Soulagogy for Soul is More

פדגוגיה אמונית לנשמה יתרה

(תודה לשרי וייס, שותפתי לדרך המקצועית לפיתוח הפדגוגיה האמונית)

מבוא

על פי פדגוגיה אמונית )סולאגוגיה (Soulagogy יש לראות כל לומד כאדם בעל נשמה וצרכים רוחניים, השואף לחזק את אמונתו ב: "על", "נשגב" ו"מעבר", בכדי לחוות שייכות למשהו גדול יותר. הפדגוגיה האמונית שמה במרכז את ההתפתחות הרוחנית של הלומד: הגדרת הזהות העצמית, חיפוש וגיבוש משמעות, מימוש השליחות שהיא ייעודו של הלומד, וחיזוק הקשר עם הנשגב, ה"על-מעבר". היא עוסקת בחינוך הלומד להתמודד עם סוגיות של אמונה, ערכים וחופש בחירה לטיפוח זהות אמונית.

"מהותה של הפדגוגיה האמונית היא שיח נשמתי בין יחודו של הלומד לבין האחדות הכוללת של היקום." (ניר גולן) 

החדשנות בפדגוגיה האמונית היא הרלוונטיות לכל הדיסיפלינות וחיזוק האמונה של הלומד ב"על-נשגב", תוך עיצוב זהות אמונית. תהליך הלמידה האמוני הוא לאורך כל חיי הלומד.

מהי פדגוגיה אמונית?

פדגוגיה אמונית- סולאגוגיה Soulagogy היא אסכולה חינוכית חדשה (הוגדרה לראשונה ע"י ניר גולן בשנת 2017) ל"הובלת נפש הלומד". ייחודה הוא בהתייחסות לתהליך הלמידה בו נפתחת המחשבה מתוך הנשמה ומחברת את הלומד לעולמו בדרך עשירה, מעודנת ומורכבת. המחשבה חוזרת לתוך הנשמה לעיצוב הווייתו וזהותו. "אין הנפש משיגה חירות אמיתית מתוך צבירת חומרים לשם ידע ומתוך רכישת רעיונותיהם של אנשים אחרים, אלא מתוך גיבוש אמות מידה לשיפוט משלה ומתוך יצירת מחשבות"/ רַבִּינְדְרָנָת טָאגוֹר.

האסכולה הסולאגוגית ייחודית בכך שהיא מתייחסת לשלושת הלבושים של הנפש: לבוש הוא הכלי באמצעותו מתבטאים כוחות הנפש. לנפש שלושה לבושים: מחשבה, דיבור ומעשה. הלומד יכול בכל זמן לשנות ולהחליף את לבושי נפשו כרצונו. יתכן כי המקור לרעיון הלבושים הוא בפרשת נצבים בה מכריז משה באזני כל ישראל: יא כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם--לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא.  יב לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא:  לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה.  יג וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם, הִוא:  לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה.  יד כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד:  בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ. (דברים ל יא-יג)

מחשבה

המחשבה היא לבוש פנימי יותר ביחס לדיבור, הפועלת באמצעות אותיות המבטאות את הצד הרוחני שבנפש. כלי הביטוי העיקרי של השכל הוא המחשבה, כיון שמהות השכל הוא לתפוס את הדברים כמו שהם בתוך הלומד, הדבר מתבטא במחשבה המיועדת לביטוי של הלומד כלפי עצמו. המחשבה היא הממד הקוגניטיבי של הנפש ולכן עוסקת בפשר והבנה Comprehensive. המחשבה מייצרת בלומד תחושה שאירועי וחוויות חייו משתלבים יחד לכדי שלם קוהרנטי, כחלק מרצף ומהיסטוריה, ומקנה תחושת עוגן, המשכיות ושייכות להקשר רחב יותר מן הקיום הפרטי. במחשבה נובעת השייכות למשהו גדול ממני. במחשבה חווה הלומד חיבור לרגע דרך זיהוי פוטנציאל המשמעות/ קדושה בחייו (שיחה עם לומד, יופייה של השקיעה).

דיבור

בְּפִיךָ- הדיבור הוא המגלה את מהותו הפנימית של הלומד. ביצירתו כתוב "ויהי הלומד לנפש חיה" ואונקלוס תרגם "לרוח ממללא". הרבי מליובאוויטש מבהיר כי במובן מסוים הדיבור חזק מהאמירה, שהיא אמירה שבלב, ש"אמרתי אני בליבי" (קהלת ב, א; ג, יז, יח), "על שום שהוא כוח נעוץ תחילתן בסופן". בדיבור קיים ממד מוטיבציוני והוא עוסק בתכלית ומטרת Purpose הלומד: תחושת כיוון, הנעה ותכלית. ההנעה לפעולה נובעת מתוך דיבור על כיוון או מטרה משמעותית. כאשר יש ללומד מטרה משמעותית שמניעה אותו, כשברורה לו תכלית מעשיו, הוא מסוגל לשאת תסכול, מאמץ ואתגר. הדיבור מגדיר מטרה שיש לה משמעות אישית ללומד- תרומה לטובת משהו גדול יותר מהעצמי הפרטי. מטרה זו מעצימה את חווית ההמשכיות והשייכות מן הקיום הפרטי להקשר רחב יותר. דרך הדיבור היא מייצרת מחוייבות, המחזקת את ההערכה העצמית ומספקת תחושת מסוגלות ושליטה בחיים. נותנת מענה לצורך באוטונומיה, מסוגלות עצמית ותחושת שייכות. מעלה את רמת הרווחה הנפשית והרוחנית, מעוררת חיוניות. כל חריגה בדיבור מעבר לעצמי הפרטי של הלומד, היא תרומה למטרה גדולה יותר, מעבר לצרכים אישיים, וחיבור לכוח עליון.

מעשה

לַעֲשֹׂתוֹ- זה גמילות חסדים: המעשה נותן תחושת ערך Mattering – קיומי רגשי- תחושת הלומד שקיומו בעל ערך וחשיבות. המעשה הוא נוכחות אקטיבית של הלומד וביטוי עצמי במעגלי שייכות שונים. מאמציו נראים וראויים והדבר מוביל לתחושת חיבור וקרבה, הכלה ואמפטיה. הלומד חווה הערכה והוקרה על מעשיו ותרומתו למעגלי השייכות השונים, הוא מרגיש משמעותי משום שמצליח להשפיע על הסובבים אותו. מימוש הפוטנציאל שלו מתוך היכרות פנימית של הערכים והיכולת שלו, וחיים בהלימה אליהם Dobeing (יפורט בהמשך).

המונח סולאגוגיה Soulagogy נוצר מחיבור של שתי מילים:

·        נפש soul או פסיכה ,Greek: "psyühē", of "psychein", "to breathe") "לנשום") מכלול היכולות המנטאליות הקיימות בייצור החי: הסיבה reason why, האופי, הרגשות, המודעות, הזיכרון, התפישה, המחשבה, וכו'.

·        להוביל Agogy (Greek: ἄγω ágō) מילה שמקורה ביוונית.

לפי אסכולה חינוכית זו יש לראות כל לומד כלומד בעל נשמה ולכן יש להתייחס אליה לאורך כל תהליך הלמידה. ב-1917 דיבר טאגור על "התאבדות הדרגתית מתוך התכווצות הנשמה" והבחין שאנשים מאפשרים יותר ויותר שישתמשו בהם כבחלקי מכונה המוציאה לפועל תכנית קפיטליסטית או פרויקט. רק התייחסות רוחנית אל הלומד כבעל נשמה יכולה לעצור מגמה "אובדנית" זו.

הממד הרוחני שבפדגוגיה האמונית

רוחניות נתפשת ככוללת את הממד האישי-פנימי-אינדיבידואלי של חוויות שמקשרות בין הלומד לכוח עליון, נשגב, קדוש ולתכלית קיומו. הממד הרוחני יכול לבוא לידי ביטוי באירוע המלווה בהַרְגָּשָׁה עֲמֻקָּה, הִתְרַשְּׁמוּת רַבָּה מִדְּבַר-מָה נשגב, עליון הממוקם מחוץ ללומד. הוא מְלֻוָּה רִגְשֵׁי הִתְפַּעֲלוּת, הִזְדַּהוּת וְכוּ'.

"המושג חוויה כאילו עומד באמצע, בין מושג ‘הוויה’ ובין המושג ‘הכרה’, בין על פי היקפו הקוסמי (וגם ההגיוני) הממוצע ובין במובן היות החוויה הכוח המתווך בין ההוויה ובין ההכרה. הסתירה הזאת בנפש הלומד כאילו באה ללמד, כי חיי הלומד המבוקשים אינם אלא התמזגות של שתי הנטיות האמורות: הנטייה לחיים של צמצום והנטייה לחיים של התפשטות."/ החוויה ככלי ההשגה/ הלומד והטבע/ אהרן דוד גורדון.

הלומד אשר חווה את הממד הרוחני מקשר אותו לכוח עליון או נשגב, ולכן מגדיר אותו כרגע של קדושה שהוא רגע שיא בפדגוגיה האמונית. לעיתים נִסְיוֹן חַיִּים, מְאֹרָע שֶׁרִשּׁוּמוֹ רַב עַל הָלומד, מפורש על ידי הלומד כחלק מתכלית קיומו ומימושו העצמי ביקום. זהו הבט אישי שיכול לבוא לידי ביטוי גם במסגרות קבוצתיות. בפדגוגיה האמונית החוויה הרוחנית מוכוונת "עמוק פנימה", לדיוק ולזיכוך בתוך ה"אני" של הלומד- הנטייה לחיים של צמצום, והיא גם מוכוונת למעלה- "מעל ומעבר" להתמזגות כחלק ממרחב אינסופי ונשגב. במקביל היא מוכוונת גם "לכל הצדדים", שאר הלומדים, תוך חיבור רב ממדי עם כל הקיים- הנטייה לחיים של התפשטות. בחוויה כזו, ההבדל בין סובייקט לאובייקט נמוג, המקודש נוכח באופן אימננטי (פנימי) בעולם הזה, דבר המביא לתחושת שלמות ואינסופיות ואף בהכרת תודה עמוקה תוך כדי תהליך הלמידה האמוני. חוויה של התעלות והתרחבות, ותחושה של קשר עמוק לטבע. חוויה של "ניקיון ודיוק" רבים יותר, החושים מתחדדים, הכל ממוקד ובהיר יותר ובא לידי ביטוי בתחושות, מחשבות ורגשות של התעלות.

הנחות יסוד
הבסיס לפדגוגיה האמונית הנו ההכרה בכך שקיים משהו שהוא ממד בתהליך הלמידה שהוא מעבר לקיום הפיסי-גשמי של הלומד, טרנסנדנטלי: מצב או תיאור של משהו שקיים מעבר לגשמיות ולניסיון ואינו תלוי בהם. הכרה בכך שיש ממד רוחני של קיום שהוא נצחי, נשגב, נעלה, ושיש בו קדושה גם בתהליך הלמידה. ההכרה בממד הטרנסנדנטלי מורכבת מארבעה תחומים שיש לשלבם בתהליך הלמידה האמוני:

1.    קוגניטיבי- תפישת עולם, ידע או הבנה דרך השכל בקיומו של הממד הרוחני.

2.    חווייתי- קשר ומפגש עם מופעים של הנשגב והקדוש.

3.    פיזי- תחושות גופניות של אנרגיות אחרות המתורגמות למשל כהרפיה מוחלטת, התנתקות מממד הזמן או המקום ושלווה אינסופית.

4.    רגשי- תחושת התעלות, חדווה ואושר עילאי.

מיקום הממד הרוחני-נשגב יכול להיות מחוץ ללומד ולעולמו הגשמי, בתוך הלומד כנשמה או נפש, ואף בתוך הלומד וגם מחוצה לו בו זמנית. ממד המשמעות מופיע כביטוי להכרת הלומד ועיסוקו במשמעות קיומו בפרט והעיסוק בשאלות הגדולות של החיים בכלל. לעיתים העיסוק הקוגניטיבי בשאלות משמעות החיים מייצר חווית למידה הוליסטית הבאה לידי ביטוי גם בתחום הפיזי והרגשי. כמעט תמיד ההחלטה לעסוק בהתפתחות רוחנית (עבודה/ תרגול רוחני) ולבחון את משמעותה ללומד, היא החלטה עצמית של הלומד. תתכנה גם חוויות של התעלות, פליאה או מפגש עם המקודש באופן לא צפוי, והן תעוררנה שינוי והתפתחות רוחנית ואף טרנספורמציה מיידית. אצל הלומד.

מטרות הפדגוגיה האמונית לפי מיומנויות רוחניות:

1.    שיפור היכולות לזהות את הממד הרוחני בחייו של הלומד: זיהוי הממד הרוחני דרך חווית פליאה לנוכח הבריאה, התפעלות והשתאות מחוכמת היקום.

2.    יצירת מרחבים של רוח בחיי היום יום של הלומד, תוך מודעות וחיבור לנשמה שבתוכו. שיפור היכולת לדרוש בקרבת ה"נשגב-מקודש" ולהשתוקק אליו מתוך חכמת המונים.

3.    היכולת לפתח את תנועות הנפש, דרך אהבה ויראת ה"נשגב-מקודש" מנקודת מבט של הוקרה והודיה, תוך פיתוח וזיכוך עבודת הנפש.

4.    לפתח את היכולת להיות בקשר עם המיוחד והנצחי שבין הלומד לסובבים אותו ולעולמו, ולהתמצא ולגלות אכפתיות אחריות, מעורבות ושייכות.

5.    לגלות סקרנות פתיחות ואמפתיה כלפי אנשים מתרבויות וקבוצות אחרות, מתוך תפיסת "תיקון עולם": להגן ולשפר את אורחות החיים של האנושות, ואף ליצור תמורה ומהפכה בחיי האנושות.

מטרת העל של החינוך הסולאגוגי Soulagogy היא לעזור ללומד להיות אמפתי ולנצח בהתנגשות מול הפחד והשנאה, דרך חיזוק הביטחון העצמי של הלומד ולקיחת אחריותו כיחיד. התהליך החינוכי הסולאגוגי Soulagogy מחזק את תחושת האחריות האישית של הלומד על תהליך הלמידה של עצמו, על אופן הסתכלותו על האחרים כיחידים נפרדים בעלי זכות לחיים משלהם, ועל השמעת קולו הביקורתי. מתפתחת מסוגלות הלומד לראות את עולמו מנקודת מבט של ה"אחר".

המושג Dobeing

במרכז הגישה הסולאגוגית Soulagogy "הובלת הנפש", נמצא המושג Dobeing "הנני", המשלב בין Being ו Doing-למונח אחד: מימוש ההוויה של הלומד דרך תהליך למידה אינסופי. "הנני"- הנה אני כאן, נוכח ומביא לידי מימוש את הוויתי. בתהליך הלמידה האמוני קיים חיפוש Dobeing בשלושה מעגלים:

1.    מאווים Passion

2.    יכולות Capabilities

3.    מיוחד Uniqueness

שלושת המעגלים יכולים להישאר רק בתחום ההוויה Being אך ניתן לממשם ולהעבירם לעשייה .Doing מעבר זה מהוויה לעשייה, הוא מימוש ההוויה העצמית.

הגשמת ההוויה העצמית  Dobeingשל הלומד תבוא לידי מיצוי רק תוך סיפוק התשוקות העמוקות שלו. הלומד צריך להיות מודע לתשוקותיו, יכולותיו והמיוחד לו, בהיותם המניע והאמצעי למימוש עצמי ולהגשמה עצמית. החלק המשותף לשלושתם, הוא מימוש ההוויה העצמית.

זהו תהליך של Self-realization זיהוי המציאות של עצמי, בשונה מתהליך האקטואליזציה העצמית Self-actualization מימוש עצמי. מונח ה-Dobeing מתאר מצב הווייתי (אונטולוגי) חדש: הוויה מעשית- הגשמה עצמית ביצירה עצמית, לאור דימויים אוטופיים ותכלית עתידית. יעדה של האקטואליזציה העצמית הוא הגשמת מטרות הלומד כאן ועכשיו. הצלחתה של האקטואליזציה העצמית נבחנת ביכולת של הלומד ליישם את מטרותיו באופן מיידי, במציאות המידית, תוך לקיחת אחריות אישית רבה יותר על הDobeing- שלו. סוקרטס הכריז כי "חיים ללא בדיקה עצמית אינם חיים ראויים ללומד". המטרה היא לעורר דרך למידת אמונית את הלומד לחשוב ולטעון בכוחות עצמו, במקום להיכנע למסורת ולסמכות, וזוהי יכולת המתפתחת תוך כדי המעבר בין השלבים השונים בלמידה אמונית והיא כחוט השני בתהליך.

כיצד יראה הלומד האמוני- Soulagogical Learner

1.    מבטא תפיסה רוחנית אישית, ערכים אישיים מובילים ואת הבסיס הרוחני לחייו בכלל.

2.    ממשיג ומתבונן על חוויות חיים אשר משפיעות על התפיסה הרוחנית שלו.

3.    יכול להיות בנוכחות עם עצמו, אחר ונשגב.

4.    מייצר מערכת יחסים המבוססת על אמון ויושר, אותנטיות, אכפתיות, הכלה, קבלה, ואהבת הלומד.

5.    מקיים נוכחות אמפטית: מקשיב הקשבה עמוקה לעצמו, לאחר ולנשגב.

6.    אוהב ומכבד כל אדם/לומד. נותן כבוד לכל לומד בכל מצב, מקבל את החוויות של האחר כפי שהן, קבלה של כל לומד ללא תנאי – גם אם הוא בעלי אמונות, דעות, או דרך חיים שונה משלו.

7.    בעל יכולת שיקוף אמפתי של עולמו הפנימי והרוחני שלו ושל האחר.

8.    יכולת לזהות סבל רוחני ומצוקה רוחנית של לומד אחר כפי שמתבטאים בהווה תוך גילוי חמלה.

הלומד משתמש במגוון כלים ל"עבודה רוחנית" בהתאם למצבו וללומד אשר איתו, כגון: שירה, יצירה, ברכה, תפילה, סיפורים וטקסטים, הרפיה, מדיטציה, לימוד משותף, טקסים, נוכחות בעונות השנה, וחוויית בטבע.

משמעות העבודה הרוחנית בפדגוגיה אמונית

העבודה הרוחנית היא רכיב משמעותי בפדגוגיה האמונית. היא מאחדת בין הלומד לבין עולמות עליונים. בדרך כלל בעבודה רוחנית הלומד נעזר בתירגול רוחני בכדי לחוות חריגה ממציאות ההווה הקונקרטית אל מרחב אחר, אשר ממנו הוא שב בתום התירגול אל ההווה. התירגול הרוחני נתפש כאחד הביטויים של הקיום האנושי. העבודה הרוחנית היא אינסופית ובאמצעותה הלומד מתייחס לעצמו ולקיומו, הלומד מתייחד עם עצמו.

עבודה- התפתחות רוחנית היא אינה דבר מיידי ופשוט, אלא היא דורשת תרגול, עמל ומאמץ. "לעבדו בכל לבבכם", כלומר עבודת הלב ויגיעת הנשמה. עבודת לב זו נועדה, כהנחייתו של רבי נחמן מברסלב, "לעשות מהתורות תפילות", כלומר להוסיף ללימוד השכל את המגע לחיים, ללב ולנפש. לחפש – כי אין הדבר נמצא בנקל, וכי פעמים יש לעמול ולטרוח, להתבונן, להקשיב ולהטות את הלב כדי לגעת בלבם של הדברים ושיגעו הדברים בלבנו.

רוחנית- הממד החורג מהחשיבה והלימוד הרגילים אל עבר מרחבי הרוח והפנימיות. לדברי חז"ל על המורה להיות 'איש אשר רוח בו- שיודע להלך כנגד רוחו של כל אחד ואחד', ובעיקר כדאי לזכור את דברי קהלת- "אֵין לומד שַׁלִּיט בָּרוּחַ לִכְלוֹא אֶת הָרוּחַ" (קהלת ח ח).

מודל ברי"ת לעבודה רוחנית

מודל ברי"ת פותח בכדי לסייע ללומד ולמורהו לתרגל עבודה רוחנית, לטייב את תהליך העבודה/ למידה:
בחירה (של הצורך/ ריטואל רוחני) לאור זיהוי הצורך של הלומד והאזורים הרוחניים שעליהם הוא רוצה לעבוד, הוא בוחר בכלי/ ריטואל או שגרה מתוך בנק כלים קיימים או חדשים. מטרת הבחירה לסייע ללומד לבטא ללא חשש את מחשבותיו, דעותיו ואמונותיו. לקחת אחריות על העבודה הרוחנית ללא פחד. העדר בחירה יכול לבוא לידי ביטוי במחשבות על חוסר-ערך ותלות באחר.
רפלקציה (התבוננות ושיקוף עצמי) לאורך כל העבודה הרוחנית ובמקומות החשובים, בעיקר בתחילתה ובסופה, על הלומד להיות מודע לעצמו ולהווייתו. תוך התבוננות עצמית הוא מזהה את ההתפתחות הרוחנית שלו בעקבות התרגול. כתוצאה מתהליך הרפלקציה וההתבוננות הפנימית הלומד חווה איחוד בינו לבין עולמות עליונים. הרפלקציה נותנת לגיטימציה לרגשות המתעוררים אצל הלומד, מעלה את המודעות למחשבותיו, תחושותיו ורגשותיו, נקודת מבטו והיכן הדברים פוגשים אותו במהלך התירגול הרוחני ולאחריו. הרפלקציה יכולה להיות בצורה מילולית ובלתי מילולית. היא מסייעת ללומד לשמוע את עצמו, ולמורה לעקוב אחר תהליך הלמידה האמוני. דברי הלומד כוללים בתוכם את מחשבותיו, המשמעות שהוא נותן ופרשנותו האישית לעבודה הרוחנית שביצע. מודל מַבָּ"ת-עַל (יפורט בהמשך) מסייע ללומד ולמלמד להמשיג את התהליך.
יצירה (התפתחות/ תובנה/ חוויה רוחנית) כמו עבודה גופנית על שריר אשר מתחזק, מתרחב ומתעבה, הלומד חש את התחזקותו במקום הרוחני עליו הוא עובד, מזהה איכויות רוחניות חדשות או משפר, מדייק ומזקק את הקיימות. לעיתים כתוצאה מתירגול אחד משמעותי או לאורך זמן ניתן לזהות שינוי בתודעה, באמונה, בהוויה העצמית. היצירה הרוחנית החדשה או המתקדמת תבוא לידי ביטוי בשלושת הלבושים של נפש הלומד: מחשבה, דיבור ומעשה. הם יהיו רוחניים יותר. לעיתים מתרחשת חוויה של חריגה ממציאות ההווה הקונקרטית אל מרחב אחר, אשר ממנו הוא שב בתום התירגול אל ההווה. כתוצאה מן היצירה הלומד יתייחס לעצמו ולקיומו בצורה מדוייקת וגבוהה יותר.

תירגול (שגרה/ טקס/ פורמט לאורך זמן) מכיוון שהעבודה הרוחנית היא אינסופית ובאמצעותה הלומד מתייחס לעצמו ולקיומו, מומלץ כי יאמץ אל ליבו תירגול רוחני או סדרת תירגולים אותם יקיים באופן קבוע או על פי הצורך.

1.    סדר, ארגון: ברגע שהתירגול מתקיים בשעה קבועה ובמקום קבוע הדבר מקל על הלומד המתרגל ומפנה אותו להעמיק בחוויה הרוחנית ולא לעסוק במסביב.

2.    אירוע המתנהל על פי תכנית קבועה מראש; לפי המסורת, לפי התקנות, לפי תכנון מוקדם: העבודה על פי תבנית קבועה מראש מייצרת סוג של אוטומט המאפשר ללומד לא להשקיע אנרגיות בתכנון התירגול אלא להתעמק בחוויה.

3.    פעולה המתבצעת לפי כללים מקובלים, מייצרת תחושת שייכות וביטחון בפורמט התירגול- "אם כולם עושים כך, או שהתירגול עוזר לעוד אנשים, אמונתי בתירגול מתגברת והיא סוחפת אותי ביתר קלות לעבודה". (תפילת יחיד/ תפילת רבים, טקסים, חגים ומועדים)

4.    פעולה הנעשית בחגיגיות יתר: חגיגיות יתר מקנה הוד והדר לתירגול, נוכחות גבוהה יותר בעבודה הרוחנית. היא מאחדת ביתר קלות בין הלומד לבין עולמות עליונים. 

שלבים בהתפתחות הרוחנית של הלומד

במהלך תהליך הלמידה האמוני-סולאגוגי מתרחשת התפתחות רוחנית של הלומד, הבאה לידי ביטוי בפיתוח היכולת הפנימית של הלומד לחוות את הרוחניות בכל ממדי הווייתו. היא באה לידי ביטוי בקשר לנשגב ול"מְעֵבֶר" וחיפוש תשובות לשאלות של משמעות הקיום ותכליתו (שילוב של הממד הרוחני עם ממד המשמעות). לעיתים מדובר על חווית למידה/הוויה ייחודית שעולה מן הקשר עם הנשגב דרך התעלות והתרחבות מעבר לעצמי. חוויה של התעלות מעבר לעצמי הינה חוויה/הוויה של חיבור לכל מה שקיים, כולל המקודש והנשגב, באופן שגבולות העצמי האישי מטשטשים והעצמי גם מתרחב וגם מוכל. למעשה הוא מחובר חיבור רב-ממדי הדדי עם כל הקייםinterconnectedness -. נוצרת תלות הדדית, קישוריות גומלין, היות הלומד מקושר הדדית עם הנשגב מייצר חוויית/הווית קדושה. כתוצאה מן החיבור הרב-ממדי הדדי עם כל הקיים מתפחות תחושות אכפתיות, אמפתיה ורצון להיטיב עם הקיים- בני אדם, בעלי החיים, הצמחים והטבע. נוצרות איכויות של טוּב, יצירה, חיבור ושלמות עם כל הקיים, וכמובן אינסופיות ונצחיות. חוויה כזו יכולה לקרות באופן מכוון בתהליך למידה פדגוגי אמוני, בעבודה רוחנית או באופן מקרי פתאומי.

הנחת יסוד בפדגוגיה אמונית היא כי 'עבודה רוחנית' מפתחת את הזהות האמונית של הלומד. ניתן להעזר במודל של פאולרFowler  לזיהוי והבנת ההתפתחות האמונית של הלומד. פרופסור ג'יימס וו. פאולר (James W. Fowler 1940-2015) בספרו "שלבים של אמונה" (Stages of Faith) משנת 1981, מציע סדרת שלבים של ההתפתחות האמונית. פאולר היה פסיכולוג התפתחותי בבית הספר לתיאולוגיה של קנדלר ((Candler School of Theology. המחקר שלו מציג מודל המורכב משישה שלבים (ושלב מקדים) של התפתחות האמונה (או התפתחות רוחנית) לאורך החיים. פאולר מציע סדרת שלבים של התפתחות אמונית ששיאה מתואר בציטוט הבא של הרב קוק: "מי שאור האמונה מתגלה עליו בטהרתו הוא אוהב את כל הבריות כולם בלא שום שיור כלל, וכל מעינו הוא בעליתם ותיקונם, והדרכים של תקונם נעשים מלאים מוסר ויושר לפי רוב הופעת האמונה שבלבו." (הרב  א.י. קוק, מידות הראי"ה, בתוך: א.י. קוק, מוסר אביך, ירושלים תשל"א, עמ' צ"ח)

פירוט שלבי התפתחות אמונית לפי פאולר Fowler

שלב מקדים: אמונה "ראשונית או בלתי נפרדת"  “Primal or Undifferentiated” faith

מתאפיינת בתחושת הביטחון מהסביבה הקרובה (חום, ביטחון ומוגנות אל מול כאב, הזנחה והתעללות). בשלב זה קיימת אצל הלומד רק אמונה ראשונית או בלתי נפרדת הנובעת מאופי הקשר עם ההורים, כבסיס לבניית אמון ותקווה בהמשך.

שלב 1: אמונה "אינטואיטיבית השלכתית"  “Intuitive-Projective” faith

מתאפיינת בדימויים אינטואיטיביים של טוב או רע. דמיון ומציאות הם אחד, הבאים לידי ביטוי בעצמאות ויוזמה. עוצמתו של השלב הוא ביכולותו של הלומד לדמיין ולתפוש את העולם דרך דימויים משמעותיים ונרטיבים. ההורים והמורים מהווים מודל חיקוי ודוגמה אישית להתנהגות ולעולם האמוני.

שלב 2: אמונה "מיסטית פשוטה כמשמעה"  “Mythic-Literal” faith

ללומד בשלב זה יש אמונה חזקה בקיום צדק ובהדדיות של היקום (תפישת שכר ועונש). האלים נתפשים אַנְתְּרוֹפּוֹמוֹרְפִיים- יצורים לא-אנושיים שמייחסים להם תכונות אנושיות. סיפורי דת מקבלים פרשנות מילולית בלבד (פשט ללא דרש), החשיבה היא קונקרטית ולוגית. האלוהות נתפשת כדמות הורית/ מורית.

שלב 3: אמונה "המורכבת ממוסכמות" “Synthetic-Conventional” faith

האמונה מתאפיינת בחשיבה יותר מופשטת לפי המוסכמות הקיימות. מתחילה להיווצר אצל הלומד זהות רוחנית דרך נטייה לאמץ אמונות המקובלות על ההורים, חברים, מורים ותקשורת. האלוהות נתפשת דרך הדמויות והאמונות הקיימות בסביבת הלומד ובקהילה אליה הוא/היא שייך/ת.

שלב 4: אמונה "תוך התבוננות אישית פנימית"  “Individuating-Reflective” faith

הלומד לוקח אחריות אישית על אמונותיו ורגשותיו. שלב של חרדה ומאבק פנימי. תהליך החיפוש הרוחני הוא פנימי ועמוק. קיימת פתיחות למורכבות האמונה ומודעות לסתירות פנימיות. חוזקות השלב הן בהתבוננות הפנימית של הלומד על הזהות (העצמית) ביחס לתפישת העולם (האידיאולוגיה). האלוהות היא ביטוי של הערכים והאמונות הדתיות של הלומד כתוצאה מתהליך החיפוש העצמי.

שלב 5: אמונה "מחברת/משלימה"  “Conjunctive” faith

הכרה בפרדוקסים ובטְרַנְסֶנְדֶּנְטָלִיּוּת (מצב או תיאור של משהו שקיים מעבר לגשמיות) הקיימים במציאות, וקשורים לדימויים או סמלים, כחלק מן המערכת המסורתית. מתעוררת מכוונות לאחרים, פתיחות לפרדוקסים ולעמדות/נקודות מבט רוחניות מנוגדות. הלמידה היא מתוך מודעות עצמית תוך הכרה בגבולות ומגבלות אישיות. שלב זה מתאפיין ביכולת של הלומד מצד אחד להיות מחובר למשמעויות (מגוונות) ובמקביל לשמור על הסתכלות מפוקחת. האלוהות נתפשת כחיבור בין האלוהות שהיא ביטוי אישי עצמי, עם כיוונים או דמויות הקיימים בדתות אחרות.

שלב 6: אמונה "אוניברסאלית"  “Universalizing” faith

זהו שלב נדיר בפדגוגיה האמונית, והוא מתקיים כאשר האלוהות נתפשת אצל הלומד כאמונה באחדות אוניברסלית. נוצרת מערכת אמונית נשגבת של התעלות רוחנית ותחושת אחדות עם כל היצורים/היישויות. אירועים קונפליקטואליים לא נחווים או נתפשים יותר כפרדוקס. אין יותר הפרדה בין ההוויה האישית של הלומד, לזו של האחרים ושל היקום. במצב של אחדות יהיה זה מדוייק לומר שאין אלוהים (כחוויה מסורתית של מערכת יחסים עצמי-אחר) מכיוון שיש לומר שיש רק אלוהים. יש רק אחד ושום דבר אינו חוץ מאחד. זו הסיבה לכך שחלק מהמסורות בתרבויות המזרח אינן מדברות על אלוהים, אלא על חוויה מעבר לתודעה, מעבר לעצמי, מעבר לידיעה, ומעבר לכל שונות. זהו מצב סאטורי, נירוונה וגן עדן. הרב קוק מתאר שלב נדיר זה במילותיו הבאות: "המעמד היותר עליון באהבת הבריות צריכה להיות אהבת הלומד, והיא צריכה להתפשט על כל האדם כולו, למרות כל שינויי דעות דתות ואמונות, ולמרות כל החילוקים של הגזעים והאקלימים, נכון הדבר לרדת לסוף דעתם של העמים והקיבוצים השונים, כמה שאפשר ללמוד את אופיים ואת תכונותיהם, למען דעת איך לבסס את האהבה האנושית על יסודות המתקרבים למעשה. כי רק על נפש עשירה באהבת הבריות ואהבת אדם תוכל אהבת האומה להתנשא בגאון אצילותה וגדולתה הרוחנית והמעשית." (הרב  א.י. קוק, מידות הראי"ה, בתוך: א.י. קוק, מוסר אביך, ירושלים תשל"א, עמ' צ"ו)

שלב זה מאפיין מנהיגים רוחניים (מורים) הסוחפים אחריהם עדת מאמינים. ניתן לכנות שלב זה כ"הארה"- התעלות רוחנית מנקודת מבט אוניברסאלית והתאחדות עם כל הברואים. האלוהות נתפשת כהוויה של אחדות. הלומד הופך להיות חלק מן הוויית האחדות עם כל היצורים והיישויות. "גדולי הנשמה אינם יכולים להיות נפרדים מן הכללות היותר מקיפה. כל חפצם ושאיפתם היא תמיד טובת הכלל כולו, הכלל במלוא רחבו גבהו ועומקו. וכו' וכו'. הם שואבים את אהבת כל ההויה, המגוונת בריבוי יצוריה, מאהבת ה' העליונה." ("אורות הקודש", ח"ב עמ' תמב, תמג; "קבצים", ח"א פסקא קא). מצב אחדות זה הוא מצב של "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא, יט', יח) מכיוון שרעך במצב זה הוא עצמך. אנחנו הופכים להיות שליחים של האנושות. אנחנו רואים שכל יצורי הבריאה הם אחד באחדות, ואנחנו משרתים את היקום.

הלכה למעשה- פרקטיקות הוראה למידה

נאמר במשנה: "אין דורשים במעשה בראשית בשניים; ולא במעשה מרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו." מעשה בראשית – לפי הרמב"ם הכוונה למדעי הטבע והמחקר של הנבראים.
(מקור: תלמוד בבלי · סדר מועד · מסכת חגיגה · פרק שני ("אין דורשין"), הרמב"ם בפירושו למשניות ובספר המדע יסודי התורה פרקים א'-ב'; כוזרי מאמר ג, סעיף ס"ה.)

מעש"ה-בראשית הוא מחוון לחמישה עקרונות המשמשים לפרקטיקות הוראה למידה בפדגוגיה האמונית:

מודעות עצמית

עבודה בטבע

שאלות גדולות

הקשבה אותנטיות

בראשית: ביטוי עצמי/ יצירה

 

הנחות עבודה:

מודל מב"ת-על עוזר ללומד ולמורה למקם את תהליך הלמידה האמוני ולהגדיר כיצד הוא מעצב את הזהות האמונית של הלומד. ארבעת הקודקודים במודל מַבָּ"ת-עַל:

משמעות- חיפוש אחר משמעות וייעוד
בין אישי- חיבור לבני אדם אחרים ולעולם
תוך אישי- חיבור לרגע, לעצמי
על "מעבר"/נשגב/עליון- חווית החיבור למשמעות שמעבר, ואף למקודש

תהליך הלמידה האמוני משויים בעזרת מודל מַבָּ"ת-עַל לעיצוב הזהות האמונית של הלומד: זיהוי מיקום תהליך הלמידה על הפירמידה. הלומד בסיוע המורה מתאר מהו הציר הדומיננטי (מיומנויות רוחניות) הבולט ביותר:

משמעות- על "מעבר"/נשגב/עליון
בין אישי- על "מעבר"/נשגב/עליון
תוך אישי- על "מעבר"/נשגב/עליון

פירוט הנחיות/ פרקטיקות הוראה למידה מעש"ה-בראשית ללומד ולמלמד:

מודעות עצמית לטיפוח זהות אמונית

·       התבונן פנימה והחוצה והיה מודע לעצמך. מתוך עומק, שקט וקשר עם עצמך ועם ה"נשגב" ממך לטיפוח הזהות העצמית.

·       פנה זמן וצור מרחב להתבוננות פנימית, שדרוש בעיקר במהלך תפילה (אישית) ולאורך היום בקיום "עבודה רוחנית".

·       התמקד במה שאתה מרגיש או במה שאתה חש, בכדי לזהות את מי שאתה באמת ומה שאתה רוצה באמת.

·       חבור לעצמך, לליבת עצמך, לנשמתך ולחיזוק הקשר עם ה"נשגב".

·       בפדגוגיה האמונית ניתן להעזר במגוון רב של כלים ושיטות לשם כך. הידועים והבולטים שבהם הם שיטות שונות של התבוננות פנימית, ובכללן דמיון מודרך, מעגלי קשב ושיח או מיינדפולנס ופעילויות שונות שמעודדות הקשבה פנימית או התמקדות. קיים תחום בחינוך שנקרא: "פדגוגיה מתבוננת" ""Education Contemplative.

עבודה בטבע

·       צא לטבע כדי ליצור רגיעה ונינוחות המאפשרת נגישות לליבת הנשמה של הלומד.

·       צור חיבור בין הטבע ללומד, כי זה בסיס לחיבור ולאהבת הארץ, ולכן השהות בטבע נחווית כ"עבודה רוחנית" במובנה העמוק (היא מאפשרת ללומד קשר בלתי אמצעי עם עצמו, מעוררת בו חוויות של פליאה Awe, נשגבות וגורמת לו התעלות נפש וקרבה רוחנית ל"נשגב").

·       התבונן בטבע הארצישראלי, כדי להרגיש קרוב יותר למורשת האבות.

·       התבוננות בטבע היא לא רק בטבע פראי – אלא גם השהות בגנים, בטבע "מתורבת", התבוננות בשמים, מאפשרת ללומד "לנשום" חופשי יותר, להשקיט את תודעתו, להיות נוכח עם עצמו ואף לחוות רוממות רוח ונוכחות עם ה"נשגב".

·       חווית הלמידה בטבע הארצישראלי היא טבעית ללומד, מבוססת על מקורות מן התנ"ך ומעצבת בעוצמה רבה את הזהות האמונית של הלומד.

שאלות גדולות

·       שאל "שאלות גדולות" המציבות דילמה: התנגשות בין שני ערכים או יותר. בעזרת העיסוק בהן  מתעצב סולם הערכים וניתנת משמעות לאירועים השונים אותם הלומד חווה.

·       צור משמעויות רוחניות כדי לבטא את הכרת הלומד תוך עיסוק במשמעות קיומו. באמצעות שאלות גדולות של החיים: מאין באנו? לאן אנו הולכים? מה הם החיים הראויים בכלל והרוחניים בפרט ואלו הראויים לחיותם מבחינתי? מהי אהבה בכלל ואהבת ה"על-מעבר"/נשגב/עליון בפרט? מהי מטרת חיי האולטימטיבית - בשביל מה לחיות? מהי שליחותי בעולם? אף על פי שעל פניו עיסוק בשאלות של משמעות החיים יכול להיתפס כקוגניטיבי בעיקרו, מדובר בחוויה הוליסטית ועיסוק כזה כולל חוויות גופניות, רגשיות וחברתיות.

·       צור שיח אמוני כחלק מהדיון בחומר הלימוד בכל דיסציפלינה. גם במדעי הטבע, חקר החיים ואף מדעים מדויקים, קיים שיח אמוני המזמן אפשרויות לדיון ועיסוק בשאלות הגדולות של החיים. כדברי הרמב"ם: מעשה בראשית – הכוונה למדעי הטבע והמחקר של הנבראים.

הקשבה אותנטיות

·       קדם מפגש ושיח אותנטי של המורה עם הלומד ושל הלומד עם עצמו וחבריו, כדי לטפח זהות רוחנית אמונית.

·       צור בבית הספר ובכיתה מפגשים בין אישיים - הן בין מורה לתלמידים, הן בין התלמידים לבין עצמם בקהילה לומדת. כי זה מקור משמעותי ומרכזי ביותר לטיפוח זהות אמונית.

·       הקשב לעצמך באופן אותנטי, העלה את המודעות העצמית. כאשר אנו מודעים מודעות מלאה לעצמנו, תהליך הלמידה הופך להיות משמעותי יותר: מייצר רלוונטיות, ערך ומעורבות מדויקת יותר בתהליך הלמידה האמוני.

·       הדהד את תהליך הלמידה החיצונית בעזרת מודל מַבָּ"ת-עַל. כך הלומד מדייק, ממשיג ומשיים את תהליך הלמידה הפנימי שחווה. העוצמה של תהליך הלמידה גדלה דרך ההמשגה האישית תוך שיתוף בקהילה.

·       כלול במפגשים הקשבה פעילה, דיאלוג שיש עמו אמפתיה והבנה ומסגרת קבוצתית שמאפשרת פתיחות ודיון מכבד, תן אוטונומיה לכל השותפים: מפקחים, מנהלים, מורים ותלמידים. כל אלו כדאי שיתקיימו בכל מסגרות המפגש במערכת החינוך בכיתות, בחדרי המורים, בהפסקות, כדי לאפשר לקשר הבינאישי ללבלב ולחיבור האותנטי והמזוכך בין לומד ללומד להתרחש.

בראשית: ביטוי עצמי/ יצירה

·       עודד קשר לנשגב דרך הקשבה שקטה וחיבור לליבת נשמתו של הלומד, הדבר מאפשר ומקדם  היכרות עם הנשגב ועם ה"מעבר".

·       התבונן והקשב פנימה – אנשים חווים חוויות של העמקת הקשר עם עצמם וגם חוויות של התעלות וחיבור למשהו רחב וגדול מהם (תהליך אשר מתרחש גם בטבע).

·       צור חיבור לליבת הנשמה. החיבור אפשרי באמצעים יצירתיים המאפשרים ללומד להביע ולפתח את אמונתו. דוגמאות:

-        מוזיקה והאזנה לה לבד או בצוותא מספקת דרך לרגיעה פנימית ולחיבור לליבת הנשמה ולחוויית ההתעלות. האזנה למוזיקה היא בעלת עוצמה, שפותחת את האפשרות להתפתחות אישית ורוחנית.

-        פעילות של מחול, לבד או בצוותא, בליווי מוזיקה או בלעדיה, יש בה אפשרות משמעותית לחיבור לעצמי ולנשמה שלנו ואף פתח ליצירת חיבור אל המעבר ולהתעלּות רוחנית.

-        ביטוי עצמי באמצעות ציור, פיסול או כתיבה אישית, שמאפשרים ללומד ליצור מתוך פנימיותו ולאו דווקא על פי כורח חיצוני, פותחים פתח רחב לחיבור כזה לנשמה ולפנימיותנו ה"אמיתית".

-        משחקיּות Playfulness המאפשרת ביטוי עצמי דרך משחק ושעשוע שמקורם פנימי - יש בה פוטנציאל לחיבור ליצירתיות העמוקה ולהוויה המדויקת והנקייה שלנו ולהעמקת הקשר עם הנשגב והאלוקי. 

(פירוט העקרונות מבוסס על מאמרה של פרופ' עפרה מייזלס "רוחניות וחינוך"/ דצמבר 2014)

תמצית הפדגוגיה האמונית:

דרך פרקטיקות הוראה למידה (על-פי מחוון מעש"ה-בראשית) מתרגל הלומד מיומנויות רוחניות (ההמשגה היא דרך מודל מַבָּ"ת-עַל). השימוש במיומנויות הרוחניות מעצב את הזהות האמונית של הלומד.

סיכום:
מהות הפדגוגיה האמונית Soulagogy מוצגת בציטוט הבא של הרב קוק: "מי שאין נפשו משוטטת במרחבים, מי שאינו דורש את אור האמת והטוב בכל לבבו, איננו סובל הריסות רוחניות, אבל אין לו גם כן בנינים עצמיים. הוא חוסה בצלם של הבניינים הטבעיים, כמו השפנים שהסלעים הם מחסה להם. אבל הלומד, מי שנשמת לומד בקרבו נשמתו לא תוכל לחסות כי אם בבניינים שהוא בונה בעמלו הרוחני, שאיננו פוסק תמיד עבודתו הזריזה." {מתוך הספר "אורות הקודש" (ב', שי''ד)}
מהותה של הפדגוגיה האמונית היא לעודד את הלומד "לשוטט" במרחבים הרוחניים בחייו ובעולמו. "שיטוטים" אלו מובילים לתהליך ההתפתחות הרוחנית של הלומד כולל התפתחות של הוויה מורכבת, דיוק וזיכוך הליבה הנשמתית של כל לומד, וחיבור לכל היקום על היבטי הנשמה שבו ובכלל זה אנשים אחרים והטבע. התפתחות רוחנית שיש עמה תחושת חיבור לכל הקיים כרוכה גם בתחושת אחריות לזולת, לכלל, לטבע ולסביבה- מעורבות ורצון להיטיב. "וְזָכַרְתִּי אֲנִי אֶת בְּרִיתִי אוֹתָךְ בִּימֵי נְעוּרָיִךְ וַהֲקִמוֹתִי לָךְ בְּרִית עוֹלָם." (יחזקאל טז ס)

רוחניות זו הינה ממד מרכזי בפוטנציאל האנושי וחלק מרכזי ממי שאנו באמת, מנשמתנו. היא מימוש פוטנציאל ההתפתחות העילאי והמיטבי שלנו, ולכן מימושה של הרוחניות דרך הפדגוגיה האמונית תורם לרווחה גופנית, נפשית והבינאישית של הלומד.

בשער לספר התניא, מציב אדמו"ר הזקן את הפסוק מספר דברים ל, יד: "כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו". על-פי הפסוק מקדים הדיבור (בפיך), את המחשבה (לב-בך) והמעשה (לעשותו). אפשר שהסיבה לכך נעוצה במבנה הצורני של הדיבור המושפע ישירות מקדמות השכל, מהשכל הנעלם, העליון על השכל הגלוי (כמבואר באגרת הקודש, פרק ה). על פי הפדגוגיה האמונית "שאיפתו של הלומד לפשר היא כוח ראשוני ולא 'שכלון שניוני' בלבד של דחפים אינסטינקטיביים, פשר זה הוא ייחודי וסגולי בכך שרק הוא עצמו חייב ויכול למלאו. רק בדרך זו הוא לובש משמעות שיש בה כדי למלא את שאיפת הלומד לפשר." (ויקטור פראנקל 1981)

בעזרת מודל ברי"ת: בחירה, רפלקציה, יצירה ותירגול, אנו חווים התחדשות של משהו שלא היה קודם לכן; והנה אותה ברית שכבר הייתה קיימת מימים ימימה מקבלת פנים חדשות. הברית היא חלק מהגדרת הזהות של הלומד. העבודה הרוחנית מאחדת בין הלומד לבין עולמות עליונים. בדרך כלל בעבודה רוחנית הלומד נעזר בתירגול רוחני בכדי לחוות חריגה ממציאות ההווה הקונקרטית אל מרחב אחר, אשר ממנו הוא שב בתום התירגול אל ההווה, מחדש את הברית עם עצמו ועם אמונותיו. העבודה הרוחנית היא אינסופית ובאמצעותה הלומד מתפתח עם עצמו ולעצמו. "יש שהוא שר שירת נפשו, ובנפשו הוא מוצא את הכל, את מלוא הסיפוק הרוחני במלואו... ויש אשר עוד תתרחב נפשו, עד שיוצא ומתפשט מעל גבול ישראל, לשיר את שירת הלומד (כלומר, יחד עם כל האומות), רוחו הולך ומתרחב בגאון כללות הלומד והוד צלמו וכו'. וממקור חיים זה הוא שואב את כללות הגיונותיו ומחקריו, שאיפותיו וחזיונותיו. ויש אשר עוד מזה למעלה ברוחב יתנשא, עד שמתאחד עם כל היקום כולו, עם כל הבריות ועם כל העולמים, ועם כולם אומר שירה, זה הוא העוסק בפרקי שירה בכל יום. וכו' שירת הנפש, שירת האומה, שירת הלומד, שירת העולם, כולן יחד מתמזגות בקרבו בכל עת ובכל שעה." ("אורות הקודש", ח"ב עמ' תמד-תמה; "קבצים", קובץ ז' פסקא קיב(. לומד שקורא בכתבי הקודש או נוכח בטבע כאשר רוחו "שרויה ברוח", חי במחיצת הקדושה, גם אם לא שמע מעולם את שמה או את המושג. אף יתכן כי אין בכושרו לנתח את חוויתו הרגשית ולחלץ מתוכה את המשקע הסגולי כדי להבהיר את עצמו או לעצמו את חווית הקדושה. לכן אין הפדגוגיה האמונית לוקחת אחריות על חווית הקדושה של הלומד, אלא מזמנת לו מופעי למידה, המאפשרים התנסות בחוויה זו, תוך המשגתה בעזרת מודל מב"ת-על ומעש"ה בראשית.