liberty

חירות

באחת מהחופשות המשפחתיות, צללתי לבדי עם מסכה ושנורקל, באזור שונית האלמוגים במפרץ אילת. המראה היה מרהיב אך בעיקר מסקרן, בגלל העושר הצבעוני של הדגים ובועות האוויר הרבות, אשר שחררו הצוללנים המקצוענים עם מכלי החמצן ששחו מתחתי.

עצרתי (ניסיתי לצוף ללא תנועה) מעל קבוצת צוללנים, בכדי לחוות את אותו שצף בועות אוויר אשר עלה והתפרק בפני. צוללן אדיב במיוחד אשר זיהה את התלהבותי, דאג לשחרר מנה גדושה של בועות ענק, אשר התנפצו מסביבי. 

התובנה שלי מתוך סיפור הבועות אומרת, שהתופעות הכי מובנות מאליהן, שרויות בכול ולעתים הן הכי חשובות. התופעות יהיו לעתים קרובות אלה שהכי קשה לראות אותן ולדבר עליהן. לשני אנשים שונים, יכולות להיות משמעויות שונות לגמרי, ביחס לאותה חוויה בדיוק. תורת הפנומנולוגיה טוענת כי המשמעויות השונות הן כתוצאה מתבניות האמונה השונות של האנשים האלה והדרכים השונות שבהן הם בונים משמעות מתוך חוויה.

תפקיד איש החינוך ״ללמד את התלמיד איך לחשוב״- להיות קצת פחות יהיר (במיוחד לאור מאפייני דור המילניום), לרכוש מעט ״מודעות ביקורתית״ לגבי עצמו ולגבי הוודאויות שלו. על המלמד והלומד לקבל את התובנה, כי מתוך הדברים שאני נוטה להיות בטוח בהם באופן אוטומטי, אחוז גבוה מאוד, מסתבר, הוא מוטעה לחלוטין ומוליך שולל.

עליהם אף להבין שאין הם מרכזו המוחלט של היקום, שהמחשבה על ״אני האדם האמיתי ביותר, החי ביותר, והחשוב ביותר שקיים. הכוונון הזה הוא ברירת המחדל שלנו, הוא מובנה בכרטיס הזיכרון שלנו מלידה״.

הבנה זו תורמת לבחירה לעשות מאמץ ואיכשהו לשנות, או להשתחרר מברירת המחדל המובנית הזו, שהיא: ״להיות מרוכז בעצמי באופן עמוק, פשוטו כמשמעו, ולראות ולפרש הכול דרך עדשת ״האני״.

אנשים שמצליחים לאזן את ברירת המחדל הטבעית שלהם באופן כזה מתוארים לעיתים קרובות כ״מאוזנים״. לפי הרמב״ם ב״מורה נבוכים״, אנשים המצליחים לאזן את רגשותיהם, תגובותיהם, עוצמותיהם ומחשבותיהם, מכונים צדיקים.

התכונה המאוזנת איננה מכוננת תמיד מעשים מאוזנים. משמעה של תכונה מאוזנת, שהיא מביאה למעשים התואמים למושאים שלהם.

לדוגמה, אדם שיגיב על עניין פעוט כמו זבוב, ביחס שהוא הממוצע בין אדישות לכעס, לא יגלה בכך את דרך האיזון אלא יחרוג ממנה, שכן לזבוב יש להגיב באדישות גמורה, לנפנפו ולהמשיך הלאה. באותו אופן, אל מול עוול מוסרי חמור אין להגיב באופן שהוא הממוצע בין כעס לאדישות, אלא יש להגיב בכעס. איזון הוא ההתאמה הרגשית שבין התנהגות האדם לגירויי העולם.

בני האדם יכולים ליצור את תכונות האופי שלהם באמצעות אימון רב. אישיות מאוזנת היא שאיפת חייו של החותר לשלמות מוסרית, והיא יכולה להיות היצירה הגדולה ביותר של חייו. אדם שזכה לשלמות המידות הוא אדם שהצליח להביא את אישיותו לידי איזון מוחלט, כלומר מידותיו מכוננות אינטראקציה הרמונית בינו לבין המציאות. אדם בעל מעלה מוסרית מכונה ״צדיק״.

בואו ניקח דוגמא מחיי היום יום שלי: בסוף יום עבודה מייגע, בדרכי הביתה, מודיעה לי אשתי, כי נגמרו הביצים בבית ואין מה לאכול לארוחת ערב (אשתי קוראת למצב זה ״המקרר ריק״, למרות שלמעשה חציו מלא). בכניסתי לסופר עשיתי שגיאה כי התקשרתי לשאול את אשתי, אם חסר עוד משהו. אשתי מבקשת ממני להמתין בכדי לבדוק מה המצב במקרר (בשלב זה הבנתי את גודל הטעות שעשיתי: בו ברגע הרשימה תהפוך מפריט אחד- ביצים, לעשרים פריטים מגוונים ומסובכים).

מזכיר: אני אחרי יום עבודה מפרך, רעב ועצבני והדבר האחרון שמתאים לי כרגע הוא לעשות זו קניה של יותר מעשרים פריטים מגוונים ומסובכים.

למזלי תוך כדי הכתבת הפריטים, נזכרה אשתי כי כרטיס המועדון והאשראי של חברת הסופר נשאר בבית (כרטיס המועדון המסייע בצבירת נקודות ובקבלת הנחה משמעותית ממחיר הקנייה). הרשימה מתקצרת לביצים, יוגורט, וקצת ירקות, ו״אם בא לך משהו טעים לקינוח״. אמירה כזו היא המסוכנת ביותר: אין לי מושג מה היא חפצה, לה אין מושג מה היא חפצה והסיכוי שמה שאביא יהיה מוצלח הוא אפסי.

בעבר הייתי מתעצבן כבר שלוש פעמים:

·       פעם ראשונה שחסרות ביצים, הרי אשתי בילתה כבר הבוקר בקניון. למה היא לא קנתה בעצמה.

·       פעם שנייה כשרשימת הקניות תפחה מפריט אחד לעשרים (מגוונים, מסובכים ומפוזרים בכל רחבי הסופר).

·       פעם שלישית באתגר הבלתי מושג: קינוח.

אני בוחר לחייך בשלוש הפעמים, אומר לה שאני אוהב אותה ומקווה להיות תוך עשרים דקות בבית (נזכרתי שיש לי להכין למחר מצגת חשובה).

ליקוט המוצרים עבר בשלום ובמהירות (אני נוהג לתכנן לעצמי את ״נתיב הליקוט המהיר ביותר״).

אפילו חשבתי שהצלחתי לגבור על אתגר הקינוח ו״צדתי״ סלסלת דובדבנים עסיסיים.

מכיוון שכמות הפריטים שבידי אינה עולה על עשרה, אני ניגש לקופת האקספרס; עד 10 פריטים בלבד.

מזכיר לכם שוב כי אני גבר, עייף, רעב, עצבני שצריך להכין מצגת חשובה למחר (בשלב זה רף הרחמים העצמיים הוא כמעט אין סופי, אני האדם האומלל ביותר ביקום).

בגלל השעה המאוחרת רק קופת אקספרס אחת פתוחה.

לפני ניצבת אישה זקנה עם עשרים פריטים לפחות, ומתחילה להוציא בכל פעם פריט אחד בלבד מעגלת הקניות שלה. 

פה מצאתי את עצמי בפני צומת משמעותי ביותר בחיי; להתעצבן עד כלות, לנטוש את המוצרים בעגלה, כי בכל שאר הקופות יש תורים ארוכים, לחזור הביתה בידיים ריקות ולהסתכן בלבלות את סוף השבוע על הספה בסלון, או לחייך, לנשום עמוק להמתין בשקט או להציע באדיבות עזרה לגברת הזקנה.

במה הייתם בוחרים? עצם האפשרות לשאול את השאלה בסיטואציה זו, לראות את כל האלטרנטיבות זה מהות האיזון, זו הבחירה, לצאת מתוך האוטומט ולבחור.

עד כמה ברירת המחדל שלנו דורשת ידע או אינטלקט. במקרה הפרטי שלי, עם הנטייה שלי לנתח את הדברים באופן שכלתני מדי, אני הולך לאיבוד בתוך מחשבה מופשטת, במקום פשוט לשים לב למה שמתרחש אצלי בפנים. 

משמעות הביטוי ״ללמוד איך לחשוב״ היא ממש ללמוד איך לקנות מידה מסוימת של שליטה באיך ובמה חושבים. זה אומר להיות מודעים וערניים מספיק בשביל לבחור למה לשים לב ובשביל לבחור איך לבנות משמעות מתוך חוויה. 

נחזור לסיפור העמידה בתור אחר הגברת הזקנה בקופת האקספרס: בנקודה כמו זו, בחיי, נכנסת עבודת הבחירה. מכיוון שעמידה בתורים ארוכים וצפופים בקופה נותנת לי זמן לחשוב, ואם לא אקבל החלטה מודעת איך לחשוב ולמה להקדיש תשומת לב, אהיה עצבני ואומלל בכל פעם שאלך לקנות אוכל, כי ברירת המחדל המובנית שלי היא, שמצבים כגון אלה קשורים באמת רק אלי, לרעב שלי ולעייפות שלי ולשאיפה שלי רק להגיע הביתה.

אם אבחר לחשוב בדרך הזאת, אבחר בדרך הקלה והאוטומטית כך שהיא לא בהכרח בחירה. חשיבה כזו היא ברירת המחדל המובנית הטבעית שלי. זו הדרך האוטומטית והלא מודעת לחוות את החלקים המשעממים, המתסכלים והצפופים של חיי הבוגרים, בזמן שאני פועל לפי האמונה האוטומטית והלא מודעת שאני במרכז העולם ושהצרכים והרגשות המיידים שלי הם אלה שצריכים לקבוע את סדרי העדיפויות של העולם.

הדבר היחידי האמיתי באמת הוא שבכוחי לנסות להחליט איך אני בוחר להגיב.

זהו לטענתי, החופש של חינוך אמיתי, החופש של לימוד הדרך איך להיות מאוזן: להחליט בעצמי באופן מודע למה יש משמעות ולמה אין.

להחליט בעצמי למה לסגוד. קיימות כמה אפשרויות סגידה שכיחות:

·       סגידה לכסף כחיפוש משמעות, לעולם לא תספק. אף פעם לא תרגישו שיש לכם מoפיק. כסף הוא כמו מים מלוחים, ככל ששותים יותר, נהיים יותר צמאים.

·       סגידה לגוף וליופי תגרום לתחושת כיעור כשהזמן והגיל יתחילו לתת אותותיהם.

·       סגידה לכוח מייצרת חולשה ופחד, מעוררת עוד ועוד כוח על-פני אחרים כדי להדחיק את הפחד.

·       סגידה לאינטלקט נראית כמו חכמה, אך בסופו של דבר היא מובילה לטיפשות, התחזות, והיא תמיד על סף חשיפת תרמית. 

צורות הסגידה האלה מוליכות שולל מפני שהן לא מודעות. הן ברירות מחדל מובנות כאוטומט.

לסיכום:

"לחינוך האמיתי אין דבר עם ציונים או תארים והוא קשור כולו במודעות פשוטה- מודעות לדברים שהם כל-כך אמיתיים ומהותיים, כל-כך חבויים למבט רגיל לסביבתנו, שאנחנו צריכים להמשיך ולהזכיר אותם לעצמנו שוב ושוב" (כמו אותן בועות מים או מחשבות המתעוררות בתור בסופר).

סוג החירות החשוב באמת קשור בתשומת לב, במודעות, במשמעת, במאמץ, וביכולת לדאוג באמת לאנשים אחרים ולהקריב עבורם שוב ושוב, כל יום.

זו חירות אמיתית, זו המשמעות של ללמוד איך לחשוב.

בלתי אפשרי להעלות על הדעת כמה קשה לעשות זאת- לחיות במודעות, בבגרות, באיזון. יום אחרי יום. משרת החינוך שלכם היא באמת משרה לחיים.  

 

(תרגום אישי שלי לקטעים מתוך הספר: ילדה עם שיער מוזר/ דיוויד פוסטר וואלאס, ספרית פועלים, הוצאת הקיבוץ המאוחד).