Comfort model: 10 steps for Moral Injury healing based on Haidt’s moral foundations theory
מודל נחמ"ה: 10 שלבים לריפוי רוחני של פציעה מוסרית בהתבסס על תיאורית יסודות המוסר של היידט
(Haidt, J. (2007). The new synthesis in moral psychology. Science, 316(5827), 998-1002)
כולנו נולדים מוסריים, מוסר הוא חלק מהותי מהיכולת של כל אחד מאיתנו לאהוב
ולהיות נאהב. בכדי להבין
את ההנחות הבסיסיות שמרכיבות את המבנה הערכי של האדם, ניתן להיעזר בתיאוריה של
היידט (Haidt, 2007)
אודות יסודות המוסר (Moral Foundations Theory). תיאוריה זו מציעה כי המבנה הערכי של בני אדם, על כל מורכבותו
התרבותית והאישית, נשען על מספר קטגוריות מוסריות בסיסיות, שהן בבחינת “תחביר
מוסרי” אוניברסלי. המושג "פציעה מוסרית" מתייחס לפגיעה נפשית, קריסת
המבנה הערכי של האדם, הנגרמת כתוצאה מחשיפה לאירועים טראומטיים, הכוללים מעשים או
עדויות למעשים, הנתפשים כחריגה מוסרית מסולם ערכים פנימי, המבנה הערכי של האדם. פציעה
מוסרית אינה הפרעה נפשית, אלא פגיעות אנושית טבעית.
האירועים הטראומתים PMIE
(Potential Moral Injury Events) נוגדים את ליבת הזהות הערכית האישית. ביצוע בפועל, נוכחות או
חשיפה לאירועים אלה מעוררים באדם תחושות של אשמה, בושה, גועל, כעס, תחושת בגידה, בלבול
מוסרי וניכור חברתי. לעיתים הם יכולים להוביל לפגיעה עצמית, התמכרויות, שימוש
בסמים, או דיכאון. בשונה מהפרעת דחק פוסט-טראומטי (PTSD), פציעה מוסרית אינה בהכרח הפרעה נפשית, אלא תגובה אנושית נורמלית
לאירוע "לא נורמלי" או "לא מוסרי". היא יכולה להשפיע על הזהות העצמית של האדם,
על מערכות היחסים שלו, ועל תחושת המשמעות והשייכות שלו לעולם. ליווי מתאים יכול
לסייע לאדם לקבל את המציאות המוסרית הכואבת ולעבד את הרגשות הקשים. ההחלמה מבוססת
על שיקום אנושיותנו משום שפשוט אי אפשר "להמשיך הלאה" – צריך לעבד את
החוויה ולהשיב משמעות. יש צורך לזכור
את הטוב שהיה קודם, למצוא מחדש מטרה,
ולבנות סיפור חיים שבו הפציעה אינה מגדירה את כל האישיות.
זהו תהליך ארוך ועמוק, הדורש התבוננות, קבלה, ובסופו של דבר חוכמה ושלמות מוסרית.
ניר גולן, מלוה רוחני, פיתח את מודל נחמ"ה- עשרת השלבים
לריפוי פציעה מוסרית בממד הרוחני, שנפגע כתוצאה מן הפציעה. השיח בממד הרוחני מהווה
עמוד תווך לתהליך ההחלמה. המודל מורכב מעשרת השלבים הבאים, הניתנים
לחלוקה לארבעה "שלבי-אב" המייצרים את ראשי תיבות של המילה נחמ"ה:
נוכחות קיומית והכרה בפציעה: שלבים 1-3
חרטה (וידוי, סליחה ומחילה): שלבים 4-6
משמעות חדשה למצב (הפציעה והריפוי): שלבים 7-8
התמדה בעבודה הרוחנית (לאורך זמן): שלבים 9-10
פירוט 10 השלבים לריפוי פציעה מוסרית:
נוכחות (בפציעה ושהייה עם משהו "גדול"
ממני) ליווי ותמיכה ולא תהליך עם תוצאה מסוימת
1.
מודעות והכרה בחוסר האונים האנושי ובאובדן השליטה על חיינו,
הודאה ספציפית והודיה על המצב (מיקום הפצע המוסרי- 4 רביעים, והרגש
הנלווה בחיינו). בכדי להתחיל את תהליך הריפוי, שיהיה טרנספורמטיבי, על האדם להכיר
בחוסר האונים שלו לאור המצב או הסיטואציה אותם חווה. חוסר אונים זה הוא הכרה
ומודעות לאובדן השליטה על חייו, הבנה כי המציאות היא "שבירה". הכרה זו
יכולה לעורר חרדה, הוא מבין כי לא תמיד ניתן למצוא היגיון במצב או במציאות ולכן הם
בלתי נתפשים, המצב "גדול עליו". במקביל, בעזרת "מפת הפציעה
המוסרית" הוא מזהה היכן ממוקמת הפציעה שלו (4 רביעים): להוסיף קורבנות (חוסר
אונים מול המקרבן)
A.
האם זו הפרה/ חריגה אישית מנורמות מוסריות
B.
עדות לאלימות מופרזת, מוות או מעשה לא מוסרי
C.
קונפליקט מוסרי שאינו נמנע/ בלתי פתיר
D.
הפרת אמונים או חווית בגידה על ידי סמכות לגיטימית
הוא מודע לרגשות המלווים את הפציעה:
A. חריגה אישית מנורמות מוסריות: אשמה,
בושה, חרטה, ייסורי מצפון, בוז ותיעוב עצמי.
B. עדות למעשה לא מוסרי: בהלה, חוסר
אונים, סלידה, גועל, ואשמה על העדר נקיטת עמדה.
C. קונפליקט מוסרי: חוסר אונים, מבוכה,
העדר משמעות, בלבול, יאוש, מרירות וריקנות.
D. הפרת אמונים/ בגידה: חוסר ישע, אכזבה,
כעס, זעם, בוז, לעג, אי אמון ונקמה.
2.
הכרה ואמונה בכוח עליון הגדול מאיתנו תוך בקשה ליישוב הדעת
והרוח (כוונה להתמסרות לתהליך ההחלמה). מענה לחוסר האונים ואובדן השליטה
דרך התמסרות לכוח עליון. לאחר
שזוהו מיקום הפציעה (יתכן שילוב של מספר רביעים), הרגשות הנילווים, וקטנותו של
האדם (אפר ועפר), מתרחשת הפניה ל"כוח עליון" חיצוני הגדול מן האדם. זהו
שלב המעבר מ"רוח" האדם ל"נשמת" האדם על פי החסידות. לאחר
שהאדם עשה תהליך פנימי עם עצמו, הוא מבין את הצורך בסיוע מגורם חיצוני
"עליון" "נשגב". הוא מזהה את אותו "כוח עליון"
המתקיים בחייו (הוא חייב להיות חיצוני לו, גם אם יתכנו עבורו ביטויים פנימים באדם.
זהו שלב קריטי המיצג את המעבר לממד הרוחני בתהליך הריפוי)- המעבר מן הפנימי
(האישי) לחיצוני (אוניברסלי). הוא מגדיר לעצמו את הבקשה מאותו "כוח
עליון" תוך בחירה להתמסר לו- להאמין בו שהוא יכול לסייע לו בתהליך הריפוי.
3.
התמסרות השענות או הזדהות עם הגדול מאיתנו דרך
אמונה וזיהוי מקרים של השגחה עליונה בחיינו (ביסוס חווית ההתמסרות ליצירת עוגנים/
תשתית יציבה).
בכדי
לחזק את האמונה באותו "כוח עליון" וביסוס הממד הרוחני בתהליך, האדם סוקר
את חייו בניסיון לאתר אירועים אשר חווה ומייצגים סוג של נוכחות, התערבות או
"השגחה פרטית" של אותו כוח עליון. הם יהוו עבורו עוגנים רוחניים בהמשך.
במקביל עליו לזהות מהם משאבי הרוח מהם הוא ניזון בחיי היומיום. במידה ואינו מזהה
אירועי "השגחה פרטית" בחייו, עליו לזהות אירועים בהם חווה התרוממות רוח
(awe),
ולמצוא מקורות השראה רוחניים אחרים בחייו.
שלושת השלבים הללו מסייעים לאדם לזהות את הפציעה המוסרית שלו, הרגשות
הנילווים אליה ומשאבי הרוח בהם ישתמש לאורך כל תהליך הריפוי. הוא מזהה כי מבנה
המוסרי שלו נפגע והוא לא לבד בסיטואציה.
חרטה (זיהוי הגורם, ותהליך וידוי ומחילה)
4.
חשבון נפש פנימי ועמוק עם עצמו תוך שימוש באומץ מוסרי לאורך
זמן. לאור זיהוי סוג הפציעה המוסרית ומודעות לרגשות ולתחושות הנלווים, האדם מבין
יותר טוב את אותן התנהגויות נסיבתית. תוצר השלב היא אבחנה בין ה"אני
הרוחני" (נשמה) לבין מנגנון הפציעה עצמו. בתיאוריה
של היידט (Haidt, 2007) אודות יסודות המוסר (Moral
Foundations Theory), מוצע כי המבנה
הערכי של בני אדם, על כל מורכבותו התרבותית והאישית, נשען על מספר קטגוריות
מוסריות בסיסיות, שהן בבחינת “תחביר מוסרי” אוניברסלי. חשוב לזכור כי לפי התיאוריה
הסברים מורכבים ומחושבים המצדיקים את פעולותינו והכרעותינו המוסריות – באים רק
לאחר שכבר הכרענו. בתהליך האבולוציה האנושית התפתחו
בפסיכולוגיה שלנו מעין מתגים המגיבים באופן אינטואיטיבי למצבים או אירועים כדי
להתמודד במהירות וביעילות עם אתגר הסתגלותי מסוים, שמהן התפתחו בשלב הבא
אינטואיציות מוסריות בסיסיות. עד כה היידט הצליח להגדיר שש אינטואיציות מוסריות
כאלו, כצמדי ניגודים:
·
אכפתיות/פגיעה (Care/Harm): נטייה להגן על אחרים
ולהימנע מפגיעה.
·
הוגנות/רמאות (Fairness/Cheating): עיסוק בתחושת צדק,
הדדיות ותגמול הוגן.
·
נאמנות/בגידה (Loyalty/Betrayal): שייכות לקבוצה והגנה
עליה.
·
סמכות/חתרנות (Authority/Subversion): כיבוד היררכיות וסדר
חברתי.
·
קדושה/ביזוי (Sanctity/Degradation): אידאלים של טהרה
מוסרית וגופנית, למשל על ידי טקסים דתיים, איסור מיני, תזונה מוסרית.
·
חירות/דיכוי (Liberty/Oppression): שאיפה לאוטונומיה
והתנגדות לרודנות.
הגורמים האבולוציונים שהיידט
סבור שהולידו אותם:
אכפתיות/פגיעה: האינטואיציה המוסרית הזאת התפתחה
בהתאם לצורך לדאוג לתינוקות וילדים חלשים ופגיעים. היא גורמת לנו להיות רגישים
לסימנים של מצוקה וכאב, ולצאת נגד אכזריות.
הוגנות/רמאות: האינטואיציה המוסרית הזאת התפתחה בהתאם לצורך
לשתף פעולה בקבוצה מבלי להיות מנוצלים. היא גורמת לנו לדרוש הגינות ולהעניש רמאים.
נאמנות/בגידה: האינטואיציה המוסרית הזאת התפתחה
בהתאם לצורך לחזק ולתחזק קבוצות. היא גורמת לנו לרצות לתגמל את הנאמנים לקבוצה
שלנו ולהעניש את היוצאים מתוכה נגדה.
סמכות/חתרנות: האינטואיציה המוסרית הזאת התפתחה גם היא כחלק
מתחזוקת קבוצות, בעיקר עם המעבר לקבוצות גדולות. היא מעודדת אותנו לחלק את החברה
למעמדות ולכבד את העליונים מאיתנו. היא גם מעודדת אותנו לגלות חוסר סובלנות
לחריגות מהגבולות המעמדיים.
קדושה/ביזוי: גם האינטואיציה המוסרית הזאת התפתחה על מנת להטיב
עם הקבוצה. דברים מסויימים (גילוי עריות, חילול גופות) מגעילים אותנו, ואילו אחרים
(סמלים, דגלים, אלים) מעוררים בנו כבוד או יראה. תגובות אלה תורמות ללכידות
ולבריאות הקבוצה. על פי הייט רק אנשים שאין להם אף פעם תחושת גועל אינם מרגישים
לעולם רגש של קדושה. אלו הפכים משלימים. (למשל, עבור רבים בשמאל הטבע הוא קדוש,
והתיעוש האנושי מטמא אותו.)
חירות/דיכוי: האינטואיציה המוסרית הזאת התפתחה אל מול האיום על החיים
בקבוצות קטנות וא-היררכיות של ציידים-לקטים מצד יחידים שרצו להשתלט על הקבוצה
לטובתם האישית.
ההתנהגויות הנסיבתיות לפגיעה במבנה
המוסרי יכולות להיות מגוונות:
·
במקום העבודה: יעילות עצמית נמוכה
יותר, גאווה ולויאליות נמוכות יותר, תחושות של תשישות, התנתקות מהעבודה והתנגשות עם
מקורות סמכות, היעדרות או עזיבת המקצוע.
· בחיי היומיום: תסמיני חדירה (חלומות, הזיות), חוסר שלמות והעדר
רוגע פנימי, אִי שָׁקֵט, קשיי ריכוז, התנהגויות אובדניות, פגיעה עצמית, ייחוס עצמי
שלילי, גינוי עצמי, ייאוש המוביל לציניות, חווית בְּדִידוּת, חוסר תקווה ואָזְלַת יַד.
· במעגל החברתי: הימנעות מאינטימיות, הימנעות מקשרים חברתיים, חוסר
פעילות חברתית, בידוד והתבודדות, אובדן זהות או בהירות תפקיד חברתי, חוסר אמון או אובדן
אמון באחרים.
· בממד רוחני: תחושת עצמי וזהות מפוקפקות, אמונות עולם שבורות,
מאבק לסלוח, חוסר משמעות או מטרה, ספק קיומי וניכור מהקהילה האמונית.
כתוצאה מהבנת הקשר בין הפציעה המוסרית
להתנהגות הנסיבתית, גוברת המודעות ומתחדדת האבחנה בין התנהגויות (גלויות
ומחשבתיות) הנובעות מן הפציעה לבין אלו שאינן. הצורך הוא לסייע לאדם לזהות
שהתנהגויותיו מושפעות כרגע, בו-זמנית, מאישיותו ומן הפציעה. האבחנה הזו בין
ה"אני" של האדם לבין הפציעה או ה"אני הפצוע", הכרחית בכדי
לעבור לשלב הווידוי. הוא מתחרט על מעשיו, על השלכותיהם, ועל התנהגותו הנסיבתית
כתוצאה מן הפציעה, ולא על היותו אדם.
5.
יצירת טקס וידוי אישי מול אותו כוח עליון ומעגלי וידוי עם הסובבים את
האדם בקהילה. שימוש בטקסים, וטקסטים קיימים לפי בחירתו של האדם. (ווידוי וגילוי
חרטה בתהליך "התנקות" רוחנית לחיזוק "האור המקיף" את האדם.) בתהליך הווידוי האדם המתענה מקבל על עצמו את
המשימה ההרואית להפיק אור מתוך תהום אישי והחשוך. מרגע שהוא מתחיל להתוודות, הוא נאבק
בחיפוש אחר ה"אני" האמיתי המתחבא ב"חדרון הסגור" של רגשות
האשמה. האדם מדבר את הפגיעה:
מפתח לתהליך הסליחה הוא היכולת לדעת ולהיות מסוגל לבטא בבירור מה נעשה לא נכון. הדבר
מוביל לעמדה שבה ניתן למצוא פיוס דרך שינוי רגשות. לדוגמה: טקס בשם "קריאה
הביתה"
(Calling Home) שמקורו בקהילות
הילידיות בקנדה, אומץ על ידי קהילות רבות נוספות שמתמודדות עם פציעות מוסריות. זה
קורה כשהלוחם שב הביתה וחברי הקהילה מתגודדים סביבו לטקס, שבו הם מתנצלים בפניו על
מה שהוא נאלץ לעשות, או להיות עד לו, בשליחות הקהילה כולה. לעתים הלוחמים ששבים
הביתה גם מספרים על מעשיהם בקרב כדי להקל את הנטל שהם נושאים. "היכולת לחוות
כאב משותף היא מבחינתי הכוח הכי חזק של קהילה", "רבים מהלוחמים אומרים
שהחזרה הביתה עם פציעה מוסרית גורמת לתחושה של ניתוק מהקהילה, ולמעורבות שלה
בשיקום שלהם יש תרומה בריאותית עצומה".
6.
וידוי כמחילה: בקשה
לשחרור וסליחה בעזרת משאבי הרוח הפנימיים. בפרקטיקה
הדתית, לאחר הווידוי באה תפילה. ההכרה-בחטא והחרטה כשלעצמן אינן תרפויטיות דיין:
הווידוי אולי מתקן חוויה אישית אך אינו מרחיק את האדם ממנה. הווידוי נותר
אוטוביוגרפי בלבד אלא אם כן יש בו גם התמסרות לאלוהי שבלב. רוסו מיקם את האלוהי
שלו, את ה"טבע", בלב מה שמעניק גם לווידוי שלו את החותם הדתי. התפילה מאפשרת את
הריפוי בווידוי. באמצעות התפילה, האדם נע כלפי חוץ. "הסיטואציה הדיאלוגית"
הזאת המהווה את הבסיס לתפילה כפעולה פסיכולוגית (בניגוד לסגידה, פולחן או אקסטזה),
היא הפעולה הנעלה ביותר של הדמיון היוצר. באמצעות תפילה שכזו, יכול הלב להיחלץ מאותן
דמויות וכוחות מוגבלים הנובעים מאותה פציעה מוסרית.
·
האדם מבקש מ"כוח עליון" את עזרתו: סליחה לא מתרחשת ללא נוכחות "כוח
עליון". האדם נזקק למשאב רוחני בכדי לחוות תהליך אותנטי של שחרור וסליחה.
הנוכחות של "כוח עליון" בתהליך, הכרחית לתנועה הנפש מן הפנים החוצה
ובחזרה, בצורה מטוהרת יותר.
·
האדם מבקש
מחילה מן האחר הנפגע, מן הקהילה, הסביבה והיקום כולו.
משמעות (ריפוי קצר מועד וארוך טווח)
מטרת
שני השלבים הבאים היא לתת משמעות חדשה למצב. מעבר ממצב של חוסר אונים למצב של
עשייה מיטיבה. תיקון ובנייה מחדש של המבנה המוסרי לפי אותם יסודות מוסריים אשר
נפגעו.
7.
בקשה להיות בענווה- מתוך ראיית עולם של אפר ועפר/ צמצום עצמי/ יראה/
קבלה רדיקאלית- עשייה מיטיבה (תרומה לקהילה) ממוקדת ריפוי הפציעה המוסרית.
תפישת
עולם של ענווה בעולם המסייעת לאדם להכיל ולקבל את חוסר האונים אותו חווה. תפישה זו
אינה מסירה אחריות הן האדם להמשיך לחיות חיים מוסריים ולהיטיב עם הסובבים. מומלץ
לעבור לשלב של עשייה חברתית הנותנת מענה ומיטיבה בהלימה לסוג הפציעה המוסרית או
בכלל. חשוב כי האדם המיטיב מקשר את העשייה החברתית שלו, לפציעה המוסרית שחווה
והיסוד המוסרי אשר נפגע, ואף מסביר את הקשר לסובבים אותו. תהליך נתינה לאורך זמן
מהווה גורם מרפא משמעותי.
8.
כתיבת תפילה ובניית ריטואל של חיזוק הקשר הרוחני ולהתפתחות רוחנית/
ריטואל רוחני, זיהוי משאבי רוח פנימיים וחיצוניים ושימוש בהם לאורך זמן.
בשלב הנוכחי מומלץ, אך אין זו חובה,
כי האדם יכתוב תפילה אישית. בתפילה זו תוצג בקשה, המופנית אל "כוח
עליון" לשמור עליו, לתת לו כוח ולסייע לו להתמיד בעשייה החברתית המיטיבה. קיים
מגוון של כלים נוספים הלקוחים מעולמות טבע/ מוסיקה/ אומנות/ יצירה/ חוויות/ שירה וטקסטים
אחרים.
"מִי
הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב
נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר
מִרְמָה
סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם
וְרָדְפֵהוּ" (תהילים ל"ד/
פסוקים י"ג- ט"ו)
התמדה (שגרות רוחניות ודאגה לעצמי)
ליווי
רוחני ארוך טווח לאיכות רוחנית מתמשכת, ומניעת הישנות של הרגשות וההתנהגויות
הנסיבתיות הקודמות הנובעות מן הפציעה המוסרית.
9.
המשך חשבון הנפש (כאורך חיים), והודאה מיידית בעתיד, בכל בשגיאה/ טעות. (הודיה, סליחה ומחילה). עיסוק
קבוע בפעילויות המקדמות רפלקציה והבעה עצמית (למשל, אומנויות אקספרסיביות, כתיבה
יומן). עיסוק קבוע בפעילויות התומכות ברוחניות חיובית (למשל, תקווה, הכרת תודה,
תשומת לב, תפילה, מדיטציה, דמיון מודרך, טקסים קהילתיים, זמן בטבע). עיסוק קבוע
בפעילויות הנתפסות כמעוררות חיים ומשמעותיות.
10.
בשורת ההתעוררות הרוחנית לכל הסובבים ויישום עקרונות אלה בכל תחומי החיים
(הרוחניות כאורח חיים – מניעת מעידה, עשייה מיטיבה כללית בקוסמוס ובאוניברסאלי). האדם
מתבקש לזהות את ערכי הליבה שלו ולהגדיר יעדים ספציפיים נוספים, למשל — להמשיך להתנדב
בבית מחסה לחסרי בית לאורך זמן. המלוה הרוחני אמנם מספק תמיכה והכוונה, אבל המלווה
הוא שאחראי לביצוע השינויים בחייו. תהליך הליווי הרוחני לאורך זמן כולל גם תרגילי
מיינדפולנס עם התמקדות בהגברת הקבלה של רגשות קשים.
סיכום:
פציעה
מוסרית היא חוויה עמוקה ולעיתים בלתי נראית, אך יש לה השפעה עצומה – גם ברמה
האישית וגם על קבוצות שלמות. הריפוי דורש לא רק טיפול – אלא שיקום הזהות
המוסרית,
החזרת האמון, והתחברות מחודשת לאנושיות.
מודל נחמ"ה מורכב מעשרה שלבים וניתן לחלוקה לארבעה "שלבי-אב":
מודעות לנוכחות קיומית והכרה בפציעה, גילוי חרטה (וידוי, סליחה ומחילה), מציאת משמעות חדשה למצב (הפציעה והריפוי) והתמדה בעבודה הרוחנית (לאורך זמן). לפי היידט
חוויות של פציעה מוסרית, מתמקמות כהפרות חמורות של יסודות מוסריים. בתהליך האבולוציה
האנושית התפתחו בפסיכולוגיה שלנו מעין מתגים המגיבים באופן אינטואיטיבי למצבים או אירועים
כדי להתמודד במהירות וביעילות עם אתגר הסתגלותי מסוים, שמהן התפתחו בשלב הבא אינטואיציות
מוסריות בסיסיות. עד כה היידט הצליח להגדיר שש אינטואיציות מוסריות כאלו, כצמדי ניגודים:
אכפתיות/פגיעה, הוגנות/הונאה, נאמנות/בגידה, סמכות/חתרנות, קדושה/ביזוי, חירות/דיכוי.
המילה נחמה מסייעת לאדם לבנות מחדש את המבנה המוסרי
שלו, להעניק לו עידוד וחיזוק, לשכך את הצער, ולסייע לאדם הפצוע בתהליך הריפוי
העצמי, לאורך חייו.
תגובות
הוסף רשומת תגובה