Thoughts for TO BESHVAT

מחשבות לט"ו בשבט

חז"ל אמרו (מתוך ספר הזהר) "אין לך עשב ועשב מלמטה שאין ממונה עליו מלמעלה, ושומר אותו, ומכה אותו, ואומר לו גדל".

לדבריהם ההשגחה העליונה היא פרטית- אין לך עשב ועשב מלמטה שאין ממונה עליו מלמעלה. היא מגיעה לכל יצורי הבריאה- עד לעשבים. להשגחה העליונה שלושה תפקידים אל מול הפרט: שמירה, מכה וגדילה.

מהו התפקיד אותו ממלאת ההשגחה הפרטית שלי היום?

האם היא שומרת עלי ומלווה אותי בכל מעשיי?

האם היא מכה בי וגורמת לי לייסורים?

או אומרת לי לגדול ומעודדת אותי לצמוח ולהתפתח?

מתוך מדרש בראשית רבא, י': "אמר רבי סימון, אין לך כל עשב ועשב, שאין לו מזל ברקיע, שמכה אותו, ואומר לו גדל".

הנחת היסוד לדבריו היא כי לכל פרט ביקום יש מזל שמקורו באותה השגחה אלוהית שברקיע.

נמצא, שעניין "מכה ואומר לו גדל" הוא ענין הייסורים, מה שהאדם מרגיש, איך שהוא מרוחק מה', ורוצה ומשתוקק להידבק בה', ולא הולך לו, ומזה הוא סובל ייסורים, שהייסורים האלה דוחפים אותו, שיעשה כל מה שבידו, אך ורק שיהיה לו דביקות בה'.

לפי רבי סימון, המכה הינה תחושה פנימית, אישית וסובייקטיבית של געגועים וייסורים בשל הריחוק מהקב"ה. מכה פנימית זו מעוררת לתהליך גדילה רוחנית.

היינו, שהוא מתחיל להשתוקק לעניין רוחניות, שהוא יזכה לזה. וכל פעם שהוא רואה, שהוא מרוחק, הוא מתחיל להרגיש ייסורים. והייסורים דוחפים אותו, שיעשה כל מה שבידו לעשות, היות שמתחיל להרגיש, שבלי רוחניות אין טעם בחיים.

רבי נחמן מברסלב ב"שיחות הר"ן" (אות קס"ג):

סִפֵּר לִי אִישׁ אֶחָד שפַּעַם אַחַת בַּקַּיִץ הִתְפַּלֵּל רַבֵּנוּ ז"ל בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּם וְאַחַר כָּךְ שָׁלַח אֶת בִּתּוֹ הַיַּלְדָּה שָׂרָה תִּחְיֶה וְקָרְאָה אוֹתוֹ.

וּבָא לְרַבֵּנוּ ז"ל, וְאָמַר לוֹ רַבֵּנוּ ז"ל: "לֵךְ עִמִּי לְטַיֵּל". וְהָלַךְ עִמּוֹ חוּץ לָעִיר וְהָלַךְ בֵּין הָעֲשָׂבִים. עָנָה רַבֵּנוּ ז"ל וְאָמַר: "אִם הָיִיתָ זוֹכֶה לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל הַשִּׁירוֹת וְהַתִּשְׁבָּחוֹת שֶׁל הָעֲשָׂבִים, אֵיךְ כָּל עֵשֶׂב וְעֵשֶׂב אוֹמֵר שִׁירָה לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, בְּלִי פְּנִיָּה וּבְלִי שׁוּם מַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת וְאֵינָם מְצַפִּים לְשׁוּם תַּשְׁלוּם גְּמוּל, כַּמָּה יָפֶה וְנָאֶה כְּשֶׁשּׁוֹמְעִין הַשִּׁירָה שֶׁלָּהֶם וְטוֹב מְאֹד בֵּינֵיהֶם לַעֲבֹד אֶת ה' בְּיִרְאָה".

כאשר העשב חווה את ההשגחה הפרטית הוא חש מוגן, כמה לקרבה האלוהית וגדל לעברה. במצב זה הוא מגיע לדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר באמונה דרך שירה. כָּל עֵשֶׂב וְעֵשֶׂב אוֹמֵר שִׁירָה לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בצורה הנקייה והטהורה ביותר: בכוונה מלאה, ללא מחשבות זרות, וללא צורך בגמול או פרס חיצוני. האמונה היא פנימית ואותנטיות.

"שירת העשבים" מובילה אותנו לעובי היער, שם החוזה מלובלין מספר:

"כשהפלגתי ללכת בעובי היער נזדמן לי לראות

אדם המקים לעצמו בקתה מן העצים שחטב,

ובכל עץ שהיה בו גדם ובליטה

לא טרח לישר ולהחליק,

אלא נקב חור בזולתו - למול בליטה - וכך חיבר

את העצים אחד לאחד.

לאהוב –

פירושו להתאים את עצמך לזולתך ולא על ידי קיצוץ בליטותיו!

עליך לקדוח חור כדי לקלוט ולשבץ אותו בתוכך,

ועל ידי זה שאתה מחבר אותו אליך - אתה מחובר אליו!""

מי ייתן ונחווה את ההשגחה הפרטית כשומרת עלינו, מכה ומגדלת אותנו.

נשמע את "שירת העשבים"- כַּמָּה יָפֶה וְנָאֶה כְּשֶׁשּׁוֹמְעִין הַשִּׁירָה הפנימית שלנו.

נקלוט ונשבץ את זולתנו בתוכנו ללא קיצוץ בליטותיו אלא בהתאמה אליו.

ונדע ימים טובים ובשורות טובות.