SWARM Learning in the Digital Generation

למידת נחי"ל בעידן הדיגיטאלי

החיים בעידן הסינגולארי/ וירטואלי/ כאוטי מבלבלים מאוד, ולכן משברי הזהות האישית מופיעים בתדירות גבוהה יותר. עודף המידע והשינויים התכופים יוצרים "שגרת משברים" אצל היחיד. היחיד נותר בלי מנגנוני ההגנה הקהילתיים המסורתיים, ונאלץ או נדרש להמציא את עצמו ואת מקומו האישי והחברתי בעולם בכל פעם מחדש.

במציאות שכזו, הולך וגובר הצורך ביכולות אנושיות מגוונות שיעניקו לאדם תחושה של שליטה ורוגע בתוך ים הסערות והשינויים שסביבו. היחיד מחפש יציבות מול קצב השינוי, כשהכל סביב נדמה עצום ובלתי צפוי. נדרש תהליך ברור פנימי של היחיד מול עצמו. החיים האנושיים הם תנועה מתמדת בין מצבים, ולכן המושג "מערבולת וכיוון" יכול לשמש ככלי לתהליך פנימי זה.

"מערבולת וכיוון":

המערבולת היא מושג בובריאני המתאר את תחושת הבלבול והכאוס המלווים את האדם בחייו. המערבולת היא מקום מורכב וקשה לשהייה, אך הוא גם פורה מאוד. המערבולת היא המקום של אי-הידיעה, אולם יש בה מצבים בהם אי-הידיעה הופכת לאיבוד שליטה, תחושת מחנק והיסחפות, מצב של איבוד עצמי. החלקים הפוריים במערבולת הם אותם החלקים המעניקים לאדם את האפשרות החוזרת ונשנית להביט על חייו ולבחון אותם באופן עמוק, לא ממקום של ודאות בדפוסים הקיימים, אלא ממקום של תחושת חיפוש ומוכנות לתהות מחדש על כל מה שנתפש כמובן מאליו.

 Participating

המחשבה נפתחת מתוך הנפש, נקשרת עם אובייקטים חיצוניים ומוחזרת אל תוך הנפש, כך נוצרת המודעות לממשותם וצורתם של האובייקטים. המודעות המתהווה בשלב זה היא תנאי הכרחי להמשך תהליך הלמידה.

Searching

המחשבות מסתובות, מחפשות כתוצאה מחירות מלאה הניתנת לנפש, לחקור ולהתנסות בעצמה. החושים נקראים קודם כל, להציג את הנפש, עד שבעזרת "מצב הדימיון", היא מפרידה את אותם הסוגים החיצוניים של עצמה, מההקשר החישתי. היא מחפשת ומזהה בשלב זה את המגמות, האיומים וההזדמנויות ללמידה.

Naming

הנפש מזהה שוב את עצמה, כאובייקט ייחודי בחלל ובזמן, כמכלול של סמלים של החיים הפנימיים והסופר-חישתיים, אשר שום דבר חיצוני אינו יכול לתאר במלואו. הנפש מגבשת לעצמה אמות מידה לשיפוט משלה, תוך יצירת המחשבות שלה, החוזרות לנפש ומשתקפות בה. זהו תהליך של Self-realization זיהוי המציאות של עצמי. מתוך המערבולת, נולד מפעם לפעם הכיוון-Dobeing. הכיוון- Dobeing הוא תחושה סובייקטיבית של מציאה, של חיבור ושל ודאות ש"לשם אני צריך ללכת עכשיו". כיוונים עולים ויורדים פעמים רבות בחיים, אולם לדעתו של בובר, יש "כיוון" אחד מרכזי ויסודי שאם האדם מוצא אותו, חייו מקבלים משמעות ותוכן- הכוונה היא לכיוון שהופך ליעוד. בובר מדגיש שאירוע של יעוד מתרחש, אם בכלל, פעמים ספורות בלבד בחיים, ורוב האנשים שמגלים את ייעודם, או חווים תחושה של גילוי ייעודם האישי, דבקים בו עד יומם האחרון.

Adaptive Learning

הנפש יוצרת שפה בינה נפשו לבין תמונת הדברים הסובבים אותה, בה היא חיה. היא, המחפש לדעת את עצמה, מחפשת את עצמה תמיד בדברים החיצוניים, בתווך השפה שהיא יצרה, ועל-ידי כך היא יכולה למצוא ולחקור את האור הפנימי ביותר שלה. כמובן שהייעוד איננו תרופה כנגד מערבולות. המערבולות יוסיפו לבוא, אך הן לרוב יתרחשו ויתעוררו כשאלות בתוך היעוד, ולאו דווקא שאלות המערערות על עצם הכיוון אליו האדם פנה. אדם יוכל למצוא ביתר קלות את התחומים בהם הוא מצליח לחוש זיקה עמוקה בקלות יחסית, תחומים המרתקים אותו, מסבים לו אושר וסיפוק, תחומים בהם הוא עשוי למצוא בבוא היום את ייעודו האישי, כך שהם יהפכו מעיסוק לאהבה, ממקצוע לאומנות.

עמוס ברונסון אלקוט כתב: חינוך הוא תהליך בו מחשבה נפתחת מתוך הנפש, נקשרת עם אובייקטים חיצוניים ומוחזרת אל תוך הנפש, כך נוצרת המודעות לממשותם וצורתם של האובייקטים. זהו תהליך של Self-realization זיהוי המציאות של עצמי (בשונה מתהליך של Self-actualization מימוש עצמי). האמצעים, בכדי לחנך את הנפש בעצמה ולשקף את רעיונותיה, הם החומרים המוצעים בעולם החיצוני. זוהי "הזכוכית העמומה" שבה החושים נקראים קודם כל, להציג את הנפש, עד שבעזרת "מצב הדימיון", היא מפרידה את אותם הסוגים החיצוניים של עצמה, מההקשר החישתי, בתוך "המראה המבריקה" שלה המזהה שוב את עצמה, כאובייקט ייחודי בחלל ובזמן, אשר מתוך קיומו, וציור עצמו, כסמלים של החיים הפנימיים והסופר-חישתיים, אשר שום דבר חיצוני אינו יכול לתאר במלואו. מטרת החיפוש היא חיזוק הקוטב של הכיוון בחיי האדם, וכמעניק יכולת לקבל ולהתמודד באופן יצירתי ומחזק עם המערבולות שלעולם לא תחדל. בעולם מבולבל ומבלבל, אי אפשר להפריז בחשיבותה של אותה יכולת התמודדות עם מערבולות, וזיהויי כיוונים בתוכה. אדם שיחזיק ביכולות שכאלו, יוכל שוב ושוב "למצוא" ולהמציא את עצמו, את יחסיו עם העולם ועם הזולת ואת התחום בו הוא עוסק ויוצר. יש להנהיג שפה בין נפשו של היחיד לבין תמונת הדברים הסובבים אותו, בה הוא חי. הוא, המחפש לדעת את עצמו, צריך לחפש את עצמו תמיד בדברים החיצוניים, ועל-ידי כך הוא יוכל הכי טוב למצוא ולחקור את האור הפנימי ביותר שלו.