Dobeing according to A. D. Gordon
החוויה Dobeing על פי א. ד. גורדון
המושג חוויה מקביל, מצד אחד, במובן עצם החיים, למושג הוויה being, שאנחנו מבינים בו את עצם המציאות, ומצד שני, במובן כוח השגה הוא מקביל למושג 'ההכרה בעשיה' doing.
המושג חוויה כאילו עומד באמצע, בין מושג 'הוויה' ובין המושג 'הכרה בעשיה', בין על פי היקפו הקוסמי (וגם ההגיוני) הממוצע ובין במובן היות החוויה הכוח המתווך בין ההוויה ובין ההכרה. לכן נקרא לו Dobeing שהוא השילוב של הוויה being עם המושג 'הכרה בעשיה' doing, ומשמעותו לממש את ההוויה-to do my being, להיות נוכח בצורה מלאה ומשמעותית.
ההכרה בעשיה- doing היא חלק והחוויה היא הכל כי היא שילוב של ההכרה עם ההוויה. ההכרה בעשיה מוגבלת בגבול צורות התנהגות קבועות, התופסות את הדבר המוּכר כמו בדפוס, בעוד שהחוויה היא אין-סופית, הדגש הוא על האין, על אי-הידיעה.
ההכרה המעשית- doing היא פירוט ההוויה being למעשים ולהתנהגויות, שעל ידי כך אפשר לתפסה וגם למסרה חלק חלק, אבל החוויה Dobeing אינה מתחלקת ואינה מתפרטת. החי בעל ההכרה המעשית מכיר את ההוויה פרטים פרטים וחי אותה בכלליותה האין-סופית, בכל גילוייה ובכל מסתריה לאין סוף (לולא כן, הרי לא היה בכוחו גם להכיר את כל מה שהוא מכיר). החוויה, אינה כוח נבדל מהטבע העולמי ומקביל אל הטבע העולמי, כי אם כוח קשור בעצם הטבע העולמי, כי הטבע העולמי פועל על ההכרה המעשית doing ומהווה את ההכרה המעשית לא רק בתור מה שמוּכר בתור אובייקט, כי אם גם בתור מה שמכיר, בתור סובייקט או בתור מה שלפני הסובייקט, בתור ה'אני' המכיר מצדו הבלתי מוּכר. מונחים אלו דומים לתפיסת העולם של מרטין בובר את מושג האותנטיות: ההתייחסות של אדם אל האחר לא כ"אני-הלז" אני והאחר אובייקט, אלא כיחס של "אני-אתה" אני וגם האחר כסובייקטים: בעלי רגשות מחשבות ויישויות העומדות בפני עצמן. אין אני תופש את האחר ככלי להשגת מטרותי- אובייקט, אלא כיישות הדורשת יחס אותנטי. במקרה של קשר אותנטי בין שני אנשים, האדם חש את ה-dobeing שלו במלוא עוצמתו. במילים אחרות: הטבע העולמי, ההוויה האין-סופית שופעת לתוך נפשו של האדם, לתוך הרגשתו והכרתו, משני צדדים: מאותו הצד, שהוא מרגיש ומכיר אותה, ומאותו הצד, שאינה מוּכרת ואינה מוּרגשת לו, אלא שהוא חי אותה, מחזיקה את האיחוד המוחלט בין מה שההכרה מרכזת בנקודה אחת ובין ההוויה העולמית המתפשטת לאין סוף, שעל ידי כך נמצא מה שמושג על ידי ההכרה שוב מאוחד עם הכל האין-סופי וחי בכל האין-סופי. זוהי דרגה רוחנית גבוהה אליה שואף האדם הרוצה לחוות את ה-dobeing שלו במלואו.
זוהי השגת הכלליות המוחלטת holism והאחדות המוחלטת של כל מה שההכרה משיגה אותו פרטים פרטים, שהיא מסדרתם, מכללתם ונותנת להם צורה מושכלת.
לחיים שיש בהם התפשטות לתוך חיי העלום, לתוך האין-סוף, לחיים, שהם אחראים בעד קדושת חיי העולם ונועדים לתקן עולם במלכות הקדושה העליונה.
את הכמיהה הכמוסה הזאת אתה מוצא – אם כי לא תמיד מבוטאה באופן מתאים- בכל פרישות ונזירות טהורה ועמוקה, ביחוּד בפרישות המוחלטת של בוּדהָה, ובכלל בכל שאיפה דתית עמוקה.
מהות ה-dobeing היא צמצום כל עצמה של ההוויה בנקודה אחת,– הרי שבחינת התפשטותו של אדם היא בהכרח כל כך נעלמה ובחינת צמצומו כל כך עמוקה, עד שאין להכרה תפיסה בהן. מבחינה זו יש אולי לראות בתמורה הנצחית שבין חיים ומוות ובכלל שבין יצירה וכליון מעבר בלתי פוסק, מעבר הדרגי מבחינת חיים של צמצום לבחינת חיים של התפשטות ולהיפך, בשעה שהוא רואה את עצמו בודד, עם כל שמיו ותהומותיו האנושיים, אטום יחדי ברוחב חללו של עולם,– הוא מרגיש בכל ישותו, כי הוא מאוחד באיזה אופן מיוחד עם הבריאה העולמית, הנצחית הזאת.
האיחוד כל כך עמוק, עד כי אין האדם רואה את עצמו דבוק בה, בבריאה הזאת, או אוהב אותה, כשם שאין הוא רואה את עצמו דבוק בעצמו, אוהב את עצמו.
מבוסס על מאמרו של א"ד גורדון "האדם והטבע"
המושג חוויה כאילו עומד באמצע, בין מושג 'הוויה' ובין המושג 'הכרה בעשיה', בין על פי היקפו הקוסמי (וגם ההגיוני) הממוצע ובין במובן היות החוויה הכוח המתווך בין ההוויה ובין ההכרה. לכן נקרא לו Dobeing שהוא השילוב של הוויה being עם המושג 'הכרה בעשיה' doing, ומשמעותו לממש את ההוויה-to do my being, להיות נוכח בצורה מלאה ומשמעותית.
ההכרה בעשיה- doing היא חלק והחוויה היא הכל כי היא שילוב של ההכרה עם ההוויה. ההכרה בעשיה מוגבלת בגבול צורות התנהגות קבועות, התופסות את הדבר המוּכר כמו בדפוס, בעוד שהחוויה היא אין-סופית, הדגש הוא על האין, על אי-הידיעה.
ההכרה המעשית- doing היא פירוט ההוויה being למעשים ולהתנהגויות, שעל ידי כך אפשר לתפסה וגם למסרה חלק חלק, אבל החוויה Dobeing אינה מתחלקת ואינה מתפרטת. החי בעל ההכרה המעשית מכיר את ההוויה פרטים פרטים וחי אותה בכלליותה האין-סופית, בכל גילוייה ובכל מסתריה לאין סוף (לולא כן, הרי לא היה בכוחו גם להכיר את כל מה שהוא מכיר). החוויה, אינה כוח נבדל מהטבע העולמי ומקביל אל הטבע העולמי, כי אם כוח קשור בעצם הטבע העולמי, כי הטבע העולמי פועל על ההכרה המעשית doing ומהווה את ההכרה המעשית לא רק בתור מה שמוּכר בתור אובייקט, כי אם גם בתור מה שמכיר, בתור סובייקט או בתור מה שלפני הסובייקט, בתור ה'אני' המכיר מצדו הבלתי מוּכר. מונחים אלו דומים לתפיסת העולם של מרטין בובר את מושג האותנטיות: ההתייחסות של אדם אל האחר לא כ"אני-הלז" אני והאחר אובייקט, אלא כיחס של "אני-אתה" אני וגם האחר כסובייקטים: בעלי רגשות מחשבות ויישויות העומדות בפני עצמן. אין אני תופש את האחר ככלי להשגת מטרותי- אובייקט, אלא כיישות הדורשת יחס אותנטי. במקרה של קשר אותנטי בין שני אנשים, האדם חש את ה-dobeing שלו במלוא עוצמתו. במילים אחרות: הטבע העולמי, ההוויה האין-סופית שופעת לתוך נפשו של האדם, לתוך הרגשתו והכרתו, משני צדדים: מאותו הצד, שהוא מרגיש ומכיר אותה, ומאותו הצד, שאינה מוּכרת ואינה מוּרגשת לו, אלא שהוא חי אותה, מחזיקה את האיחוד המוחלט בין מה שההכרה מרכזת בנקודה אחת ובין ההוויה העולמית המתפשטת לאין סוף, שעל ידי כך נמצא מה שמושג על ידי ההכרה שוב מאוחד עם הכל האין-סופי וחי בכל האין-סופי. זוהי דרגה רוחנית גבוהה אליה שואף האדם הרוצה לחוות את ה-dobeing שלו במלואו.
זוהי השגת הכלליות המוחלטת holism והאחדות המוחלטת של כל מה שההכרה משיגה אותו פרטים פרטים, שהיא מסדרתם, מכללתם ונותנת להם צורה מושכלת.
לחיים שיש בהם התפשטות לתוך חיי העלום, לתוך האין-סוף, לחיים, שהם אחראים בעד קדושת חיי העולם ונועדים לתקן עולם במלכות הקדושה העליונה.
את הכמיהה הכמוסה הזאת אתה מוצא – אם כי לא תמיד מבוטאה באופן מתאים- בכל פרישות ונזירות טהורה ועמוקה, ביחוּד בפרישות המוחלטת של בוּדהָה, ובכלל בכל שאיפה דתית עמוקה.
מהות ה-dobeing היא צמצום כל עצמה של ההוויה בנקודה אחת,– הרי שבחינת התפשטותו של אדם היא בהכרח כל כך נעלמה ובחינת צמצומו כל כך עמוקה, עד שאין להכרה תפיסה בהן. מבחינה זו יש אולי לראות בתמורה הנצחית שבין חיים ומוות ובכלל שבין יצירה וכליון מעבר בלתי פוסק, מעבר הדרגי מבחינת חיים של צמצום לבחינת חיים של התפשטות ולהיפך, בשעה שהוא רואה את עצמו בודד, עם כל שמיו ותהומותיו האנושיים, אטום יחדי ברוחב חללו של עולם,– הוא מרגיש בכל ישותו, כי הוא מאוחד באיזה אופן מיוחד עם הבריאה העולמית, הנצחית הזאת.
האיחוד כל כך עמוק, עד כי אין האדם רואה את עצמו דבוק בה, בבריאה הזאת, או אוהב אותה, כשם שאין הוא רואה את עצמו דבוק בעצמו, אוהב את עצמו.
מבוסס על מאמרו של א"ד גורדון "האדם והטבע"
תגובות
הוסף רשומת תגובה