The BoSeM model and Soulfulness
מודל
הבש"ם ונשמה יתרה
כֹּ֣ל
הַ֭נְּשָׁמָה תְּהַלֵּ֥ל יָ֗הּ הַֽלְלוּ־יָֽהּ׃ (תהילים פרק ק"נ, פסוק ו').
אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: מנין שמברכין על הריח? - שנאמר (תהילים פרק ק"נ, פסוק ו') כל
הנשמה תהלל יה [הללויה]; איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו? - הוי
אומר זה הריח. (בבלי
ברכות דף מג עמוד ב')
לכל אדם יש את הריח שלו, הבש"ם שלו הנובע
ומחובר ישירות לנשמתו.
מודל הבש"ם שפותח על-ידי ניר גולן מורכב משלושה מעגלים:
· בטן:
תשוקות Passion
· שוטף:
יכולות Capabilities
· מיוחד:
ייחודיות Uniqueness
החלק המרכזי המשותף הוא מימוש ההוויה העצמית של האדם: Dobeing/ הנני. המימוש הוא זיהוי ויצירת
הבש"ם, פיזורו והפצתו מסביב, בכדי שכל הסובבים יריחו וייהנו ממנו. מודל הבש"ם הוא כלי המסייע ללומד להמשיג את תהליך הלמידה האישי שלו בחיים
בכלל, בארגונים עסקיים ובמערכת החינוך בפרט. תהליך הלמידה מתחיל בהכרות עם מודל הבש"ם,
תוך הבנת תכולתו של כל מעגל. לכל אדם יש את הבש"ם הייחודי לו. עליו לזהות אותו ולפתח אותו כל חייו. הוא מפזר
אותו סביבו, מריחים אותו, מזהים את נוכחותו וזוכרים אותו. תהליך זיהוי ויצירת הבש"ם מתחיל כבר במערכת החינוך, כשנבנים יסודותיו: תמציות הריח
הבסיסיות. ישנה חשיבות רבה לאבחנה בין שלושת המעגלים, להבנת אזורי החפיפה ומודעות
למרכז המודל. הלומד מתחיל את תהליך הלמידה האישי בזיהוי הבש"ם הנוכחי שלו והמשגתו. במהלך הזיהוי העצמי של הבש"ם,
נפתח שיח אותנטי ונוצרת אווירת שייכות וביטחון בקבוצה. המודל מורחב ומזוקק לתוך
משפט Dobeing של הלומד. הלומד משתף בבש"ם שלו, במשפט ה Dobeing שלו ואופן מימושו את חבריו. כל לומד הוא בעל בש"ם מיוחד: לכל אדם יש את הבש"ם שלו,
ומתקיים שיח פורה במרחב המשמעותי ללמידה על מידת ואופן מימושו. המימוש העצמי מכיל
בתוכו את היצירה העצמית. הבש"ם הוא
הביטוי המילולי וההכרתי של הנפש.
ביהדות קיים המושג "נשמה יתרה"- Soulfulness: Full of or expressing deep feeling; profoundly
emotional.
לכל אדם יש לו בש"ם אך לא כל אדם מודע לבש"ם האישי
שלו, יודע להגדיר אותו, ומעדכן אותו בהתאם להתפתחותו המקצועית. מכיוון ש הבש"ם הוא הביטוי המילולי וההכרתי של הנפש, אדם בעל בש"ם מוגדר יכול
לעבוד ולפתח את ה"נשמה היתרה" שבו. המושג "נשמה יתרה" נזכר
פעמים רבות בהקשרים רוחניים-מיסטיים, ובמיוחד בזמן ההבדלה, שבו היא עוזבת את האדם.
המקור למושג "נשמה יתירה", הוא במסכת ביצה (טז.) ובמסכת תענית (כז:):
"...דאמר רבי שמעון בן לקיש: נשמה יתירה נותן הקב"ה באדם ערב שבת,
ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו, שנאמר: 'שבת וינפש', כיון ששבת - ווי, אבדה
נפש". בתהליך הסולאגוגיה נפתחת המחשבה מתוך הנפש ונוצרת המודעות
שהיא תנאי הכרחי להמשך תהליך הלמידה. ההשפעה הרוחנית של הנשמה היתרה-
"כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ... וינח ביום השביעי, על כן ברך ה' את
יום השבת ויקדשהו" (שמות כ', יא). רמב"ן על אתר מסביר: "אמר שיהיה
יום השבת מבורך וקדוש, כי ציווה בזכירה לברך אותו ולהדרו, וציווה בשביתה, שיהיה
לנו קדוש ולא נעשה בו מלאכה, ורבי אברהם אמר כי ברך ה' היום הזה וקדשו, שזימן אותו
לקבל בו הנפש תוספת חכמה יותר מכל הימים". ואילו ספורנו על אתר (ד"ה על
כן ברך ה' את יום השבת) מפרש: "בנפש יתירה, והיא הכנה יתירה לעבודת האל
יתברך". המהרי"ץ כותב בשו"ת פעולת צדיק (חלק א סימן קמ"ח)
שהנשמה היתירה נכנסת באדם בערב שבת. על פי הגישה הסולאגוגית Soulagogy המחשבות מסתובבות, מחפשות כתוצאה מחירות מלאה
הניתנת לנפש, לחקור ולהתנסות בעצמה. החושים נקראים קודם כל, להציג את הנפש, עד
שבעזרת "מצב הדימיון", היא מפרידה את אותם הסוגים החיצוניים של עצמה,
מההקשר החישתי. היא מחפשת ומזהה בשלב זה את המגמות, האיומים וההזדמנויות ללמידה.
מבאר רש"י על אתר (ד"ה וינפש): "דרשינן ליה: אוי על הנפש שהלכה
לה". רש"י (שם ד"ה נשמה יתירה) כותב: "נשמה יתירה - רוחב לב
למנוחה ולשמחה, ולהיות פתוח לרווחה, ויאכל וישתה ואין נפשו קצה עליו". ואילו
רשב"א כותב בתשובותיו (חלק ז תשובה שמ"ט): "...ויש מפרשים נשמה
יתירה, דהיינו המנוחה והעונש שהנפש מוצאה כאילו היא נשמה יתירה, וכשעובר ממנו נכנס
בימי הטורח והעינוי כאילו אבדה ממנו נשמה יתירה, שהוא נחלש, ולפי פירוש זה בשבת
הוא שנתווסף בו נשמה מפני שהוא יום מנוחה...".
בתהליך המתואר הנפש המתוארת במודל הבש"ם מזהה שוב את עצמה, כאובייקט ייחודי בחלל ובזמן, כמכלול של
סמלים של החיים הפנימיים והסופר-חישתיים, אשר שום דבר חיצוני אינו יכול לתאר
במלואו. הנפש מגבשת לעצמה אמות מידה לשיפוט משלה, תוך יצירת המחשבות שלה,
החוזרות לנפש ומשתקפות בה. בתהליך זה הבש"ם של
כל אדם נהיה מדויק ברור וחד יותר. זהו תהליך של Self-realization זיהוי המציאות של עצמי. הנפש יוצרת שפה
בינה נפשו לבין תמונת הדברים הסובבים אותה, בה היא חיה. לדברי האר"י, המובאים
בשו"ת ציץ אליעזר (חלק י"ג סימן נ סעיף ג): "שאחר שישכים בבוקר,
יהי התחלת לימודו פרק משניות, כי על ידי זה מתיישבת הנשמה בגופו, כי 'משנה' אותיות
'נשמה'. ולפי זה אחר תפילת ערבית בשבת, שכבר קיבל נשמה יתירה, כדי ליישב אותה
לומדין פרק 'במה מדליקין', כי יען הנשמה קרויה נר כדכתיב 'כי נר ה' נשמת אדם'
...".
במוצאי שבת אנו מברכים, "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם
בורא מיני בשמים", משתמשים בבשמים ומריחים בזמן ההבדלה, מכיוון שהאדם בשבת זוכה
לנשמה יתרה יותר מאשר יש לו בימות השבוע, מכיוון שבמוצאי שבת הנשמה היתרה מסתלקת,
נשאר האדם במן מצב חלול וריקני, ובכדי למלא את הריקנות הזאת, אנו מריחים בשמים
במוצאי שבת, כתוב שהבשמים הם מעין בחינה רוחנית, אבל זה לא דבר מוחשי, הריח, ולכן
זה בא כמו למלאות את החסר, את הנשמה הרוחנית שאדם מקבל בשבת, ולפייס את האדם. הנשמה
של שבת היא יותר גדולה באופן כללי מאשר הנשמה של יום טוב, לכן תקנו חז"ל
לעשות את הברכה לברך על הבשמים ולהריח את הבשמים. "...לקבל בו הנפש
תוספת חכמה יותר מכל הימים" מסביר כי התהליך הסולאגוגי מועצם בשבת מעצם קיומה
של הנשמה היתרה. היא, המחפשת לדעת את עצמה, מחפשת את עצמה תמיד בדברים
החיצוניים, בתווך השפה שהיא יצרה, ועל-ידי כך היא יכולה למצוא ולחקור את האור
הפנימי העמוק ביותר שלה.
תגובות
הוסף רשומת תגובה