Henrietta Szold's Dobeing
ה-Dobeing של הנרייטה סאלד
במציאות השמה כיום את האינדיבידואל במרכז Individualism, המונח Dobeing מתאר מצב הווייתי (אונטולוגי) חדש המתאר את מימוש ההוויה האישית. הנרייטה סאלד מימשה לאורך כל חייה את הוויתה כמנהיגה ציונית וכמובילה חברתית. יעדה של ההגשמה העצמית הוא בגדר יצירה עצמית, לאור דימויים אוטופיים ותכלית עתידית. סאלד הגשימה את יעדה העצמי דרך הגשמת מטרותיה החברתיות "כאן ועכשיו". הצלחתה נבעה מיכולתה להתאים את מנהיגותה החברתית לאקטואליזציה העולמית, שנבחנה ביכולתה ליישם את מטרותיה באופן מיידי, במציאות המידית, תוך לקיחת אחריות אישית רבה יותר על ה-Dobeing שלה. "הנרייטה סאלד, הגדולה בנשים, הדגולה בבנות ישראל, היא יושבת בשלב זה, הגדול בחייה, חדורת מנהיגות נבונה והקרבה ומופת של אצילות בלתי-מתפשרת, בקרב בני האלמוות העושים לחידוש חיי בני עמה בארץ ישראל; מקרבת מכוח השראתה המוני נשים מישראל, נשות הדסה, לשירות העם והמולדת."
סאלד התחילה בתהליך המימוש העצמי שלה עוד לכשהייתה התלמידה הראשונה בבית המדרש לרבנים של התנועה הקונסרבטיבית (על תנאי, כמובן, שלא תוסמך לרבנות). היא הקימה בשנות השמונים של המאה ה-19 בית ספר ערב למהגרים יהודים שהגיעו לארצות-הברית ממזרח אירופה, עובדה שסייעה להם להיקלט בארצות-הברית.
המונח Dobeing מגדיר את מימוש ההוויה העצמית דרך זיהוי שלושה מעגלים:
מאוויים Passion
יכולות Capabilitie
מיוחד Uniqueness
מיוחד Uniqueness
שלושת המעגלים יכולים להישאר רק בתחום ההוויה ה-Being, אך ניתן לממשם ולהעבירם ל-Doing. מעבר זה מההוויה לעשייה, הוא מימוש ההוויה העצמית. הגשמת ההוויה העצמית- Dobeing תבוא לידי מיצוי רק תוך סיפוק התשוקות העמוקות של הפרט. הפרט צריך להיות מודע לתשוקותיו, יכולותיו וייחודו, בהיותם המניע והאמצעי למימוש עצמי ולהגשמה עצמית. סאלד ביקרה לראשונה בישראל בשנת 1909. בביקורה הזדעזעה מהתנאים הקשים, מהעוני ומהזוהמה ששררו בארץ. בשנת 1912 בתקופת חג הפורים, יזמה כנס, אליו הגיעו 38 נשים ציוניות, בבית הכנסת הרפורמי "טמפל עמנואל ". היא קראה לנשים לפעול בציונות מעשית למען הבריאות של הציבור היהודי בארץ ישראל. בהמשך הוקם ארגון "הדסה – הסתדרות הנשים הציונית בארצות הברית". הארגון נקרא על שמה של אסתר המלכה (בשמה היהודי: הדסה).
החלק המשותף לשלושת המעגלים, הוא מימוש ההוויה העצמית. התהליך מתרחש בשנת 1920 כאשר עלתה ארצה, וניהלה את הפעילות הרפואית ואת שירותי הרווחה של "הדסה". היא הקימה את בית הספר הראשון לאחיות בארץ, את המרפאות הציבוריות, בכל רחבי הארץ, שהיו התשתית למערכת הרפואית בישראל ואת בית הספר הראשון לעבודה סוציאלית. משנת 1927 ניהלה את מחלקת החינוך והבריאות בהנהלה הציונית, ואחר כך ניהלה את פעולות העזרה הסוציאלית מטעם הוועד הלאומי. משנת 1933 עמדה בראש "עליית הנוער", ארגון שהעלה לארץ בני נוער שנמלטו מן הנאצים, קלט אותם בארץ, וחינך אותם בקיבוצים, בכפרי נוער ובפנימיות. בעת המחלוקת על שיבוצם של ילדי טהראן בארץ ישראל בעת הגעתם בשנת 1943, החליטה סאלד שילדים מעל גיל 14 יבחרו בעצמם את המסגרת בה ישהו. עם שאר הילדים, כ-400 במספר, נפגשה סאלד לשיחות אישיות על מנת לברר האם גדלו במשפחות דתיות ובהתאם לקבוע את השיבוץ. סאלד עמדה תמיד בנמל וקיבלה בברכה כל אנייה עליה היו עולים ועולות צעירים וצעירות מאירופה. היא נהגה ללחוץ את ידו של כל אחד מהילדים, שאלה לשמו והבהירה שניתן לפנות אליה בכל בקשה או עצה. נשלחו ללשכתה אלפי מכתבים בהם תיארו הילדים בפניה את הקשיים הרבים אותם הם חווים. היא הקפידה לענות לכולם. לאחד הנערים כתבה: "לעולם תהיה עצמך. מובטחני שתרופה זאת תשפיע עליך לטובה. אין אני יכולה להניח, שהחברה לא תעמוד לימינך, אבל אפילו אם לא, מובטחני שאם תחיה במשך שבועות אחדים כדרך שיעצתי לך, היחס שבינך ובין החברה יהיה כשורה. אני מבקשת ממך, נסה ללכת בדרך זו: הווה חי את חייך מיום ליום והווה רואה מה יביא לך כל יום. הייתי רוצה לקבל ממך שורות אחדות ולשמוע ממך שאתה סבור, לפחות, שכדאי לנסות את הרצפט (המתכון) שלי. בברכות לבביות הנרייטה סאלד."
היא ראתה עצמה אחראית לכל ילד וילד. עבור חלק מהם, מוסד "עליית הנוער" היה ביתם היחיד. היא סברה שחשוב שכל ילד יקבל חינוך דומה לחינוך שהיה מקבל בבית הוריו, ולכן חקרה כל ילד אם הגיע מבית דתי או חילוני, והתאימה לו מסגרת לימודים. לעיתים טענו נגדה שהקפדתה על כל התנאים מוטעה והעיקר הוא להוציא את הנוער מאירופה ויהי מה. אך היא השיבה שאין טעם להוציא מישהו ממצוקה אחת ולהכניסו למצוקה אחרת. הנרייטה סאלד זכתה לכינוי "אם היישוב". כהוקרה לפעילותה הענפה נקבע "יום האם" ב-ל' שבט, הוא יום הולדתה. סאלד בחרה לנוע ממצב Being ו- Doing אחד למשנהו בהתאם לסגנון ואורח חייה כאדם אך תמיד שמה את טובת הנוער, הנשים והציונות במרכז. זיהוי המצבים בשלבים השונים של חייה היו הכרחיים להובלת תהליך הלמידה שלה כמנהיגה חברתית. סאלד הצליחה לכל אורך דרכה לשלב בין ה- Being Doing לחזון אחד משותף: חזון Dobeing, שמשמעותו היא מימוש ההוויה של האדם, והיא מימשה הוויה זו במלואה.
היא ראתה עצמה אחראית לכל ילד וילד. עבור חלק מהם, מוסד "עליית הנוער" היה ביתם היחיד. היא סברה שחשוב שכל ילד יקבל חינוך דומה לחינוך שהיה מקבל בבית הוריו, ולכן חקרה כל ילד אם הגיע מבית דתי או חילוני, והתאימה לו מסגרת לימודים. לעיתים טענו נגדה שהקפדתה על כל התנאים מוטעה והעיקר הוא להוציא את הנוער מאירופה ויהי מה. אך היא השיבה שאין טעם להוציא מישהו ממצוקה אחת ולהכניסו למצוקה אחרת. הנרייטה סאלד זכתה לכינוי "אם היישוב". כהוקרה לפעילותה הענפה נקבע "יום האם" ב-ל' שבט, הוא יום הולדתה. סאלד בחרה לנוע ממצב Being ו- Doing אחד למשנהו בהתאם לסגנון ואורח חייה כאדם אך תמיד שמה את טובת הנוער, הנשים והציונות במרכז. זיהוי המצבים בשלבים השונים של חייה היו הכרחיים להובלת תהליך הלמידה שלה כמנהיגה חברתית. סאלד הצליחה לכל אורך דרכה לשלב בין ה- Being Doing לחזון אחד משותף: חזון Dobeing, שמשמעותו היא מימוש ההוויה של האדם, והיא מימשה הוויה זו במלואה.
תגובות
הוסף רשומת תגובה