Universalizing faith

אמונה אוניברסלית

מבוסס על פרק 13 Unity מתוך הספר: 2015/  William A. Adams, Robert J. Anderson/ Mastering Leadership

פאולר Fowler מציע סדרת שלבים של התפתחות אמונית ששיאה מתואר בציטוט הבא של הרב קוק: "מי שאור האמונה מתגלה עליו בטהרתו הוא אוהב את כל הבריות כולם בלא שום שיור כלל, וכל מעינו הוא בעליתם ותיקונם, והדרכים של תקונם נעשים מלאים מוסר ויושר לפי רוב הופעת האמונה שבלבו."

(הרב  א.י. קוק, מידות הראי"ה, בתוך: א.י. קוק, מוסר אביך, ירושלים תשל"א, עמ' צ"ח)

השלב האוניברסלי, שלב האחדות והשלמות עם העולם, הוא השלב הגבוה ביותר במודל של פאולר. מאתגר לקרוא לו שלב משום שמתוך נקודת המבט של האחדות האוניברסלית אין שלבים. פרדוקס זה הופך את המודל על פיו. המוח לא מסוגל לתפוש את הלא ניתן לידיעה. ההכרה הפנימית באחדות אוניברסלית דורשת מחשבה גמישה וחופשית המאפשרת הבנה כי היא כל-כך גדולה מן השכל, ולכן היא אינה עומדת בסתירה להיגיון או מחשבות רציונאליות אחרות הקיימות במוחו של אדם. גם אם היא בלתי רציונלית: חסרת ביסוס עובדתי או הגיוני- היא אינה עומדת בניגוד לשכל הישר, היא מעבר לו.
אנשים אשר חוו שלב זה היו ברובם מנהיגים רוחניים: ישו, בודהה, קרישנה, הבעש"ט והרב קוק, והם דיברו מתוך האחדות האוניברסלית עצמה. הקדושים הגדולים והמאסטרים הרוחניים נתנו לנו הצצה לעולם בו העצמי אינו קיים. אחדות אוניברסלית משמעה אחד, לא שניים, רבים או שונות, רק אחד. אם יש אחדות יש רק אחד. לכן בתודעה של אחדות יש מודעות רק של אחד. במצב תודעתי שכזה אתה ואני הם לא שניים אלא אחד.
בתרבות המערבית, החוויה הרוחנית הגבוהה ביותר מתוארת כהתאחדות עם אלוהים. הקשר עם אלוהים מתואר בדרך כלל בצורה דואלית: אני ביחסים עם אחר נשגב, אלוהי. אך אם אנחנו בשלב האחדות, יש רק אחד. בכדי להיות בצורה מושלמת באחדות זה להיות אחד עם מי שאנחנו באחדות עימו. באחדות הדואליות נעלמת.

פירוט שלבי התפתחות אמונית לפי פאולר Fowler

שלב מקדים:

אמונה "ראשונית או בלתי נפרדת" “Primal or Undifferentiated” faith

מתאפיינת בתחושת הביטחון מהסביבה הקרובה (חום, ביטחון ומוגנות אל מול כאב, הזנחה והתעללות). בשלב זה קיימת רק אמונה ראשונית או בלתי נפרדת הנובעת מאופי הקשר עם ההורים, כבסיס לבניית אמון ותקווה בהמשך.

שלב 1:

אמונה "אינטואיטיבית השלכתית" “Intuitive-Projective” faith

מתאפיינת בדימויים אינטואיטיביים של טוב או רע. דמיון ומציאות הם אחד, הבאים לידי ביטוי בעצמאות ויוזמה. עוצמתו של השלב הוא ביכולות לדמיין ולתפוש את העולם דרך דימויים משמעותיים ונרטיבים. ההורים מהווים מודל חיקוי ודוגמה אישית להתנהגות ולעולם האמוני.

שלב 2:

אמונה "מיסטית פשוטה כמשמעה" “Mythic-Literal” faith

לאנשים בשלב זה יש אמונה חזקה בקיום צדק ובהדדיות של היקום (תפישת שכר ועונש). האלים נתפשים אַנְתְּרוֹפּוֹמוֹרְפִיים- יצורים לא-אנושיים שמייחסים להם תכונות אנושיות. סיפורי דת מקבלים פרשנות מילולית בלבד (פשט ללא דרש), החשיבה היא קונקרטית ולוגית. האלוהות  נתפשת כדמות הורית.

שלב 3:

אמונה "המורכבת ממוסכמות"“Synthetic-Conventional” faith

האמונה מתאפיינת בחשיבה יותר מופשטת לפי המוסכמות הקיימות. מתחילה להיווצר זהות רוחנית דרך נטייה לאמץ אמונות המקובלות על ההורים, חברים, מורים ותקשורת. האלוהות נתפשת דרך הדמויות והאמונות הקיימות בסביבת הלומד ובקהילה אליה הוא/היא שייך/ת.

שלב 4:

אמונה "תוך התבוננות אישית פנימית" “Individuating-Reflective” faith

הלומד לוקח אחריות אישית על אמונותיו ורגשותיו. שלב של חרדה ומאבק פנימי. תהליך החיפוש הרוחני הוא פנימי ועמוק. קיימת פתיחות למורכבות האמונה ומודעות לסתירות פנימיות. חוזקות השלב הן בהתבוננות הפנימית על הזהות (העצמית) ביחס לתפישת העולם (האידיאולוגיה). האלוהות היא ביטוי של הערכים והאמונות הדתיות של היחיד כתוצאה מתהליך החיפוש העצמי.

שלב 5:

אמונה "מחברת/משלימה" “Conjunctive” faith

הכרה בפרדוקסים ובטְרַנְסֶנְדֶּנְטָלִיּוּת (מצב או תיאור של משהו שקיים מעבר לגשמיות) הקיימים במציאות, וקשורים לדימויים או סמלים, כחלק מן המערכת המסורתית. מתעוררת מכוונות לאחרים, פתיחות לפרדוקסים ולעמדות/נקודות מבט רוחניות מנוגדות. הלמידה היא מתוך מודעות עצמית תוך הכרה בגבולות ומגבלות אישיות. שלב זה מתאפיין ביכולת מצד אחד להיות מחובר למשמעויות (מגוונות) ובמקביל לשמור על הסתכלות מפוקחת. האלוהות נתפשת כחיבור בין האלוהות שהיא ביטוי אישי עצמי, עם כיוונים או דמויות הקיימים בדתות אחרות.

שלב 6:

אמונה "אוניברסאלית" “Universalizing” faith

זהו שלב נדיר, האלוהות נתפשת דרך האמונה באחדות אוניברסלית. נוצרת מערכת אמונית נשגבת של התעלות רוחנית ותחושת אחדות עם כל היצורים/היישויות. אירועים קונפליקטואליים לא נחווים או נתפשים יותר כפרדוקס. אין יותר הפרדה בין ההוויה האישית, לזו של האחרים ושל היקום. מייסטר אקהרט Meister Eckhart ‏שהיה תאולוג, פילוסוף ומיסטיקן גרמני, במאה ה13, אמר פעם באחת מדרשותיו, שהתפילה שהוא אומר בקנאות הדתית הגדולה ביותר היא: "אלוהים שחרר אותי מאלוהים". הוא המשיך לתאר את חווית האחדות שחווה ואת הכאב כאשר עזב את מצב האחדות בחזרה לתחושת האגו העצמי הנפרד. בתפילתו "אלוהים שחרר אותי מאלוהים" הוא ביקש להיות בנוכחות האלוהית ללא הפסקה.

במצב של אחדות יהיה זה מדוייק לומר שאין אלוהים (כחוויה מסורתית של מערכת יחסים עצמי-אחר) מכיוון שיש לומר שיש רק אלוהים, וכמו כן מדוייק לומר שאין אתה כמו שיש לומר שיש רק אתה. יש רק אחד ושום דבר אינו חוץ מאחד. באיחוד עם האלוהי, רק האחדות באופן מפתיע נחווית כקודמת לדואליות אלוהים-אתה, קודמת לאני-הלז, קודמת לשייכות ולכל שונות. זו הסיבה לכך שחלק מהמסורות בתרבויות המזרח אינן מדברות על אלוהים, אלא על חוייה מעבר לתודעה, מעבר לעצמי, מעבר לידיעה, ומעבר לכל שונות. זהו מצב סאטורי, נירוונה וגן עדן.
המשורר והפילוסוף הטאוי ווי וו ווי Wei Wu Wei אמר את האמירה הפרובוקטיבית הבאה:
"למה אתה לא מאושר? בגלל שב-99.9 אחוז מכל מה שאתה חושב, וכל דבר שאתה עושה, הם בשביל עצמך, ואין אחד כזה."
באחדות, העצמי נכנע. העצמי נע מסובייקט לאובייקט, וכאובייקט הוא נראה כתעתוע. מנקודת מבט זו, עצמי נפרד, שכר ועונש, תשוקה ופחד, בעיה ודילמה, הופכים להיות כחלום שממנו אנחנו מתעוררים. התעתוע סביב נושא האגו, פשוט נעלם, ואנחנו איננו יותר מושא לאגו. אין יותר אובייקט, עצמי נפרד, ואף פעם גם לא היו. נותר רק הסובייקטיבי, מהות ההוויה, הטהור המוחלט, אחדות בלתי נפרדת, מתוך המקום הזה בו השונות של כולנו מגיעה. במצב תודעתי כזה, כל השונויות מזוהות כאחדות. זהו מובן מאליו באופן מדהים ומפתיע. זוהי החוויה הכי מאושרת, חופשית, מבורכת באהבה שניתן לדמיין. זוהי התלהבות עד לאקסטזה. הדבר כל כך מובן מאליו והוא ביטוי טבעי של המציאות. יש רק אחד. כל שונות כולל עצמנו, באה מתוך וחלק מן האחדות. במצב של אחדות יש רק שמחה, אהבה, חופש, ואושר עילאי, רק אור, ריקנות זוהרת, ודממה מוחלטת.

הרב קוק מתאר שלב נדיר זה במילותיו הבאות: "המעמד היותר עליון באהבת הבריות צריכה להיות אהבת האדם, והיא צריכה להתפשט על כל האדם כולו, למרות כל שינויי דעות דתות ואמונות, ולמרות כל החילוקים של הגזעים והאקלימים, נכון הדבר לרדת לסוף דעתם של העמים והקיבוצים השונים, כמה שאפשר ללמוד את אופיים ואת תכונותיהם, למען דעת איך לבסס את האהבה האנושית על יסודות המתקרבים למעשה. כי רק על נפש עשירה באהבת הבריות ואהבת אדם תוכל אהבת האומה להתנשא בגאון אצילותה וגדולתה הרוחנית והמעשית."
(הרב  א.י. קוק, מידות הראי"ה, בתוך: א.י. קוק, מוסר אביך, ירושלים תשל"א, עמ' צ"ו)

שלב זה מאפיין מנהיגים רוחניים הסוחפים אחריהם עדת מאמינים. ניתן לכנות שלב זה כ"הארה"- התעלות רוחנית מנקודת מבט אוניברסאלית והתאחדות עם כל הברואים. האלוהות נתפשת כהוויה של אחדות. האדם הופך להיות חלק מן הוויית האחדות עם  כל היצורים והיישויות. "גדולי הנשמה אינם יכולים להיות נפרדים מן הכללות היותר מקיפה. כל חפצם ושאיפתם היא תמיד טובת הכלל כולו, הכלל במלוא רחבו גבהו ועומקו. וכו' וכו'. הם שואבים את אהבת כל ההויה, המגוונת בריבוי יצוריה, מאהבת ה' העליונה." ("אורות הקודש", ח"ב עמ' תמב, תמג; "קבצים", ח"א פסקא קא).

העצמי האישי אינו אמת. האגו אינו מתפתח לתוך האחדות הוא נכנע לה. אתה צריך לשכוח את עצמך. המודעות לאחדות היא לא שלב גבוה יותר במבנה התודעה, האגו, או הזהות. תודעת אחדות היא חסרת זהות.
בתודעת אחדות, העצמי האישי הבוגר, המפותח, נראה סופי. אך אם אין עצמי בשלב האחדות, התפתחות העצמי לא יכולה להוביל למצב התודעתי הגבוה ביותר של אחדות. שום תהליך של פיתוח עצמי יכול לעזור. לא ניתן להגיע לשם בדרך זו. לא ניתן לגרום לעצמי להכנע על ידי עבודה קשה לשיפור העצמי. למען האמת, כל מאמץ לשיפור העצמי מונע את המעבר למצב התודעתי של אחדות.
חיפוש וכמיהה גם כן אינם עוזרים. רק עצמי נפרד יכול לחפש ולכמוה, והחיפוש עצמו מזין את העצמי שבאגו המחפש. הכמיהה לשיפור, שינוי, יצירה, תנועה, להיות, היא הגנה מפני הכניעה הסופית של העצמי. בתהליך שינוי שכזה אתה נמצא בסוף מסע, ואין דבר שתוכל לעשות בכדי לקבל את הכניעה של העצמי שלך. בסוף האגו אנחנו לא חיים בתוך וחלק מאחדות שביסודה ובמהותה היא ההווה.

מצב אחדות הוא מצב של "ואהבת את ערך כמוך" מכיוון שרעך במצב זה הוא עצמך. כאשר אנחנו חיים בתודעה שאנחנו כולנו, מלחמה, עוני, חוסר סובלנות, אפליה, ושנאה, הם פשוט לא קיימים. אנחנו יודעים שסבלו של האחר הוא סבלנו. אנחנו הופכים להיות חסרי סובלנות למערכות שאינן מכילות, מייצרות עוני, חוסר צדק, והעדר שיויון הזדמנויות. אנחנו הופכים להיות שליחים של האנושות. אנחנו רואים שכל יצורי הבריאה הם אחד באחדות, ואנחנו משרתים את היקום.

סיכום:

במצב תודעתי זה, אנחנו מבינים שכל שלבי ההתפתחות היו חלק מחלום. מעולם לא היה אגו עצמי נפרד, והכל היה מנקודת מבט של אגו עצמי נפרד, ונראה לנו כאילו היינו במסע התפתחות. המבנים ההתפתחותיים שחווינו היו תוצאה של תודעת אגו. כעת אנחנו חיים מתוך וחלק מאחדות אינהרנטית אשר היא מעבר לתודעה הקודמת לה. יש לנו עדיין גוף ומוח. אנחנו עדיין חושבים ומתנהגים. אך אנחנו לא מזדהים עם כל זה. הצורה האישית שלנו היא רק צורה הנובעת מהאחדות עצמה. בשלב זה אירועים קונפליקטואליים לא נחווים או נתפשים יותר כפרדוקס, דבר המעצים את האותנטיות. אין יותר הפרדה בין ההוויה האישית, לזו של האחרים ושל היקום.

"יש שהוא שר שירת נפשו, ובנפשו הוא מוצא את הכל, את מלוא הסיפוק הרוחני במלואו... ויש אשר עוד תתרחב נפשו, עד שיוצא ומתפשט מעל גבול ישראל, לשיר את שירת האדם (כלומר, יחד עם כל האומות), רוחו הולך ומתרחב בגאון כללות האדם והוד צלמו וכו'. וממקור חיים זה הוא שואב את כללות הגיונותיו ומחקריו, שאיפותיו וחזיונותיו. ויש אשר עוד מזה למעלה ברוחב יתנשא, עד שמתאחד עם כל היקום כולו, עם כל הבריות ועם כל העולמים, ועם כולם אומר שירה, זה הוא העוסק בפרקי שירה בכל יום. וכו' שירת הנפש, שירת האומה, שירת האדם, שירת העולם, כולן יחד מתמזגות בקרבו בכל עת ובכל שעה." ("אורות הקודש", ח"ב עמ' תמד-תמה; "קבצים", קובץ ז' פסקא קיב(