The spiritual teacher

"עם המורה אין דבר כזה כמו מרחק"

תפישת החינוך על פי ספר המתים והחיים הטיבטי/ סוגיאל רינפוצ'ה

שמו האמיתי של הספר בתרגום הוא "הגאולה הגדולה באמצעות שמיעת הבארדות". 
פתגם טיבטי אומר: "מחר, או החיים הבאים - אין לדעת מי מהם יבוא ראשון". המוות הוא הוודאות היחידה בחיים עלי אדמות, והארעיות של קיומנו כאן היא החוק קבוע היחיד בעולם משתנה. תפקיד החינוך הוא לסייע ללומד לחקור תפישת עולם זו, להכשיר אותו לחיות עימה, ולהתמודד עם החיים והמוות בו-זמנית. החקר והלמידה מביאים את הלומד לרגע של הארה. סוגיאל רינפוצ'ה מתאר את רגע ההארה שלו: "...מה קרה באותו רגע מדהים? מחשבותיי הישנות מתו והעתיד עדיין לא הופיע; זרם מחשבותיי נקטע. באותו רגע של זעזוע מוחלט נפרצה פרצה, ובעדה נחשפה המודעות הצלולה והמיידית של ההווה, שהיתה משוחררת מכל שליטה. זה היה פשוט, עירום ובסיסי, ועם זאת זהרה פשטות עירומה זו בחמימותה של חמלה אינסופית." רינפוצ'ה מתאר מצב תודעתי משוחרר מכל שליטה שבו נמחקו מחשבותיו הישנות, נוצר רגע של ואקום בסיסי, שהתמלא בפשטות שהובילה לחמלה.

משמעותו של המשפט "עם המורה אין דבר כזה כמו מרחק"- מופיעה בתיאור הבא:

נדהמתי מהעובדה שמישהו יכול להישיר מבטו אל המוות בביטחון שכזה. לאמה צאן היה יכול לקבל את עזרתו האישית של הלאמה שלו- דבר שכל אדם אחר יכול רק לקוות- אך לא חש כל צורך בכך. עכשיו אני יכול להבין זאת: הוא הגשים את נוכחותו של המורה בתוכו; ג'מיאנג קיינטסה היה עמו תמיד בלבו ותודעתו, ולכן לא נפרד ממנו אף לרגע. (עמ' 21)

מורה אמיתי נוכח באופן תמידי בתוך תלמידו, ולכן אין לא צורך בנוכחותו הפיסית או בקרבתו.

מיהו המורה החיצוני? לא אחר מאשר התגלמותו וקולו של המורה הפנימי שלנו. המורה, שאת צורתו האנושית ואת קולו האנושי אנו לומדים לאהוב יותר מכל אדם אחר בחיינו, אינו אלא השתקפות חיצונית של המסתורין של האמת הפנימית שלנו עצמנו... ברמה העמוקה והגבוהה ביותר אין המורה והחניך נפרדים ואינם יכולים להיות נפרדים; כיוון שמשימתו של המורה היא ללמד אותנו לקבל, ללא שום סוג של מיסוך, את בשורתו הברורה של המורה הפנימי שלנו, ולגרום לנו להבין את נוכחותו המתמדת של המורה המושלם בתוכנו. אני תפילה שכולכם תוכלו להתנסות עוד בחייכם בהנאה הצרופה שיש בסוג כזה של ידידות.
לא רק שהמורה הוא הדובר הישיר של מורכם הפנימי, אלא שהוא גם הערוץ של כל ברכותיהן של כל ההוויות המוארות, השדר שלהן וזה שנושא אותן. זה מה שמעניק למורכם את היכולת המיוחדת להאיר את תודה לכם ואת לבכם. (עמ' 141-142( בפסקה זו מתוארת מערכת היחסים האידיאלית בין מורה לתלמידו כידידות. האבחנה בין המורה החיצוני למורה הפנימי משמעותית בהבנת תהליך הלמידה כהדהוד פנימי של הלומד עם תודעת עצמו.

המילה גורו משמעה "בעל משקל": מישהו שהוא מלא וגדוש בכל האיכויות הנפלאות, שיש בו חכמה, ידיעה, חמלה והוא מיומן. ממש כפי שהזהב הוא המתכת החשובה ובעלת הערך שבכל המתכות, כך גם איכויותיו הבלתי נתפסות ונטולות הפגם של הגורו- המורה- גורמות לו להיות מעל ומעבר לכל הדברים במצוינותו. (עמ' 378)

אנשים יודעים מיהו המורה ומי היה המורה שלו. אין מדובר בשימור ידע פולחני או מאובן, אלא בהעברה מלב אל לב, מתודעה לתודעה, של חכמה מהותית וחיה, על כל השיטות המיומנות ורבות העוצמה שבה. (עמ' 136( כאן באה לידי ביטוי תפישת היהדות המופיעה בפסוק במשלי כ"ז י"ט:

כַּ֭מַּיִם הַפָּנִ֣ים לַפָּנִ֑ים
  כֵּ֤ן לֵֽב־הָ֝אָדָ֗ם לָאָדָֽם׃

בספר הנודע "בעש"ט על התורה", אמר הבעש"ט על הפסוק: "דרך משל כשאדם עומד אצל נהר אזי נראה צל של האדם במים, וכשמקטין האדם את עצמו נעשה הצל גם כן קטן, וכשהאדם מקטין הקטנה אחר הקטנה עד שמגיע הפנים שלו אצל המים כן פנים של הצל בא נגד הפנים של האדם, כן הנמשל, לב אדם שמקטין את עצמו נגד חבירו, ואז חבירו מקטין גם כן את עצמו, עד שלב האדם מקטין את עצמו עד שלא יוכל להקטין יותר, כן חבירו עושה גם כן ונעשו על ידי זה רעים דלא מתפרשין."

הבעש"ט מתאר שלושה שלבים בהתמקמות האדם במציאות וביצירתה:

1.    השלב בו אדם עומד על שפת הנהרה ורואה עצמו כצל במים.

2.    בשלב השני מתחיל להיווצר מרחב שייכות בטוח: האדם מתקרב למי הנהר, מקטין את עצמו ומאפשר מקום לאחרים. בבואתו האישית- מיקומו במציאות ותרומתו לה, ברורים ומדויקים יותר לו ולסובבים אותו. הצמצום האישי מאפשר לאדם להיות בקשר יותר אותנטי עם עצמו ולאט לאט להתחיל לפנות מקום לחבריו.

3.    בשלב השלישי הוא מגיע למצב בו פניו ממוקמים במרחק נגיעה ממי הנהר: "עד שמגיע הפנים שלו אצל המים כן פנים של הצל בא נגד הפנים של האדם." פניו ממוקמים כל כך קרוב למי הנהר עד שבבואתו הנשקפת היא המדויקת ביותר והקרובה ביותר למקור: שיא האותנטיות. בשלב זה קורה ה'נס': "לב אדם שמקטין את עצמו נגד חבירו, ואז חבירו מקטין גם כן את עצמו, עד שלב האדם מקטין את עצמו עד שלא יוכל להקטין יותר, כן חבירו עושה גם כן ונעשו על ידי זה רעים דלא מתפרשין." הלבבות קטנים יחד אחד אל מול לב חברו. באנלוגיה, המורה דואג לצמצם את עצמו כדי לפנות מקום לתלמידו. תלמידו במקביל מקטין גם כן את עצמו למינימום, והם הגיעו למצב של צמצום עצמי מיטבי. נוצר חיבור עמוק שהפך אותם למקשה אחת של רעות שאינה נפרדת.

"רק מתוך אחדות הנפש יוכל לעשות את מעשהו באופן שלא יהא מעשה טלייה אלא מעשה יצוקה אחת." (מרדכי מ. בובר/ דרכו של אדם על-פי תורת החסידות/ עמ' 25)

הלכידות היא עד כדי כך ש: "...נעשו על ידי זה רעים דלא מתפרשין." בלשונו של מרטין בובר הפגישה עם המורה היא הסוד שמלמדת אותנו החסידות. כשהמורה מפנה מקום לזולתו ומתבונן בו תוך שהוא מסיר מעצמו את מסכות היוהרה, כך גם עושה תלמידו מולו, ואז מתאפשרת הפגישה, הרעות, או במילים אחרות – האהבה. עיקרון זה, הנלמד מיחסיהם של בני אדם, הוא גם רמז למהותו של הקשר האפשרי בין אדם לאלוהים.

"אתה מראה כל כך נפלאה בשבילי, ואתה מראה לי שני דברים: את ההיבט היחסי של מי שאני ואת ההיבט המוחלט של מי שאני. אני יכול להביט בך ולראות בבירור- לא בגלל מי שאתה, אלא בגלל מה שאתה משקף חזרה אלי- את כל המבוכה היחסית שבי. אבל אני יכול גם להביט בך ולראות, כשהוא משתקף בך, את טבע התודעה שממנו נובעים כל הדברים מרגע לרגע." (עמ' 137(

לסיכום: אחת מן הבעיות הקשות ביותר הניצבות לפני העולם המודרני היא חסרונו של חינוך רוחני מקיף וחסרונה של סביבה רוחנית אשר בתוכה ניתן לחוות בצורה מלאה את האמת שבתורות ולשלב אותה בחיי היומיום. (עמ' 422)