Spiritual Leader according to Soulagogy

מנהיגות ורוח: "איש אשר רוח בו" על-פי הגישה הסולאגוגית

הקב"ה מצווה את משה להעמיד את יהושע כיורשו. אומר הקב"ה למשה "קח נא את יהושע, איש אשר רוח בו". בישראל היו גדולים מיהושע, אך בכל זאת נבחר יהושע מסיבה אחת: מעלתו "איש אשר רוח בו". מעלה זו גרמה שיהושע זכה למה שאחרים לא זכו.

מה היא אותה רוח על-פי הגישה הסולאגוגית?

סולאגוגיה Soulagogy היא גישה חינוכית שפיתח ניר גולן ל"הובלת נפש הלומד". בגישה זו הניח גולן כי בתהליך הלמידה, המחשבה נפתחת מתוך הנשמה ומחברת את האדם לעולמו בדרך עשירה, מעודנת ומורכבת.

דבריו של הפילוסוף ההודי רַבִּינְדְרָנָת טָאגוֹר (Rabindranath Tagore) שימשו השראה בפיתוח גישה זו: "אין הנפש משיגה חירות אמיתית מתוך צבירת חומרים לשם ידע ומתוך רכישת רעיונותיהם של אנשים אחרים, אלא מתוך גיבוש אמות מידה לשיפוט משלה ומתוך יצירת מחשבות".

את המונח סולאגוגיה Soulagogy יצר גולן מחיבורן שתי מילים:

·        Soul - נפש

·        Agogy - להוביל 

על פי גישה חינוכית זו יש לראות כל אדם כלומד בעל נשמה, ולא כמכשיר מועיל או כלי להגשמת תוכניות. גישה זו תומכת בצורך במנהיג שמפתח את אנשיו ואת נשמותיהם.

ב-1917 דיבר רַבִּינְדְרָנָת טָאגוֹר על "התאבדות הדרגתית מתוך התכווצות הנשמה". הוא הבחין בכך שאנשים מאפשרים יותר ויותר שישתמשו בהם כבחלקי מכונה המוציאה לפועל תוכנית קפיטליסטית או פרויקט לאומי. לדבריו, רק התייחסות של אדם בעל נשמה אל אדם אחר, שהוא עמוק ומורכב כמותו, תוכל לעצור מגמה אובדנית זו. בעולם הפוסט מודרני המתמודד כיום עם היעדרו של חינוך רוחני מקיף וצמצומה של סביבה רוחנית, אשר בתוכה ניתן לחוות בצורה מלאה את ההוויה המעשית ולשלב אותה בחיי היומיום, יש צורך בולט במנהיג שהוא "איש אשר רוח בו".

הבנה זו היא הבסיס ההתנהגותי לתפקודו של המנהיג "אשר רוח בו", דרך לימוד החולשה האנושית הבסיסית הנובעת מ"הכאב הקיומי". מודעות לחולשה זו הופכת אותו לחברתי ומקרבת אותו אל האנושות. בשלב הראשון על המנהיג להיות אמפתי: לשאוף לראות את עולמו של ה"אחר" מנקודת מבטו. יכולת אמפתית זו אינה הכרחית או מספיקה כדי שיהיה סימפתי. סימפתיה היא היכולת לחוש דאגה ל"אחר" דרך דמיון תחושותיו ורגשותיו. המעבר מהיכולת "לראות" אמפתיה, לבין היכולת "להזדהות" בסימפתיה עם ה"אחר" ולדאוג לו, הוא קריטי בתהליך הלמידה בגישה הסולאגוגית. כותב רש"י "שיכול להלך כנגד רוחו של כל אחד ואחד" וכמו שביקש משה ואמר, רבונו של עולם גלוי לפניך דעתו של כל אחד ואחד, ואינם דומים זה לזה. מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו.

מנהיגים המפתחים יכולת סימפתית דרך נקודת מבט אמפתית, אוהדים את האחר יותר. אמפתיה במהותה אינה מוסרית אך היא יכולה בשילוב כנות ודאגה לשלומו של אדם אחר, לספק רכיבים חיוניים להתפתחות מוסריות וסימפתיה. מבאר רבי חיים שמואלביץ זצ"ל שסגולה זו, לסבול כל אחד כפי דעתו היא הסגולה החשובה ביותר של מנהיג אמיתי. מנהיג נדרש לכך שירגיש בעצמו כאב על בניו. כשם שאב סובל את בניו ואוהב אותם בכל מצב למרות שכל בן יכול להיות אחר, כך המנהיג צריך לקבל ולהנהיג. כמו אב, אינו יכול "להתפטר" מההנהגה גם כשהבן מתמרד.

אם נתבונן בתחילת ימיו של משה כמנהיג, "ויהי בימים הרבים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם" ומבואר במדרש מה הכוונה וירא בסבלותם - "נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם". "נתן כתפו תחת משאו של כל אחד ואחד ואמר מי יתן מותי תחתיכם". ההשתתפות בצער העם עדי כדי מסירות נפש ממש - היא המידה הנותנת למשה את הכוח לשאת את העם "כאשר יישא האומן את היונק", כאדם הנושא את בנו יחידו החביב לו כנפשו.

דאגתו של משה באה לידי ביטוי עד הרגע האחרון שבו הוא מבקש שהמנהיג הבא אחריו יהיה כזה שיסבול כל אחד ואחד לפי דעתו.

מידה זו של השתתפות בצער ונשיאה בעול עם האחר כל אדם חייב בה. הגמרא אומרת "בזמן שהציבור שרוי בצער אל יאמר אדם אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עלי נפשי, אלא יצער אדם עם הציבור. שכן מצאנו במשה שציער עצמו עם הציבור שנאמר 'וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה', וכי לא היה למשה כר אחד או כסת אחת לישב עליה, אלא כך אמר משה הואיל וישראל שרויים בצער אף אני אהיה עימהם בצער".

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר. יִפְקֹד ה' אֱלֹקֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה. אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה. (במדבר כז, טו–יז)
רש"י מביא את דברי מדרש תנחומא כדי להסביר את הפנייה של משה לה' בכינוי "אֱלֹקֵי הָרוּחֹת":
משה מבקש מן הקדוש ברוך הוא בשעת מיתתו, ואומר לפניו: ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך דעתם של כל אחד ואחד, ואין בכל בניך דומה זה לזה. כשאני מסתלק מהן, בבקשה ממך, אם בקשת למנות עליהם מנהיג, מנה עליהם אדם שיהא סובל לכל אחד ואחד לפי דעתו. מנין, ממה שקראו בעניין, שנאמר "יפקוד ה' אלוקי הרוחות לכל בשר" וגו'. (מדרש תנחומא במדבר י(
הקב"ה, אלוקי הרוחות, מכיר את רוחו של כל אחד ואחד והולך כנגדה, וזו גם בקשתו של משה מן המנהיג הבא אחריו. לכל אדם יש מקום, כל אחד הוא ייחודי ולכל אחד יש סגולות כוחות משלו. תפקיד המנהיג הוא לא רק להיות סבלן וקשוב לכל הקולות, אלא גם להיות מסוגל לגלות את הטוב שבכל אדם, לדעת מה הוא תורם לפאזל השלם.

האדם מורכב מבשר ורוח, יש בחייו רגעים מורכבים ומאתגרים, אבל הקב"ה, "אֱלֹקֵי הָרוּחֹת", יודע לראות את הרוח שבכל אדם, ובכך הוא מלמד עליהם זכות. זו הייתה הבקשה של משה לפי רבי לוי יצחק, וזה תפקידו של כל מנהיג: לראות את הטוב שבכל אדם, את הזכויות שיש לעם ישראל (למרות רגעי ה'בשר' חלילה), ובכך להביא את העם למקום של רוח גדולה.

על הפסוק: "איש אשר רוח בו" אנו מכירים את דברי חז"ל: "הלך כנגד רוחו של כל אחד ואחד". יכולת הכלה מליאה, סבלנות והקשבה. הרש"ר הירש כתב באופן פשוט. שהמנהיג צריך להיות "איש שיש בו שאר רוח."

סיכום:

כהשלמה לבקשה של משה על מנהיג שילך כנגד רוחו של כל אחד ואחד, אומר הקב"ה שיהושע הוא "אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ". יש סכנה שמי שקשוב לכולם, מי שנכנס לנעליו של כל אדם מישראל, יגיע חלילה למצב שאין לו חוט שדרה משלו. אומר הקב"ה למשה: אתה ביקשת "יִפְקֹד ה' אֱלֹקֵי הָרוּחֹת" – דבר זה אפשרי רק אצל מנהיג שיש לו עמידה אישית, אדם עם דעה ברורה ועמדה רוחנית איתנה. כך כתב רבי ישראל סלנטר:
והמנהיג זקוק לזה לשני דברים: האחד, הכרת בני אדם להכיר כל פרט ופרט מה שמיוחד לו; והשנית, לפתור לכל אחד כפי עניינו. ועל אדם ממין הזה שיש בו יכולת משני הדברים שאל מאת ה' ואמר "יפקוד ה' אלֹקי הרוחות לכל בשר" [...] והשיב לו ה': "קח את יהושע איש אשר רוח בו". ביאורו, שיש בו רוח להיות מנהיג על עצמו, ואדם כזה ראוי להיות מנהיג גם כן על הציבור, כי בהיות רוחו כל כך חזק, עד שיכול למשול על טבעו וסודותיה ולפתור לעצמו כל שאלותיו ותביעותיו על פי ההשקפה האמתית, ואינו מפחד מכל הרוחות שבעולם, אדם כזה יכול להנהיג את הציבור, ולחנכם כל אחד חינוכו המיוחד לו, לפי דרגתו ומהותו." (מדרגת האדם פרק ג(

אם כן חובה על כל מנהיג ללמוד ממשה, ולהרגיש בצערו של הזולת. מי שמושל ברוחו, מי שאין לו נגיעה אישית, מי שאיתן בתורתו – מתוך המקום הזה, של מנהיגות עצמית, הוא יכול להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד. באופן דומה מדגיש בעל 'העמק דבר': "רוחו היינו דעתו, עומד בפני עצמו ואינו נמשך אחר נטייה רצונית להנאת עצמו או לאחרים".