליהו הנביא, המשיח, ישוע, מריה, בודהה). תתכן גם הופעה של קטעי תפילה, סמלים של שלמות רוחנית של הנפש, סמלים דתיים מוכרים, טקסים דתיים ואמירות דתיות מפורשות בעלות אופי של ידע מוחלט. וון פרנץ, (1980) תלמידתו של יונג, אומרת שכאשר מלווה רוחני מפנה את האדם להקשיב לחלומותיו, אל בת הקול הפנימית, שמקורה בלא מודע, זו כבר אמירה או עמדה דתית. בצורה זו המלווה מעודד את המטופל לבסס את עמדתו הדתית ולחזק את זהותו הרוחנית.

גרף סיכום שלבי ההתפתחות האמונית של פאולר:

לפי פאולר השלב המקדים אינו עוסק באמונה אלא בתחושת תקווה וביטחון של הילד. הוא אותנטי כי הוא נובע מהצורך הפנימי של הילד לקבל חום ואהבה מן הסביבה. הילד מרוכז אך ורק בעצמו כחלק מתהליך ההישרדות שלו.
השלב ה-1 הוא השלב הראשון בו מתחילים להיווצר דימויים של טוב ורע. שלב זה אותנטי, לילד אין הפרדה בין דמיון למציאות והוא עדיין מרוכז בעצמו ובעולמו. האמונה היא פרטיקולארית דרך חיקוי התנהגות ההורים.
שלב 2- מתחילה אמונה מיסטית דרך האנשת דמות האל, לעיתים כדמות הורית. קיימת השפעה חברתית דרך סיפורי דת, וחשיבה יותר לוגית, לכן הילד מתרחק מן האותנטיות הוא מושפע מסיפורי הדת. יש התחלה של ראיה אוניברסאלית דרך הפרשנות המילולית הגינרית המופיעה בהם.
שלב 3- הוא השלב הפחות אותנטי במודל משום שהאמונה מושפעת בעיקרה מן המוסמכות החברתיות של הקהילה הסובבת אותו, סוג של ציות לנורמות חברתיות. הנטייה לאמץ אמונות מקובלות אשר טומנות בחובן ראיה סמי-אוניברסאלית תלוית תרבות.
שלב 4- קיימת קפיצה משמעותית באותנטיות בזכות תהליך של התבוננות פנימית עמוקה ואחריות אישית אמונית. התהליך אותנטי מועצם דרך העיסוק במורכבות האמונה ומודעות לסתירות פנימיות. ההתייחסות לסתירות אידיאולוגיות אוניברסאליות מתעצמת.
שלב 5- ירידה קלה באותנטיות לשם עליה בשלב הבא. הירידה היא בעקבות עיסוק במושג הטרנסנדנטליות, המרחיק במעט את האדם מן האותנטיות. הנשגב נתפש כמופשט ואינו מחובר עדיין לאני הפנימי. העיסוק האמוני הוא ב"חוץ גשמי" תוך פתיחות לעמדות רוחניות מנוגדות, המקדם לאמונה אוניברסאלית.
בשלב ה-6 מגיע המאמין לאמונה אותנטיות אוניברסאלית דרך תהליך פנימי אותנטי של הארה בשילוב חווית התאחדות עם כל היישויות ביקום. אירועים קונפליקטואליים לא נחווים או נתפשים יותר כפרדוקס דבר המעצים את האותנטיות ומשכין שלום בליבו של המאמין. אין יותר הפרדה בין ההוויה האישית, לזו של האחרים ושל היקום- האוניברסאליות במלואה.

סיכום:

יונג סבר שהצורך להתמסר ולהיכלל ביישות או בכוח מרכזי אחר הגדול מהאדם, כלומר גדול מהאני, הוא צורך קיומי. זוהי הנחת יסוד המחזקת את תפישת ההתפתחות האמונית של פאולר. צורך קיומי זה, מניע לשאוף ולפתח את הזהות האמונית-דתית-רוחנית לאורך כל חיי. מומלץ לבצע את תהליך גיבוש הזהות, המשמעות והאמונה בצורה עמוקה וארוכת טווח, בעזרת שיח על הזהות האמונית של האדם, לפי סדרת השלבים של ההתפתחות האמונית שהוצעה על ידי פאולר. פראנקל מציין שרק מטפל דתי/מלווה רוחני יכול להביא את הדת אל הטיפול/מפגש הליווי, אלמלא כן יהיה זה תמרון ברגשותיו של המטופל. אמונה דתית היא אמונה שכוח גדול מאיתנו מכוון אותנו למימוש העצמי, לכן רק מטפל דתי/מלווה רוחני בעל זהות רוחנית מגובשת, יכול להביא את השיח הרוחני אל מפגש הליווי. אמונה זו מאפשרת לשאת את קשיי המסע במציאות החיצונית והפנימית .יונג אינו טוען לקיומו האובייקטיבי של האל, אלא לסמל הארכיטיפי של האלוהות שבנפש האדם. כאמור, דימוי, או סמל ארכיטיפי זה, מסמל לאדם את הארכיטיפ המרכזי של נשמתו – העצמי. כשקוראים בכתבי יונג, חשים שלמרות הגדרתו את האלוהים כסמל עצמי הוא חווה את האלוהות כישות קיימת לעצמה. כשיונג נשאל אם הוא מאמין באלוהים הוא ענה: אני לא מאמין, אני יודע.