A prayer that prays from itself
תפילה המתפללת מעצמה/ ניר גולן
(החלק הרליגיוזי במאמר מבוסס על הפרק "תפילה" מתוך הספר "שלושה
עשר עלי שושנה"/ הרב עדין אבן-ישראל שטיינזלץ/ עמ' 187-207)
התנועה שבתפילה
האדם נע במהלך תפילה בין העולם הפנימי
לעולם החיצוני שבחייו. התפילה מתחילה מתוך נקודה פנימית- אותה תנועה פנימית המזוהה
עם המחשבות והדיבור הפנימי, והולכת ומתרחבת עד לקצווי עולם. באותה שעה האדם
והתפילה אחד הם. התפילה מתפללת מעצמה.
"כִּי הָאֲדָמָה מִתְנוֹעַעַת וְהַשָּׁרָשִׁים מִתְנוֹעֲעִים בְּתוֹכָהּ וְהַכּוֹכָבִים מִתְנוֹעֲעִים, כָּל אֶחָד, כָּל יְסוֹד, בְּקֶצֶב אַחֵר. וְהַדָּם בְּתוֹכִי מִתְנוֹעֵעַ וּמַחְשְׁבוֹתַי מִתְנוֹעֲעוֹת, וְהַמְּנוּחָה רַק בְּקַו הַזֶּה." מתוך "לגור בבית של ברזל"/ זלדה. התנועה המופיעה בדבריה של זלדה, היא תנועה המתרחשת בכל חלקיקי ה"יש", מן העולם הפנימי ועד השמיים, בצורה הדדית. תנועה זו המאחדת את הפרט עם היקום נתפשת כישות עליונה ככוח נשגב, כוח עליון. הפניה אל אותו כוח עליון היא התפילה. התפילה מבטאת את התנועה, הקצב של האדמה, השורשים, הכוכבים, היא קו האור- מנגינת רוח האדם.
העבודה שבלב
חכמים אמרו שהתפילה קרויה עבודה-
"עבודה שבלב"- "וְהָיָ֗ה אִם־שָׁמֹ֤עַ תִּשְׁמְעוּ֙ אֶל־מִצְוֺתַ֔י
אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּ֑וֹם לְאַהֲבָ֞ה אֶת־יְהֹוָ֤ה
אֱלֹֽהֵיכֶם֙ וּלְעׇבְד֔וֹ בְּכׇל־לְבַבְכֶ֖ם וּבְכׇל־נַפְשְׁכֶֽם׃" (דברים
יא יג)- "ולעבדו בכל לבבכם"- רש"י
- עבודה שהיא בלב וזו היא תפילה שהתפילה קרויה
עבודה: "
תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ מַשְׂאַת כַּפַּי מִנְחַת עָרֶב."- תהלים קמא ב.
התפילה מחברת בין המצוות לאהבת הקב"ה, היא יוצאת מתוך הלב אל הנפש וחוזרת.
התפילה היא מקום ההתגלות האלוהית, החיבור לאין סוף, למשהו הגדול ממני- רוח האלוהים! "על כן אברים שפילגת
בנו, ורוח ונשמה שנפחת באפינו, ולשון אשר שמת בתוך פינו--הן הן ברינה יודו לך,
ויברכו את שמך, מלכנו."
(הלכות ברכות פרק י ה) כשהלשון אומרת לבד והפה מרנן מתוך עצמו, באותה שעה האדם
והתפילה אחד הם. התפילה מתפללת מעצמה. התפילה נובעת ונארגת מתוך האיברים, דרך הרוח
והנשמה, ויוצאת מהפה בעזרת הלשון. מתואר פה מבנה רוחני תומך תפילה: איברים רבים עומדים
כל אחד בפני עצמו, מפולגים, מתאחדים בתהליך הרוחני בעזרת הנשמה. האיחוד מתנקז החוצה
בצורה מדויקת בעזרת הלשון דרך הפה. התוצאה היא תפילה המתפללת מעצמה, נובעת מתוך כל
האיברים, נאספת על ידי הרוח והנשמה ויוצאת מזוקקת כהודיה דרך הפה.
"אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש.
חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים, כדי שיכוונו את ליבם למקום.
אפילו המלך שואל בשלומו, לא ישיבנו;
ואפילו נחש כרוך על עקבו, לא יפסיק". (משנה ברכות ה א)
האדם מתמודד עם האמת שלו דרך עבודת לב
מאד אישית. הוא מעמיק ומנסה להגיע לעומק נפשו, לשלמות עם עצמו. השהייה של שעה היא
התכוונות הלב, היא התבוננות אמיצה במטרה למצות את האמת הפנימית. זהו שלב של כיוון
הנפש וריכוזה בתוכן ובמילים של התפילה. השאיפה להגיע לנקודת השלמות כבר קודם
התפילה, ולכן בתפילה עצמה העבודה שבלב זורמת, התפילה זורמת מאליה, מתפללת מעצמה. מטרת
ההכנה להביא את האדם למקום שבו הוא רוצה ומוכן להגיע לנקודת האמת של עמידה מול
הנשגב והתמיר, מול הכוח העליון. שהיית השעה היא הכנת הכלי לתפילה. צמצום עצמי ופינוי
מקום לתפילה. צמצום עצמי הוא ריכוז, שכל העומק והפנימיות מתרכזים לתוך מקום מסוים
מבלי לקצץ ולאבד מאומה.
תפילת יחיד מול תפילת רבים
תפילה אישית היא ביטוי פרטי של האדם,
פניית היחיד אל אלוהיו- ביטוי לרגשות של אהבה, יראה ורחמים לקב"ה. קיים מתח
מובנה המייצר תנועה בנפשו של האדם בין אהבה ליראה- המתח בין הרצון להתאחד עם הכוח
העליון אל מול החשש והפחד מעוצמתו. אנלוגיה טובה לכך היא אדם העומד על שפת מפל מים
עוצמתי: מצד אחד הוא חפץ לטבול במימיו הצלולים והמרעננים ולעמוד מתחתיו, מצד שני קיים
החשש לטבוע בעוצמתו האימתנית. הקו המחבר ביניהם הוא הרחמים- מידת הרחמים מאפשרת את
התנועה בין האהבה ליראה וממתנת את המתח, מאפשרת לנוע בין האהבה ליראה. אדם יכול
לבטא את הקשר האישי שלו עם אלוהיו בתפילת הכלל- "תפילת רבים"- תפילה
מאורגנת ומסודרת, שבה המתפללים עומדים ויושבים במקומות קבועים, וכולם מתפללים בקצב
אחד, בלחנים מסורתיים קבועים ובהקפדה על הסדר ועל הנוסח. אפשרות נוספת לתפילת יחיד
היא ב"חדר"- מקום לעבודה שבלב באופן פרטי, אישי. המקום עצמו הוא פשוט
וצנוע, מותאם לעבודת היחיד, מאפשר עבודה פנימית וריכוז בתפילה האישית ללא הפרעות
או הסחות דעת. המקום הוא קדוש ולכן מסייע לאדם במאבקו הפנימי בעבודת התפילה
האישית. פעמים אדם מתפלל תפילתו ביחידות גמורה גם בהיותו בתוך ציבור.
בדורות הראשונים היה כל אחד מתפלל את
אשר בליבו במילים שלו, כפי יכולתו ובכל עת שרצה. רק מאוחר יותר, לאחר חורבן בית
ראשון, כשנוצר מרחק מסוים מן המקור הראשון של ההוויה היהודית, ולפרט נעשה קשה לבטא
את עצמו בתפילה, עמדו אנשי כנסת גדולה ותיקנו "מטבע של תפילה"-
"תיקנו את כל הברכות והתפילות מסודרות בפי כל ישראל כדי שיהא עניין כל ברכה
ערוך בפי עילג" (רמב"ם שם שם הלכה ד). זהו נוסח כללי שבו התפילה שעיקרה
תפילת שמונה עשרה כוללת ברכות ובקשות אבות שאין אדם נזקק תמיד לכולן. הבקשה גם אם
היא אינה פרטית היא רלוונטית בעבור הכלל. כדי שאדם יקשיב למה שהוא אומר בתפילת
הכלל, צריכה התפילה לומר לו דבר שהוא משמעותי בעבורו על הציר בין דבר מוכר וידוע
עד כדי כך שאינו נשמע כלל לבין דבר חדש ומעורר עניין חדש או משמעות חדשה. כדאי
שהתפילה לא תהיה חזרה על תפילה שנאמרה כבר. בירושלמי (ברכות ד, ד) נאמר:
"רבי אליעזר אומר: העושה תפילתו קבע
אין תפילתו תחנונים. רבי אבהו בשם רבי אלעזר: ובלבד שלא יהא כקורא באיגרת. רבי אחא
בשם רבי יוסי: צריך לחדש בה דבר בכל יום. אחיתופל היה מתפלל שלש תפילות חדשות בכל
יום. אמר ר' זעורא: כל זמן דהוינא עביד כן הוינא טעי (כל זמן שהייתי עושה כן הייתי
טועה), ולית לך אלא כיי דמר (אין לך אלא כמו שאמר) רבי אבהו בשם רבי אלעזר: ובלבד
שלא יהא כקורא באגרת. רבי אלעזר היה מתפלל תפילה חדשה בכל יום. רבי אבהו היה מברך
ברכה חדשה בכל יום".
המטרה היא לשמור על הריכוז והקשב, דרך
התבוננות פנימית וחיבור בין הלב לשכל. רעננות התפילה והתרוממות הרוח, מגיעות מתוך
החדשנות שבה. ככל שהתפילה רלוונטית יותר ונותנת מענה עכשווי לצורך, הצירוף בין
המתפלל לתפילה יגבר. בתפילה כזו יש הרבה מן החסד, חיבור אל "הלא מודע
הקולקטיבי" לדבריו של יונג. אותה אהבה הנגזרת מהאהבה האלוהית, מן השכינה
והופכת את תפילת הכלל לחוויה רוחנית משותפת. תפילת הכלל מבוססת על יחסי אני-אתה
בהם יוצא אדם מגבולות עצמו ופוגש ישות אנושית כסובייקט ולא כאובייקט. בעקבות יציאה
זו, מתרחשת ההתגלות האלוהית. התגלות זו מכונה על ידי בובר "המפגש של האדם עם
האתה הנצחי". לדבריו אלוהים מתגלה לאדם בכל רגע של מפגש אמיתי.
"רק מתוך אחדות הנפש יוכל לעשות
את מעשהו באופן שלא יהא מעשה טלייה אלא מעשה יצוקה אחת." (מרדכי מ. בובר/
דרכו של אדם על-פי תורת החסידות/ עמ' 25)
ההתעמקות וההתבוננות בנושא כלשהו בתוך
התפילה אין פירושן שיש להמציא פנים חדשות בכל מילה. יש לנסות ולראות את פנימיות
הדברים- מעשה יצוקה. להבין באופן אחר ורלוונטי את משמעותם נכון לעכשיו. המילים
ליתר דיוק אינן מקבלות משמעות אחרת, אלא כיוון אחר. הן מצביעות אל עבר נושא
ההתבוננות שהאדם נמצא בו. אותו נושא שתופס אותו, שמרתק אותו, שואב אל תוכו את כל
כולו, כל אבריו, רוחו נפשו וישותו, מעשה יצוקה. באופן זה נעשית עבודת התפילה: האדם
לוקח נושא ועובד עליו- יחד עם התפילה. הוא מנחה את התפילה לכיוון מסוים לפרק זמן
של שעה, שבוע או חודש. החזרתיות על ההתכוונות יוצרת המשכיות, מעצימה את העבודה.
המחשבה מקבלת ערך ממשי בתוך המציאות. הרעיון החולף הופך למחשבה חווייתית בעזרת
התפילה. התפילה נוגעת בנפש, הרעיון נחקק בה ומתבררת האמת מתוך הדמיון. האדם מגיע
לנקודת התרגשות, פרץ של התלהבות, רגע של קדושה.
תפילה המתפללת מעצמה (מושג חדש שטבע
ניר גולן)
בכל אדם קיים הצורך להתפלל בכדי לבטא
את הנפש, את הכמיהה לנשגב לעליון. הצורך נובע מן השאיפה לדעת הכל בכדי להשיג שליטה
על הסביבה, והשאיפה להיות נצחי. בבסיס שני הצרכים שליטה ושאיפה לנצח קיים הפחד מן
המוות. אדם המודע לצורך, יכול להתפלל גם שלא בשעת התפילה. פעמים קורה שדווקא בזמן
שאינו מיועד לכך, נפתחת לאדם ההזדמנות לעבודת הלב, מגיע רגע האמת לתפילה, עמידה
מול הנשגב, רגע של קדושה. באותה שעה האדם והתפילה אינם שני דברים נפרדים אלא דבר
אחד; לא האדם מתפלל, אלא התפילה היא האדם; התפילה נובעת ונארגת מתוך כל הדברים שבלב
ואומרים כל אחד, קול אחד, השירה של מהותו הפנימית של האדם.
כוונת התפילה היא מהותה- תפילה המתפללת מעצמה. יש הטוענים כי
בימינו "אין אנחנו מכוונים"- בדרך כלל היום אנשים אינם מכוונים בתפילתם,
ולכן יש נטייה היום ללכת אחר ההלכה הממוסדת. שאיפתו של אדם במיוחד בתפילה מזדמנת
היא להרגיש כי נפשו זורמת עם התפילה, ושהתפילה היא חלק טבעי ממנו ומן המציאות אותה
הוא חווה. כשאדם מתפלל ישנה אחדות גמורה כפי שצוין קודם בין הנפש המתפללת, המילים
הנאמרות והמשמעות האובייקטיבית שלך הדברים.
דוגמה לאחדות הגמורה מופיעה בתלמוד הבבלי:
בבא מציעא פה ב
"אמר רבי חייא" משיב הרוח" בחזרת
הש"ץ בשמונה עשרה ונשבה זיקא ומיד נשבה הרוח.
אמר:
"מוריד הגשם", ואתא מיטרא מיד ירדו גשמים.
כי מטא למימר כשהגיע לסוף הברכה לומר
"מחיה המתים" רגש עלמא הזדעזע העולם, שעדיין לא הגיע הזמן של תחיית המתים."
כשאדם מתפלל כך, אין הוא צריך להתאים
את עצמו למציאות כי אין עוד הפרדה בין עולמו הפנימי לעולם החיצוני. כמעט לא מושקע
מאמץ בתפילה משום שהוא מצטרף לתנועת העולם, לתנודות המתרחשות בכל חלקיקי ה"יש",
לתפילה המתפללת מעצמה, מתוך המציאות הפנימית השלובה במציאות החיצונית
והופכת ליישות אחת. זהו קו האור עליו מדברת זלדה בקטע הבא:
"וְרַק קַו הָאוֹר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִתְפֹּס אוֹתוֹ בְּיָדַיִם וְלִרְאוֹתוֹ, שֶׁיּוֹצֵא מִן הַנֶּפֶשׁ אֶל מֶרְחַקֵּי הַמֶּרְחַקִּים עַד מֵעֵבֶר לַחוּשִׁים אֵל הַבּוֹרֵא, רַק הוּא מָגֵן עָלַי מִפְּנֵי תֹהוּ וָבֹהוּ" – מתוך "ציפור אחוזת קסם"/ (זלדה, עמוד 72)
זהו תיאור נפלא של תפילה המתפללת
מעצמה: זלדה המתפללת, והתפילה, אחת הן. אין עוד הבדל בין ההוויה הפנימית
והביטוי החיצוני, בין התפילה הכללית ובין קול הלב האישי. אחדות כזו אפשר לראות לפעמים,
כאשר אנשים רוקדים לקול הניגון: תנועת גופם מתמזגת עם תנועת היקום. הניגון והריקוד
משתלבים שניהם להוויה אחת; הניגון מרקד והריקוד מתנגן, ואי אפשר לחלק ביניהם ולומר
מה קדם למה, מה מביא למה. השאיפה היא
תמיד לחזור לניגון, לתפילה, לתנועה הקוסמית, לקו האור, להיות האדם שנעשה בעצמו תפילה.
אצל אדם המגיע לשלמות העבודה שבלב התפילה מתקיימת מאליה ומעצמה; משום שהתפילה
האישית הזו היא שלו, וכל עצמו ומהותו אינם אלא התפילה החוזרת אליו. במצב זה,
האדם מצטרף-מתחבר לא רק אל מהות הקדושה הפנימית, אלא אל מסגרות הקדושה החיצוניות,
הקבועות בעולם שהוא חי בו. ההצטרפות-החיבור הם בדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר, העליונה- וזוהי תפילה המתפללת מעצמה.
תגובות
הוסף רשומת תגובה