Soulagogical story

למידת נחי"ל: עלה ותרופה (סיפור על שני עלים)/ יצחק בשביס זינגר

"היה זה חודש נובמבר. בשבועות האחרונים תולעים וחרקים רבים נעלמו, אבל אף אחד לא ביכה את אובדנם. יצירי האל יודעים כי המוות הוא בסך הכל שלב בחיים. עם בוא האביב היער שוב יתמלא בעשב רענן, עלים ירוקים ופרחים."

אף אחד לא ביכה את אובדנם כי זו דרכו של העולם- לא זוכרים או מתעסקים במותם של תולעים וחרקים, הם בסך הכל "כלים", "מתווכים", "Facilitators" בעולם. אין להם משמעות מעבר לקיומם הזמני ולתפקידם במעגל הביולוגי. את מי זוכרים מתוך בני-האדם, וכמה מתוכנו או כולנו "כלים", "מתווכים", "Facilitators", שאף אחד לא ביכה את אובדנם כי זו דרכו של העולם. אנשים את מימשו את עצמם והלכו עד הסוף עם ה-Dobeing שלהם, יזכרו לאורך זמן. ככל שמימוש ה-Dobeing שלהם היה משמעותי ליותר אנשים והשפיע על תקופה ארוכה יותר הם יזכרו על-ידי יותר אנשים ולזמן ארוך יותר.

המוות הוא שלב בחיים.

"בצמרתו של עץ אחד שאיבד כבר את כל עליו נשארו שני עלים בלבד. לאחד קראו "עלה" ולשניה קראו "תרופה", ושניהם חלקו את אותו הענף. בשל סיבה נעלמה, אותה לא ידעו עלה ותרופה, הם צלחו את כל הגשמים, הלילות הקרים והרוחות, ועדיין נתלו להם בצמרת העץ. מי ידע את הסיבה בגינה עלה אחד נושר ואחר נשאר על העץ...? עלה ותרופה האמינו כי התשובה טמונה באהבתם הגדולה זה לזו."

עלה הוא גיבור אנונימי חסר זהות ייחודית ותרופה היא אמצעי לפתרון בעיה: "להקדים תרופה למכה." לתרופה בשונה מעלה יש תכלית ולכן סיכוי טוב יותר שתאריך ימים, יש לה משמעות בעוד העלה הוא אנונימי חסר ייחוד או משמעות.

החיפוש אחר משמעות משותפת הביא את עלה ותרופה להאמין כי משמעות חייהם היא מימוש אהבתם וככל שיאריכו לממשה כן יאריכו לחיות. סולאגוגיה Soulagogy היא אסכולה חינוכית ל"הובלת נפש הלומד", המניחה כי בתהליך הלמידה המחשבה נפתחת מתוך הנשמה ומחברת את האדם לעולמו בדרך עשירה, מעודנת ומורכבת. חיבור שתי המילים יצר את המונח  Soulagogy  סולאגוגיה: "להוביל את הנפש" או "הובלת הנפש". לפי אסכולה חינוכית זו יש לראות כל לומד כאדם בעל נשמה, ולא כמכשיר מועיל או כלי להגשמת תכניות. הגישה הסולאגוגית Soulagogy מאפשרת ללומד לזהות את "הכבוד הסגולי שלו שאינו בר-הפקעה" בחיים, בבריאות, בשלמות הגופנית, בחופש הפוליטי, ובחינוך. 

"עלה היה גדול במעט מתרופה וגם מבוגר ממנה בכמה ימים, אבל תרופה היתה יפה ועדינה יותר."

תיאור סתמי המעביר את הסיפור לרובד הרומנטי והאנושי: הגבר המבוגר במעט שנים אוהב את האישה היפה והעדינה יותר ממנו. אהבת עלה לתרופה היתה תלויה בדבר.

מטרה נוספת היא להקנות ללומד יכולות הקשורות אל מדעי הרוח והאמנויות: היכולת לדמיין בצורה סימפתית את הקשרים עם הזולת, היכולת לחשוב בצורה ביקורתית סוקראטית, היכולת להתעלות מעל תפישות קיימות מקומיות ולפתח תודעה גלובאלית בכדי להתמודד עם פתרון בעיות עולמיות. "מה שבוקע מתוך תבנית חיי האישיים היא האמונה, שהמשבר נגרם עקב אי-התאמתן של צורות-המחשבה הקיימות להתמודדות עם המצב. אין ניתן לפתרו באמצעים רציונאליים מפני שהשכליות עצמה היא שורש הבעיה. היחידים הפותרים את המצב עושים זאת על מישור אישי: הם מוותרים כליל על השכליות ה"מרובעת" ומכוונים את דרכם על פי הרגש בלבד. אולם גם כיוון זה אין בו משום ישועה. כלומר, פתרון הבעיה אינו בנטישת השכליות, אלא בהרחבת טבעה כדי שיהא ביכולתה להצמיח את הפתרון מתוך עצמה."

"בסערות הקשות ביותר, כשהרעמים רעמו, הברקים הבריקו והרוח הייתה עוקרת ממקומם לא רק את העלים, אלא גם את הענפים, עלה היה מפציר בתרופה:

- "החזיקי מעמד, תרופה! החזיקי מעמד בכל כוחותיך!"

- "זמני הגיע, עלה, אבל המשך להחזיק מעמד!"

- "בשביל מה? בלעדייך חיי חסרי משמעות. אם תפלי אפול איתך"

עלה מודע לתלות קיומו באהבתו לתרופה, ולכן הוא מחזקה. הוא מבין את התלות הקיומית בין שניהם.

- "לא, עלה, אל תעשה זאת! כל עוד עלה יכול להחזיק מעמד אסור לו לוותר."

זוהי הנחת יסוד בסיסית קיומית המאפיינת את תפישת תרופה כאמצעי לפתרון בעיה. כל עוד קיימת משמעות או בעיה שיש לפתור אותה, אסור לוותר, נותרת זכות הקיום.

- "הכל תלוי אם תשארי עמי. ביום אני צופה בך ומעריץ את יופייך, בלילה אני חש את שבריריותך. אבל להיות העלה היחיד על העץ? לעולם לא!"

- "עלה, מילותיך מתוקות, אך הן אינן אמת. אתה יודע טוב מאד שאינני יפה יותר, כולי מיובשת כבר. איבדתי הכל, אך דבר אחד נותר לי – אהבתי אליך."

- "האין זה מספיק? מכל הכוחות האהבה היא הנעלה ביותר, הענוגה ביותר. כל עוד יש לנו את אהבתנו נשאר כאן, ואף גשם או רוח או סערה לא יוכלו לנו. אגיד לך דבר אחד תרופה – מעולם לא אהבתי אותך כפי שאני אוהב אותך כעת."

- "למה, עלה? למה? אני כולי צהובה."

- "מי אמר שירוק זה יפה וצהוב לא? כל הצבעים יפים באופן שווה."

ובעודו מדבר את הדברים הללו, קרה מה שתרופה חששה ממנו כל אותם ימים – הרוח באה ותלשה את עלה מן הענף.

"היא ראתה את עלה נושר ומרחף לו באוויר.

- "עלה! תחזור! עלה!" אך לפני שהספיקה לסיים את המשפט עלה נעלם לו מעיניה.  הוא התערבב בעלים האחרים על הקרקע ותרופה נשארה לה לבדה על העץ."

הגורם העיקרי לתחושת הבלבול הוא אי-התאמתן של צורות המחשבה הישנות להתמודדות עם החוויות של העידן החדש. במצב שמתעורר בו הצורך ב"הרחבת השורשים" קיימים מבוכה ובלבול והם הגורם העיקרי למעבר משלב נוכחות  Participating לשלב חיפוש  Searching לכן יש לעודד את קיומם או את השהייה בהם ולא לזרזם. אפשר להגיע לידי ידיעה אמיתית רק מתוך היתקלות במחסום, המאלצת את האדם לעצור: ואזי תחת להרחיב את הענפים של מה שכבר ידוע לו, עליו להיסחף זמן מה לצדדים מעבר. בשלב יצירה Naming הוא יפגוש במשהו שיאפשר לו להרחיב את השורשים של מה שכבר ידוע לו.

כל עוד היה יום, הצליחה תרופה להדחיק את העצב שלה, אבל כשירדה החשיכה, נהיה קר וגשם חודר החל לרדת היא שקעה ביאושה. היא חשה כאילו כל האשמה על ביש-המזל הזה תלויה בעץ, בגזע על עורקיו החזקים. עלים נשרו, אבל הגזע עמד איתן, עבה ונטוע חזק באדמה. שום גשם, רוח או ברד לא יכלו לפגוע בו.

"מה אכפת לעץ, שבטח יכול היה לאהוב לנצח, מהו גורלו של עלה אחד?"

בשביל תרופה הגזע היה מעין אל. הוא כיסה עצמו בעלים כל כמה חודשים ואז השיר אותם מעליו. הוא הזין אותם בלשדו כל עוד חפץ בכך, ואז נתן להם למות בצמא.

תרופה התחננה לעץ לתת לה בחזרה את עלה שלה ולהחזיר גם את הקיץ, אך העץ לא האזין, או סרב להאזין לתחינותיה...

"תרופה לא דמיינה כי הלילה יכול להיות כה ארוך כמו הלילה הזה – כה חשוך וכה קר. היא דיברה אל עלה ופיללה לתשובה, אך עלה היה שקט ולא נתן כל סימן לנוכחותו.

תרופה אמרה לעץ: "מכיוון שלקחת ממני את עלה, קח גם אותי," אך אפילו לתפילה זו הוא לא נשמע.

לאחר זמן מה שקעה תרופה בתרדמה. לא הייתה זו ממש שינה, אלא מעין חולשה מוזרה."

האמצעים באסכולה הסולאגוגית Soulagogy, בכדי לחנך את הנפש בעצמה ולשקף את רעיונותיה, הם החומרים המוצעים בעולם החיצוני. השיח סביב ה-Dobeing של הלומד מתחיל כאשר הנפש מזהה שוב את עצמה, כאובייקט ייחודי בחלל ובזמן. ה-Dobeing מופיע כסמלים של החיים הפנימיים והסופר-חישתיים שלה. 

"כשהתעוררה גילתה תרופה להפתעתה הרבה כי היא לא נמצאת יותר על העץ. הרוח העיפה אותה מטה בעודה ישנה."

"הייתה זאת תחושה שונה מהתחושה שהייתה לה כשהתעוררה עם שחר על העץ. כל פחדיה וחרדותיה נעלמו כעת. ההתעוררות גם הביאה איתה מודעות שהיא לא חשה מעולם כמותה. היא ידעה כי היא אינה רק עלה התלוי בכל משב רוח, היא הייתה חלק מהיקום. היא כבר לא חשה קטנה או חלשה או בת חלוף, אלא חלק מן הנצח. בעזרת כוחות נסתרים הבינה תרופה את פלאיה – מולקולות, אטומים, פרוטונים ואלקטרונים – האנרגיה העצומה שהיא אצרה בתוכה והתכנית האלוהית שהייתה חלק ממנה."

כל זאת מתרחש בשלב ה-Searching כשהנפש מבינה בשלב זה ששום דבר חיצוני אינו יכול לתאר אותה במלואה ולכן עליה להמשיך בחיפוש עד שתמצא. בשלב ה-Naming יש להנהיג שפה בין נפשו של הילד לבין תמונת הדברים הסובבים אותו, בה הוא חי. הוא, המחפש לדעת את עצמו, צריך לחפש את עצמו תמיד בדברים החיצוניים, ועל-ידי כך הוא יוכל הכי טוב, למצוא ולחקור את האור הפנימי ביותר שלו: ה-Dobeing שלו. האור הפנימי ה-Dobeing בא לידי מימושו המלא בשלב ה-Adaptive Learning.

"לידה שכב עלה. הם בירכו אחד את השניה עם אהבה שהם לא ידעו שיש בהם. לא הייתה זו אהבה התלויה במזל או גחמה חולפת, אלא אהבה חזקה ונצחית כמו היקום עצמו.

הדבר ממנו חששו כל הימים בין אפריל לנובמבר הסתבר להיות לא מוות, אלא לידה מחדש."

"משב רוח הגיע והעיף את עלה ותרופה באוויר. הם נסקו אל על באושר עילאי הידוע רק לאלו שהשיגו את חירותם והתאחדו עם הנצח." 

זוהי תפישה קבלסטית המתייחסת לחיים לאחר המוות כהתאחדות עם האינסוף הקיומי. התאחדות זו עם הנצח מוזכרת בתורת הזן-בודהיזם והמיסטיקה היהודית כרמה הרוחנית הגבוהה ביותר שאליה יכול לשאוף בן-אנוש. תם תהליך הלמידה ה-Soulagogy ומתחיל תהליך למידה חדש, אחר.