Illusion in spiritual care session

"בועת מפגש" ליווי רוחני כאילוזיה

במפגש ליווי יכול להווצר חיבור מיטיב ואמפאטי המחולל אצל המלווה התפתחות פנימית, כולל התפתחות של תחושת עצמי ממשי, של קוהזיביות ויציבות מעבר לזמן, וגם – אפשרות להיות מיידי, חסר סדר, ופתוח להתהוויות חדשות.  

בשלב הראשון מזהה המלוה ומתייחס למלווה כיישות שלמה, כאדם. הוא מתוודה למאווייו, יכולותיו וייחודו כאדם. הוא מזהה את מצבו: כאבו, מצוקותיו, "קו השבר" עליו הוא יושב ומייצר את "בועת המפגש" הראשונית. בכדי לזהות את האדם השלם על המלוה לתת לו מקום על ידי צמצום עצמי שלו כמלוה, ובכך לייצר "כלי" להכלתו. תהליך הצמצום העצמי מתואר בפסוק במשלי כ"ז י"ט:

כַּ֭מַּיִם הַפָּנִ֣ים לַפָּנִ֑ים
  כֵּ֤ן לֵֽב־הָ֝אָדָ֗ם לָאָדָֽם׃

בספר הנודע "בעש"ט על התורה", אמר הבעש"ט על הפסוק: "דרך משל כשאדם עומד אצל נהר אזי נראה צל של האדם במים, וכשמקטין האדם את עצמו נעשה הצל גם כן קטן, וכשהאדם מקטין הקטנה אחר הקטנה עד שמגיע הפנים שלו אצל המים כן פנים של הצל בא נגד הפנים של האדם, כן הנמשל, לב אדם שמקטין את עצמו נגד חבירו, ואז חבירו מקטין גם כן את עצמו, עד שלב האדם מקטין את עצמו עד שלא יוכל להקטין יותר, כן חבירו עושה גם כן ונעשו על ידי זה רעים דלא מתפרשין."

הבעש"ט מתאר שלושה שלבים:

1.    השלב בו המלווה עומד על שפת הנהר- שפת המפגש, ורואה עצמו כצל במים.

2.    בשלב השני מתחיל להיווצר מרחב המפגש: המלוה מתקרב למי הנהר, מקטין את עצמו ומאפשר מקום למטופל. בבואתו האישית מתבהרת ונהיית מדויקת יותר. הצמצום האישי מאפשר למלוה להיות בקשר יותר אותנטי עם עצמו ולאט לאט להתחיל לפנות מקום למלווה.

3.    בשלב השלישי הוא מגיע למצב בו פניו ממוקמים במרחק נגיעה ממי הנהר: "עד שמגיע הפנים שלו אצל המים כן פנים של הצל בא נגד הפנים של האדם." פניו ממוקמים כל כך קרוב למי הנהר עד שבבואתו הנשקפת היא המדויקת ביותר והקרובה ביותר למקור: שיא האותנטיות. בשלב זה קורה ה'נס': "לב אדם שמקטין את עצמו נגד חבירו, ואז חבירו מקטין גם כן את עצמו, עד שלב האדם מקטין את עצמו עד שלא יוכל להקטין יותר, כן חבירו עושה גם כן ונעשו על ידי זה רעים דלא מתפרשין." הלבבות של שניהם קטנים יחד אחד אל מול לב זולתו. הם מגיעים למצב של צמצום עצמי מיטבי. נוצר חיבור עמוק שהופך אותם למקשה אחת של רעות שאינה נפרדת. עד בלתי מתפרשין- לא ניתן להפריש/להפריד את המטופל מן המלווה וכך נוצרת "בועת המפגש".

·       באופן כללי אפשר לאמר שההתחברות מתרחשת ברובד נפשי, אילוזיוני.

במשמעות הוויניקוטיאנית, הדגש הוא על הבו-זמניות של האפשרות לחוות התנסות מסוימת גם כפנים נפשית, וגם כחיצונית. על פי וויניקוט, האילוזיה היא בעצמה משחק בין דמיון למציאות, בין פנים וחוץ, בין סובייקט לאחר, בין יחיד ליחד. המשחק הזה מעניק למפגש הליווי איכות של ממשות, כיוון שהמלווה מוצא אותה גם בפנים וגם בחוץ. אילוזיה כזו יכולה לקרות, באופן פרדוכסלי, רק במצב בו המציאות החיצונית אכן תואמת את החוויה הפנימית.  וויניקוט (2) כותב (בתרגום חופשי): "הדחף של התינוק לינוק והיכולת של האם ליצור חלב הן שתי תופעות המתקשרות זו לזו רק כשהאם והתינוק חיים וחווים זאת יחד. אילוזיה היא התנסות אותה יכול התינוק לחוות או כיציר דמיונו או כמציאות חיצונית. עבורו, ברגע זה יש זהות בין השניים. התנסויות אלה מספקות את הבסיס להיווצרות הנפש, הנשמה". חיבור תואם כמו בין הזרת והיד מורגש כנכון וכממשי ומלווה גם בתחושה של גילוי וגם של מציאת אמת, יחד עם זרימה לא מופרעת של העצמי, שיש בה המשכיות ו - going on being .

ההתחברות ההדדית של המלווה ושל המלוה היא כאמור בו זמנית, אך היא אינה סימטרית. בעוד שהמלווה חי את האילוזיה, ההתמסרות של המלוה "האימהי" כרוכה ביכולת להתחבר לפנים של המלווה, לקלוט אותו מתוך עצמו, מנקודת מבטו שלו, ולהיענות לו. הכוונה אינה לביטול עצמי של המלוה, אלא דווקא לגיוס הסובייקטיביות שלו עבור הסובייקטיביות של המלווה.  

המלוה יכול למלא פונקציה אימהית זו, וליתר דיוק בענייננו- הוא יכול לאפשר רגעי חיבור אילוזיוניים במהלך מפגש הליווי עצמו. המלוה אמנם אינו האם הביולוגית ונמצא עם המלווה לזמן מוגבל, אך אם הוא מצליח לעורר אילוזיה טובה דיה בהקשר הליווי, כלומר -  אם המלוה מתאים את עצמו לצרכיו הרוחניים של המלווה ושניהם חווים זאת כממשות, אזי האילוזיה הזו היא ממשית בתוצאותיה. היות ומלווה שחווה בעבר היעדר מאסיבי, חי את האחר בתוכו ולא את עצמו, ישנה חשיבות ראשונית ליצירת מרחב בו המוקד יהיה על המלווה, ואילו המלוה יכוון עצמו כלפיו ויכיר בצורך של המלווה להשתמש בו לצרכיו הוא, ולא להיפך. אם חוויות אלה מתרחשות בפועל הן מאפשרות התהוות עצמית ספונטאנית חדשה. להתרחשות כזו השפעות א-לינאריות – כל נגיעה כזו מחלחלת בו זמנית ובדיעבד לכל חלקי העצמי, ומכוננת את ממשותו.

התערבבות הדדית כזו מחיבת את המלוה 'לתת' למלווה את העצמיות שלו, ולהשתמש בה באופן פעיל לצורכי המלווה. התמסרות זמנית כזו של המלוה מגלמת באופן אילוזיוני את החיבור האימהי. ביחסי ליווי רוחני, די במספר אירועים כאלה של אילוזיה טובה דיה כדי שהפוטנציה האימהית תתממש. ההתהוות המשותפת הזו מלווה באופן פרדוכסלי גם בתחושה של גילוי, וגם של מציאת 'אמת' מוכרת אך לא ידועה. תחושת הממשות נוצרת מעצם התרחשות התהליך בין שניים, כשהאחד מוצא את עצמו בעצמו ומתוך האחר, ולא בבדידות, בחלל של היעדר. החיבור הוא המכונן את חווית הממשות ואת ממשות החוויה.

אותו רגע בו המלווה 'פתוח' ומצפה בבלי דעת לתגובה תואמת ונכונה של המלוה לצורך הלא מודע, הופך ל'רגע של מפגש' טרנספורמטיבי, ל- "moment of meeting". במצבים כגון אלה, המלווה חש שמשהו מניע אותו, מחייב אותו לפעול. אלה מצבים בלתי צפויים, מפתיעים. אם המלוה 'תופש' רגע זה ומגיב באופן ספציפי, אישי ומתאים למלווה, ישנו חיבור המשפיע על כל העצמי ומשנה את ההקשר הסוביקטיבי שלו. ברמה פנומנולוגית – ניתן לומר ש'רגע-המפגש' ה­וא האילוזיה, המימוש שלה. בהיעדר מימוש אין מצב של אילוזיה. ללא אחר קונקרטי וללא מפגש ממשי – מתקיים היעדר, והאפשרות להיווצרות חדשה מוחמצת.

לסיכום נעזר בגרסה על משפטו של רבי ישראל מסלנט: "צרכיו הגופניים של זולתי הם צרכי הרוחניים". המלוה מודע לצרכיו הגופניים ולכאביו של זולתו- המלווה, והופך אותם לצרכיו הרוחניים שלו. בכך הוא מפתח את הזהות הרוחנית שלו עצמו. בכל מפגש ליווי המלוה מודע לחוויית המפגש שאינה דווקא הכרה שכלית בלבד. לרוב "בועת המפגש" מלאה ב"אהבה שאינה תלויה בדבר", חסד, חיבור אל "הלא מודע הקולקטיבי" לדבריו של יונג. אותה אהבה הנגזרת מהאהבה האלוהית, מן השכינה והופכת את מפגש הליווי לחוויה רוחנית משותפת. "בועת המפגש" מבוססת על יחסי אני-אתה בהם יוצא אדם מגבולות עצמו ופוגש ישות אנושית כסובייקט ולא כאובייקט. בעקבות יציאה זו, מתרחשת ההתגלות האלוהית. התגלות זו מכונה על ידי בובר "המפגש של האדם עם האתה הנצחי". לדבריו אלוהים מתגלה לאדם בכל רגע של מפגש אמיתי.

"רק מתוך אחדות הנפש יוכל לעשות את מעשהו באופן שלא יהא מעשה טלייה אלא מעשה יצוקה אחת." (מרדכי מ. בובר/ דרכו של אדם על-פי תורת החסידות/ עמ' 25)

הלכידות במפגש היא עד כדי כך ש: "...נעשו על ידי זה רעים דלא מתפרשין." בלשונו של מרטין בובר מפגש הליווי הוא הסוד שמלמדת אותנו החסידות. כשאדם מפנה מקום לזולתו ומתבונן בו תוך שהוא מסיר מעצמו את מסכות היוהרה, כך גם עושה חברו מולו, ואז מתאפשרת הפגישה, הרעות, או במילים אחרות – האהבה. עיקרון זה, הנלמד מיחסיהם של בני אדם, הוא גם רמז למהותו של הקשר האפשרי בין אדם לאלוהים במפגש ליווי רוחני.

 

מקורות:

1.    אימהות פסיכואנליטית- מאת חיותה גורביץ' (פסיכואנליזה)

2.    Winnicott, D.W. 1945. "Primitive Emotional Development" in Collected Papers: Through Paediatrics to Psycho-Analysis. London: Tavistok, 1958. p. 152.