Mid summary and personal insights from Jerusalem Day War

סיכום ביניים ותובנות אישיות מתוך "מלחמת יום ירושלים".

בכל מקום בעולם ובארץ בפרט קיים הדפוס בו מכים חזרה באויב. זו הסיבה העיקרית לפרוץ "מלחמת יום ירושלים". התוצאה היא כאב גובר והולך בכיוון אינסופי של סבל הנגרם לצדדים הלוקחים חלק במלחמה. 

האם אנחנו מתכוונים להוסיף עוד על התוקפנות הקיימת במדינתנו? למה אנחנו לא מתרגלים שלום לפני שאנחנו יוצאים למלחמה?

"הארעיות כפשוטה, או אפילו הידיעה שאנחנו עומדים למות, לא הן שגורמות לכל הסבל, לימד הבודהה. התנגדותנו לחוסר הוודאות היסודי שבמצבנו היא שגורמת סבל."/ פמה צ’ודרון

הנחת יסוד קיומית המניעה את התהליך המלחמתי היא שהפחד שלנו הוא אוניברסלי. תחושת הפחד אצל כל אחד מאתנו נובעת מתגובה אינסטינקטיבית לבלתי נודע. הפחד הוא חלק מחוויית החיים ומשותף לכולנו. הפחד הוא תגובה לאפשרות של חווית בדידות, מוות והתקרבות לאמת על פי Pema Chödrön פמה צ’ודרון נזירה בודהיסטית ומורה רוחנית ממוצא מערבי. היא כתבה מספר ספרים על בודהיזם טיבטי, בינהם רבי המכר “כשהדברים מתפרקים” ו“המקומות שמפחידים אותך” The Wisdom of no Escape; Start Where You Are. פמה צ’ודרון היא המורה הראשית במנזר הטיבטי גָמפו אבי, אשר בנובה סקוטיה, קנדה. 
לדבריה הכרת הפחד, ההכרות עימו והחקר אותו יוצרים חוויה של ענווה. היהירות המתלווה לעיתים לאידיאליזם נעלמת (לדוגמה, הקפיטליזם מאבד את משמעותו לנוכח מציאות של אי הוודאות). כתוצאה, מתחזק האומץ למות בצורה רפטטיבית.
"מה היה קורה אילו במקום להתייאש לנוכח העמימות וחוסר הוודאות שבחיים, היינו מקבלים אותם ונרגעים בתוכם? מה היה קורה אילו היינו אומרים, 'כן, ככה זה; זאת המשמעות של היותנו אנושיים,' ומחליטים להתרווח וליהנות מהמסע?"/ פמה צ’ודרון.

במהלך מלחמה יש תחושה שהדברים מתפרקים, אינם יציבים ושום דבר לא עובד, ואנחנו עשויים לקלוט שאנחנו על סף משהו. אנחנו במקום פגיע ורגיש (לכן התקיפות לקראת הפסקת אש או סוף מלחמה נעשות אגרסיביות יותר ויותר ומתעצמות). יתכן ונסגר או נכעס, כי יש משהו רגיש ופועם בהיעדרה של קרקע יציבה (זו הסיבה העיקרית לחוסר היכולת לקיים דיאלוג או מו"מ עם ה"אויב". העיסוק הוא רק ב-Doing, בלחימה, והוא אינו מאפשר הקשבה- הדורשת Being. אין לאף אחד מן הצדדים את היכולת לעצור, לשהות, להיות, להתבונן בתוך אישי ולהקשיב לבין אישי).

דווקא ברגע בו נשמטת הקרקע היציבה, טמון הפוטנציאל לגילוי הטוב שלנו, הלב נפתח, ומופיעה דאגתנו למי שזקוק לה (מאות ואלפי האזרחים, נפגעי הגוף והנפש כתוצאה מן המלחמה). בחוסר ודאות, עמימות, חשוב לפתח את היכולת להירגע, דווקא בעיצומו של כאוס. העמידה האיתנה ונחוסן בפני חרדה יוצרים את הנתיב הסולאגוגי The Soulagogical path.

הפחד לאבד שליטה הוא בדרך כלל סובלימציה של הפחד למות. דרוש מוות כדי שתהיה לידה. מקום זה, של מאבק נגד הפחד מן המוות נמצא בשורשה של התרבות החומרית, הקפיטליזם, שהוא אבי המלחמות.
ההגעה לגבול של עצמנו- למקום בו אנו עומדים למות, מביאה עמה פחד וחרדה (חוויה חוזרת ונשנית למשמע האזעקות והדי הפיצוצים). ההמלצה היא לראות בהם מסר שמציע לנו להפסיק ולהיאבק, להישיר מבטנו אל מה שמאיים עלינו, לחוות בעוצמה את הפחד והחרדה, ולהבין שהם נושאי בשורה המספרים לנו, שאנו עומדים להכנס לשטח לא-ידוע. לא לעבוד על האוטומט המרחיק אותנו מן האותנטיות ולחפש תקווה או לעסוק בעתיד, אלא לשהות בהווה, להתבונן פנימה ולחפש את העוגן הפנימי שלנו. בשטח זה עלינו להמשיך בתנועה מתמדת קדימה.
ההיבט החשוב ביותר בסיטואציית פחד הוא להמשיך לנוע (בניגוד לרפלקס שאחראית עליו בלוטת האמיגדלה- האצטרובל- להגיב: בקפיאה freeze, בריחה flight או לחימה fight).
"היכולת לקבל את חוסר היציבות של מצבנו ולהירגע בתוך טבעו הדינמי נקראת הארה, או התעוררות אל טבענו האמיתי, אל הטוּב הראשוני שלנו. מילה נוספת המתארת זאת היא חופש – חופש ממאבק בעמימות שביסוד הקיום האנושי."/ פמה צ’ודרון.