Soulagogy references
סולאגוגיה: סקירה אקדמית
סולאגוגיה Soulagogy היא אסכולה
חינוכית ל"הובלת נפש הלומד", המניחה כי בתהליך הלמידה המחשבה נפתחת מתוך
הנשמה ומחברת את האדם לעולמו בדרך עשירה, מעודנת ומורכבת. "אין הנפש משיגה
חירות אמיתית מתוך צבירת חומרים לשם ידע ומתוך רכישת רעיונותיהם של אנשים אחרים,
אלא מתוך גיבוש אמות מידה לשיפוט משלה ומתוך יצירת מחשבות"/ רַבִּינְדְרָנָת
טָאגוֹר.
סולאגוגיה Soulagogy נוצרה מחיבור שתי
מילים:
·
נפש soul או
פסיכה ,Greek: "psyühē", of
"psychein", "to breathe") "לנשום"
בעברית) מכלול היכולות המנטאליות הקיימות בייצור החי: הסיבה reason why, האופי, הרגשות,
המודעות, הזיכרון, התפישה, המחשבה, וכו'.
·
להוביל Agogy (Greek: ἄγω
ágō) מילה שמקורה ביוונית.
חיבור שתי המילים יצר את המונחSoulagogy סולאגוגיה: להוביל את הנפש או הובלת הנפש. לפי
אסכולה חינוכית זו יש לראות כל לומד כאדם בעל נשמה, ולא כמכשיר מועיל או כלי להגשמת
תכניות. ב-1917 דיבר טאגור על "התאבדות הדרגתית מתוך התכווצות הנשמה"
והבחין שאנשים מאפשרים יותר ויותר שישתמשו בהם כבחלקי מכונה המוציאה לפועל תכנית
קפיטליסטית או פרויקט לאומי. רק התייחסות של אדם בעל נשמה אל אדם אחר, שהוא עמוק
ומורכב כמותו, תוכל לעצור מגמה אובדנית זו. הגישה הסולאגוגית Soulagogy מאפשרת
ללומד לזהות את "הכבוד הסגולי שלו שאינו בר-הפקעה" בחיים, בבריאות,
בשלמות הגופנית, בחופש הפוליטי, ובחינוך. מטרה נוספת היא להקנות ללומד יכולות
הקשורות אל מדעי הרוח והאמנויות: היכולת לדמיין בצורה סימפתית את הקשרים עם הזולת,
היכולת לחשוב בצורה ביקורתית סוקראטית, היכולת להתעלות מעל תפישות קיימות מקומיות
ולפתח תודעה גלובאלית בכדי להתמודד עם פתרון בעיות עולמיות.
הגישה הסולאגוגית Soulagogy מניחה כי המאבק
לחירות ולשוויון מתחיל קודם כל בתוך כל אדם ואדם, שבתוכו חמלה וכבוד סגולי המתמודדים
נגד פחד, חמדנות ונרקיסיזם. בני אדם נולדים חסרי אונים לתוך עולם שלא יצרו ושאינם
שולטים בו. בתחילת דרכו אין התינוק תופש את האנשים הסובבים אותו כממשיים לגמרי,
אלא כמכשירים הממלאים את צרכיו הגופניים. הוא מנסה לשלוט בהם בצורה בלתי-מודעת,
בכדי שיספקו לו את כל צרכיו, ולהפוך אותם ל"עבדיו". ז'אן-ז'אק רוסו
מציין את האינסטינקטים הטבעיים של הילדים לאהבה ולחמלה, ואת הבושה שהם חשים בשל
חוסר האונים שלהם. חוויותיו הראשונות של תינוק כוללות מעברים חדים בין שלמות מאושרת,
שבה נדמה לו שהעולם כולו סובב סביב סיפוק צרכיו כפי שהתרחש בעת שהותו ברחם, במקביל
לחוסר האונים ולתסכול שהוא חווה כשהדברים שהוא רוצה שיקרו אינם מופיעים ברגע
הרצוי, והוא אינו יכול לעשות דבר בכדי שיקרו. הוא חש לראשונה ב"כאב הקיומי"
כתוצאה מהתנגשות בין יכולותיו הקוגניטיביות הגבוהות וחוסר האונים הגופני: התעלות
רוחנית מול תמותה סופנית. תשוקתו הראשונית של הילד להפוך את הסובבים
אותו ל"עבדים" באה על סיפוקה בהמשך, ביצירה היררכיה חברתית. זהו תהליך
נרקיסיסטי המייצר את תפישת ה"אחר" כנחות. נוצרת הדרה חברתית. מטרת
החינוך הסולאגוגי Soulagogy על-פי רוסו היא להקנות לילד "כשירות מעשית": היכולת
להתנהל היטב בסביבתו בצורה עצמאית, ללא צורך ב"עבדים" שישרתו אותו, דרך
לימוד החולשה האנושית הבסיסית הנובעת מ"הכאב הקיומי". רק מודעות לחולשה
זו הופכת אותו לחברתי ומקרבת אותו אל האנושות. בשלב הראשון על הלומד להיות אמפאתי:
לשאוף לראות את עולמו של ה"אחר" מנקודת מבטו. יכולת אמפתית זו אינה
הכרחית או מספיקה בכדי שיהיה סימפתי. סימפתיה היא היכולת לחוש דאגה
ל"אחר" דרך דמיון תחושותיו ורגשותיו. המעבר מהיכולת "לראות"-אמפתיה,
לבין היכולת "להזדהות"-סימפתיה עם ה"אחר" ולדאוג לו, הוא
קריטי בתהליך הלמידה ה-.Soulagogy ילדים המפתחים יכולת סימפתית דרך נקודת מבט אמפתית אוהדים אדם אחר
יותר. אמפתיה במהותה אינה מוסרית אך היא יכולה בשילוב כנות ודאגה לשלומו של אדם
אחר, לספק רכיבים חיוניים למוסריות ולסימפתיה. בתהליך התפתחותי זה מזהים הילדים את
ה"אחר" לא כ"עבד" לסיפוק צרכיהם, אלא כיצור אנושי נפרד בעל
זכות לחיים משלו. הילד מזהה באדם אחר בעל זכויות שוות לזכויותיו, תוך אמפתיה
והדדיות. לאדם קל יותר לחוש אמפתיה כלפי אדם אחר מוכר ולא כלפי אדם אחר אנונימי. כאשר
ה"אחר" הוא אנונימי, קל יותר להאשימו שלא בצדק, כאחראי על סבלו, הוא
מואשם באסונו. במקביל ניתן לנהוג בו כאילו הוא "תת-אנוש": בעל חיים או
חפץ. תהליך זה של דה-הומניזציה או החפצה, מונע את ראיית העולם מנקודת מבט
ה"אחר"- סימפתיה, מונע את תהליך האמפתיה ויוצר תהליך אפתיה. דוגמה
לתהליך קיצוני של אפתיה התרחשה במהלך מלחמת העולם השנייה. במהלך המלחמה מונה פרנץ
שטנגל למפקד מחנה ההשמדה סוביבור ומאוחר יותר למפקד טרבלינקה. לאחר המלחמה נתפס
ונכלא בבית סוהר בגרמניה, שם ראיינה אותו גיטה סרני:
ס: כך שלא הרגשת שהם בני אנוש?
ש: "מטען", אמר, "הם היו
מטען". הוא קם והניח את ידיו לאות ייאוש. הנמכנו את טון הדיבור. היה זה אחד
מהרגעים המעטים באותם שבועות של שיחות בו הוא לא התאמץ להסוות את ייאושו, ויגונו
חסר התקווה יצר רגע של אהדה.
ס: מתי אתה חושב שהתחלת לראות בהם מטען?
מהאופן שדיברת קודם, כשתיארת את היום שבו הגעת לטרבלינקה, את הזוועה שחווית בראותך
גופות מפוזרות בכל מקום, הם לא היו מטען מבחינתך, לא?
ש: "אני חושב שזה התחיל ביום שראיתי
לראשונה את 'מחנה המתים' בטרבלינקה. אני זוכר את כריסטיאן וירט עומד שם, ליד הבורות
המלאים בגופות כחולות־שחורות. לא היה שם שום דבר משותף עם בני אנוש – לא יכול היה
להיות שום דבר משותף. היה זה גוש, גוש בשר מרקיב. וירט אמר: 'מה נעשה עם הזבל
הזה?', אני חושב שבתת מודע אז התחלתי לחשוב עליהם כעל מטען".
דן קינדלון ומייקל תומפסון הבחינו בקיומה
של תרבות המציגה את הגבריות ככרוכה בשליטה. הניסיון להיות גבר אידיאלי הוא סביב
היומרה לשלוט בעולם שאין אדם שולט בו באמת. בושה היא תגובה כמעט אוניברסאלית לחוסר
אונים אנושי והיא עזה יותר אצל אנשים שהתחנכו על מיתוס השליטה המוחלטת, ולא על
אידיאל של צורך הדדי ותלות הדדית. חולשות אנושיות נחוות במגוון רחב של נסיבות
חברתיות ולכן משפיעות בצורה שונה על אופן ביטוי הפגיעות המשותפת לכל בני האדם.
סטנלי מילגרם הוכיח כי כולנו לוקים במידה רבה של כניעה לסמכות. סלומון אש הראה
שהנבדקים הינם צייתנים בצורה בלתי רגילה בתנאי לחץ קבוצתי. אנשים אוהבים את
הסולידריות עם קבוצת השווים כי היא צורה חלופית של אי-פגיעות. אנשים המדביקים
סטיגמות לאחרים ורודפים אותם עושים זאת לעיתים קרובות כחלק מקבוצה סולידרית. מנהיג
הקבוצה נתפש כלא פגיע ולכן קיימת כניעה לסמכותו, ובכך היחיד "השברירי"
מגן על עצמו מפני חוסר הביטחון. מילגרם הראה במחקריו כי אם קיימת דמות סמכותית אשר
לוקחת אחריות, ולכן מאפשרת לאנשים לחשוב שהם אינם אחראים להחלטותיהם, הם מקבלים
החלטות לא אחראיות, במיוחד בסיטואציה בה מעמידים אותם במקום עליון ומסבירים להם
שהאחרים נחותים.
מטרת החינוך הסולאגוגי Soulagogy היא לעזור לאמפתיה
לנצח בהתנגשות מול הפחד והשנאה דרך חיזוק הביטחון העצמי של הלומד ולקיחת אחריות
כיחיד. התהליך החינוכי הסולאגוגי Soulagogy מחזק את תחושת
האחריות האישית של הלומד על תהליך הלמידה של עצמו, על אופן הסתכלותו על האחרים כיחידים
נפרדים בעלי זכות לחיים משלהם, ועל השמעת קולו הביקורתי. מתפתחת מסוגלות הלומד
לראות את עולמו מנקודת מבט של ה"אחר", בייחודו של ה"אחר"
שהחברה נוטה להציגו כנחות, כ"אובייקט בלבד", כ"מטען". נלמדת
גישה שונה כלפי החולשה וחוסר האונים האנושי: הלומד מבין כי אין עליו להתבייש
בהזדקקות ובאי-השלמות, אלא לראות את ההזדמנות לשיתוף פעולה ולהדדיות בכדי להתמודד
עמן. מועצמת המסוגלות לדאגה כנה ואמפתיה לאחרים, הלומד לוקח accountability אחריותיות ומקדם
חשיבה ביקורתית, מיומנות ואומץ להשמיע את קולו האישי.
מודל למידת נחי"ל Swarm learning (נוכחות Participating, חיפוש Searching, יצירה Naming, למידה מותאמת Adaptive Learning) מאפשר לנפש לקבל את רשימותיה, דרך מחשבותיה הבוקעות מתוכה. תהליך
זה מוגדר באסכולה הסולאגוגית Soulagogy.
נוכחות -Participating המחשבה
נפתחת מתוך הנפש, נקשרת עם אובייקטים חיצוניים ומוחזרת אל תוך הנפש, כך נוצרת
המודעות לממשותם וצורתם של האובייקטים. המודעות המתהווה בשלב זה היא תנאי
הכרחי להמשך תהליך הלמידה.
חיפוש -Searching המחשבות
מסתובבות ומחפשות, כתוצאה מחירות מלאה הניתנת לנפש,
לחקור ולהתנסות בעצמה. החושים נקראים קודם כל, להציג את הנפש, עד שבעזרת "מצב
הדמיון", היא מפרידה את אותם סוגים חיצוניים של עצמה, מההקשר החישתי. היא
מחפשת ומזהה בשלב זה את המגמות, האיומים וההזדמנויות ללמידה.
יצירה -Naming הנפש
מזהה שוב את עצמה, כאובייקט ייחודי בחלל ובזמן, כמכלול של סמלים של החיים הפנימיים
והסופר-חישתיים, אשר שום דבר חיצוני אינו יכול לתאר במלואו. הנפש מגבשת לעצמה
אמות מידה לשיפוט משלה, תוך יצירת המחשבות שלה, החוזרות לנפש ומשתקפות בה. זהו
תהליך של Self-realization זיהוי המציאות
של עצמי.
למידה מותאמת -Adaptive Learning הנפש
יוצרת שפה בינה לבין תמונת הדברים הסובבים אותה, בה היא חיה. היא, המחפשת
לדעת את עצמה, מחפשת את עצמה תמיד בדברים החיצוניים, בתווך השפה שהיא יצרה,
ועל-ידי כך היא יכולה למצוא ולחקור את האור הפנימי ביותר שלה.
בלמידה הסולאגוגית Soulagogy מחוזקים המשאבים
הרגשיים והיצירתיים של אישיות הלומד, ניתנות ללומד היכולות להבין הן את עצמו והן
את האחרים בעזרת למידת נחי"ל דרך יצירות אומנות. תפקיד האומנויות לדעתו של
ויניקוט הוא להזין ולהרחיב את המסוגלות לאמפתיה. קל ללומד לראות את
ה"אחר" כגוף בלבד ולחשוב שהוא יכול להשתמש בו למטרותיו. בניתוח יצירות
אומנות בעזרת שלבי מודל למידת נחי"ל, יראה הלומד ב"אחר" יצור רחב
ועמוק, בעל מחשבות, שאיפות רוחניות ורגשות. הישג הלמידה הסולאגוגית Soulagogy הוא
לראות נשמה בגוף, דרך השירה והאומנויות, המבקשות מהלומד לתהות על עולמה הפנימי של
הצורה שהוא רואה- המחשבה נפתחת מתוך הנפש, נקשרת עם אובייקטים חיצוניים ומוחזרת אל
תוך הנפש, כך נוצרת המודעות לממשותם וצורתם של האובייקטים, ובכך לתהות על עצמו
ומעמקיו. לימודים אלו יפגישו את התלמידים עם סוגיות של מגדר, גזע, אתניות חוויה
והבנה בין-תרבותיות. חינוך סולאגוגי Soulagogy אמנותי יכול וצריך
להיקשר אל החינוך של אזרחי העולם, שכן יצירות אמנות הן לעתים תכופות דרך רבת-ערך
להבין את הישגיה וסבלותיה של תרבות שונה. טיפוח מסוגלות לאמפתיה דרך פעילות הדמיון
החוקר חיים פנימיים אחרים לפיתוח יחס מוסרי לאחרים, שמירה על כבוד האדם של הזולת
ועל חמלה לצרכיו.
במרכז הגישה הסולאגוגית Soulagogy "הובלת הנפש", נמצא המושג Dobeing " "הנני", המשלב
בין Being ו Doing-למונח אחד: מימוש ההוויה של האדם דרך תהליך
למידה אינסופי. "הנני"- הנה אני כאן, נוכח ומביא לידי מימוש את הוויתי. בתהליך
למידת נחי"ל קיים חיפוש למימוש ה-Dobeing בשלושה
מעגלים:
·
מאווים Passion
·
יכולות Capabilities
·
מיוחד Uniqueness
שלושת המעגלים יכולים להישאר רק בתחום
ההוויה Being אך
ניתן לממשם ולהעבירם ל-.Doing מעבר
זה מהוויה לעשייה, הוא מימוש ההוויה העצמית. הגשמת ההוויה העצמית Dobeing תבוא לידי מיצוי רק
תוך סיפוק התשוקות העמוקות של הפרט. הפרט צריך להיות מודע לתשוקותיו, יכולותיו והמיוחד
לו, בהיותם המניע והאמצעי למימוש עצמי ולהגשמה עצמית. החלק
המשותף לשלושתם, הוא מימוש ההוויה העצמית. חינוך הוא תהליך בו מחשבת Dobeing נפתחת מתוך הנפש, נקשרת עם אובייקטים חיצוניים ומוחזרת אל תוך הנפש,
כך נוצרת המודעות לממשותם וצורתם של האובייקטים.
זהו תהליך של Self-realization זיהוי המציאות של עצמי, בשונה מתהליך האקטואליזציה
העצמית Self-actualization מימוש עצמי. במציאות
השמה את האינדיבידואל במרכז Individualism מונח ה-Dobeing מתאר מצב
הווייתי (אונטולוגי) חדש: הגשמה עצמית ביצירה עצמית, לאור דימויים
אוטופיים ותכלית עתידית. יעדה של האקטואליזציה העצמית הוא הגשמת מטרות העצמי כאן
ועכשיו. הצלחתה של האקטואליזציה העצמית נבחנת ביכולת של הפרט ליישם את מטרותיו
באופן מיידי, במציאות המידית, תוך לקיחת אחריות אישית רבה יותר על ה Dobeing-. סוקרטס
הכריז כי "חיים ללא בדיקה עצמית אינם חיים ראויים לאדם". המטרה היא
לעורר דרך למידת נחי"ל את הלומד לחשוב ולטעון בכוחות עצמו, במקום להיכנע
למסורת ולסמכות, וזוהי יכולת המתפתחת תוך כדי המעבר בין השלבים השונים בלמידת
נחי"ל והיא כחוט השני במודל. ז'אן-ז'אק רוסו ביצירתו "אמיל" (1762)
מתאר חינוך סולאגוגי Soulagogy שמטרתו להפוך את
הלומד הצעיר לאדם אוטונומי המסוגל לחשוב חשיבה עצמאית ולפתור בעיות מעשיות בכוחות
עצמו בלי להישען על סמכות. רוסו טען שהיכולת של אדם להתנהל בעולם בכוח פיקחותו היא
היבט מהותי בהפיכת הילד לאדם טוב המסוגל לחיות כשווה בין שווים, ולא להפוך את
האחרים ל"עבדיו". הלימוד הוא מתוך עשייה- Participating: אמיל אינו לומד
ממורהו דבר מתוך סמכות, אלא נאלץ להבין דברים בעצמוNaming & ,Searching בעוד המורה
רק בודק ושואל שאלות. ברונסון אלקוט לימד בבית הספר "טמפל" שבבוסטון,
שנוסד ב-1834 בשיטה בה הוא עודד את הילדים לבדוק בעצמם הן את מחשבותיהם והן את
רגשותיהם. החינוך הסולאגוגי Soulagogy מתממש דרך שאילת
שאלות ובבחינה עצמית. הדגש הושם על בדיקה עצמית, על אחריותיות accountability אישית ועל פעילות
שכלית אינדיבידואלית כנגד צייתנות לסמכות. דיואי סבר שהדרך הטובה ביותר להפוך
אנשים צעירים לפעילים היא להפוך את הכיתה למרחב בעולם האמיתי, ברצף אחד עם העולם
שבחוץ- מקום שבו דנים בבעיות אמיתיות ומעוררים מיומנויות מעשיות אמיתיות. על-פי
מודל נחי"ל השאלות בשלב ה-Searching צומחות מתוך אירוע
אמיתי. אורח החיים בבית הספר מנוהל ביחד עם ילדים אחרים בחיפוש אחר הבנה של סוגיות
מהעולם האמיתי ואחר פרויקטים מעשיים מידיים, בהדרכת המורים, אך בלי סמכות כפויה
מבחוץ.
חינוך הוא תהליך בו מחשבת Dobeing נפתחת מתוך
הנפש, נקשרת עם אובייקטים חיצוניים ומוחזרת אל תוך הנפש, כך נוצרת המודעות לממשותם
וצורתם של האובייקטים. זהו תהליך של Self-realization זיהוי המציאות
של עצמי (בשונה מתהליך של Self-actualization מימוש
עצמי). תהליך זה מתרחש בשלב הParticipating- במודל
נחי"ל: הנוכחות המתמדת והמעורבות במהלך ההתרחשויות היא זו שמאפשרת באופן
בסיסי את יכולת הלמידה במציאות. הלמידה אינה יכולה להיות בכיתה, עליה להיות באזור
ההתרחשות עצמו, בזירת ההתרחשות. הנוכחות באזורי ההתרחשות יכולה להיות פיזית או
וירטואלית. על הלומד להיות נוכח Dobeing בתוך זירת התרחשות
בזמן אמת. הכלל הנגדי הנגזר מכך, מחייב את הלומד להבין גם היכן לא ניתן ללמוד
ולהשפיע, כלומר זיהוי זירות התרחשות שהן לא רלוונטיות, היכן שהניסיון ללמוד יפגע
בלגיטימיות, וכפועל יוצא מכך גם באינטרסים של לומדים אחרים. בבית הספר שהקים טאגור
כמעט כל השיעורים נערכו בחוץ. התלמידים קיבלו עידוד לדון בהחלטות הקשורות לסוגיות
מחיי היום-יום שלהם בצורה עצמאית תוך חירות אינטלקטואלית. הלומדים ראו את חיי
היום-יום שלהם ברצף אחד עם מה שהם לומדים בבית ספר. דיואי הדגיש שהתמקדות כזאת
בפעילות מהחיים האמיתיים, מייצרת לומדים מלאי חיים, מרוכזים יותר וכחלק מן הערך
האנושי הגדול. טאגור נתן ללומדים את החופש להתנסות בעמדות אינטלקטואליות אחרות דרך
משחק תפקידים. בדרך זו הבינו הלומדים את העמדות מבפנים, ונוצר קשר הדוק בין שאילת
שאלות לדמיון אמפאתי: הבנת עמדות אחרות מבפנים תוך קריאת תיגר על מסורות קיימות. טאגור
לימד ילדים מגיל מוקדם על מסורות דתיות ואתניות שונות, תוך הבנת הלא-מוכר באמצעות
השתתפות בכוח הדמיון, כך חשף אותם למנהגים אחרים ויצר תלמידים שיהפכו לאזרחים
עולמיים המסוגלים לחשוב באחריות על עתיד האנושות כמכלול. היבט נוסף הוא הוראת שפות
זרות. כל התלמידים צריכים ללמוד היטב לפחות שפה זרה אחת. כשהלומד רואה כיצד קבוצה
אחרת של בני אדם חושבת הוא רואה את העולם אחרת, הוא מזהה כיצד כל תרגום הוא פירוש
לא מושלם, ובכך הוא לומד שיעור חיוני בצניעות תרבותית. מתפתחת היכולת לחשוב כיצד
זה להיות במקומו של אדם אחר שונה, להבין את רגשותיו, מאווייו ומשאלותיו.
"הנפש של הלומד מקבלת את רשמיה מתוך
חירות מלאה הניתנת לה לחקור ולהתנסות ובה בעת לחשוב בעצמה- המחשבה נפתחת מתוך הנפש
והנפש משיגה חירות אמיתית תוך גיבוש עצמה ומידות השיפוט שלה דרך יצירת מחשבות
משלה."
האמצעים באסכולה הסולאגוגית Soulagogy, בכדי לחנך את
הנפש בעצמה ולשקף את רעיונותיה, הם החומרים המוצעים בעולם החיצוני. השיח סביב
ה-Dobeing של הלומד מתחיל כאשר הנפש מזהה שוב את עצמה, כאובייקט
ייחודי בחלל ובזמן. ה-Dobeing מופיע כסמלים של החיים הפנימיים
והסופר-חישתיים שלה. כל זאת מתרחש בשלב ה-Searching כשהנפש מבינה
בשלב זה ששום דבר חיצוני אינו יכול לתאר אותה במלואה ולכן עליה להמשיך בחיפוש
עד שתמצא. בשלב הNaming- יש להנהיג שפה בין נפשו של הילד לבין תמונת הדברים הסובבים
אותו, בה הוא חי. הוא, המחפש לדעת את עצמו, צריך לחפש את עצמו תמיד בדברים
החיצוניים, ועל-ידי כך הוא יוכל הכי טוב, למצוא ולחקור את האור הפנימי ביותר
שלו: ה-Dobeing שלו. האור הפנימי ה-Dobeing בא לידי מימושו המלא
בשלב ה-Adaptive
Learning. בלימודי ההיסטוריה, ניתן להראות כיצד היא
בנויה ממקורות וראיות רבים, ללמוד להעריך ראיות וללמוד כיצד להעריך נרטיב היסטורי
אחד לעומת אחר. לעודד ביקורת דרך שאלות על הבדלי כוחות והזדמנויות, על המקום של
נשים ושל מיעוטים, על מעלותיהם וחסרונותיהם של מבנים שונים של ארגון פוליטי. נוצרת
יכולת להעריך ראיות היסטוריות, להשתמש בעקרונות כלכליים ולחשוב עליהם באופן
ביקורתי, להעריך תיאורים של צדק חברתי, לדבר שפה זרה, להעריך את מורכבותן של דתות
העולם הגדולות, ליצר וויכוחים ציבוריים ולשתף פעולה כדי לפתור את הבעיות הגדולות
של האנושות. הערכת הלמידה בלמידת נחי"ל מבוססת יכולת הסתגלות חדשנית: סביב
התהוות ויצירת ה-Dobeing של הלומד. תהליך ההערכה והתגמול צריך להיות מותאם לקצב
השינוי המואץ במציאות, אשר גובר עם הצורך בשינויים הסתגלותיים. לא ניתן לבצע הערכת
תוצרים או התנהגויות, בצורה מדידה כמותית או איכותית. הגישה החדשה להערכת למידה
תלויה ביצירת ה-Dobeing של הלומד. חינוך מבוסס למידת נחי"ל לפי קונספט Dobeing עוסק במימוש
התשוקות, היכולות והערך המוסף הייחודי של הלומד לקהילה: הקניית מיומנויות של
תקשורת בין ותוך-אישית דרך יצירת תרבות דיבור ושיח, פיתוח אינטליגנציה רגשית
ושליטה עצמית דרך דחיית סיפוקים, חשיבה אוטונומית וביקורתית, ומחויבות ערכית
עליונה לכבוד האדם וחירותו.
תגובות
הוסף רשומת תגובה