Death perception in Zelda's creation

המוות בחייה של זלדה/ ניר גולן

ניתוח קטעים מתוך "ציפור אחוזת קסם"/(זלדה, עמוד 72) ועוד.

"בְּיַלְדוּתִי הִשְׁתּוֹקַקְתִּי לָגוּר בְּבַיִת שֶׁל בַּרְזֶל. שְׁעָרִים שֶׁל בַּרְזֶל, תְּרִיסִים שֶׁל בַּרְזֶל. אוּלַי מִפְּנֵי שֶׁנּוֹלַדְתִּי בַּמִּלְחָמָה וְיָנַקְתִּי עִם חֲלֵב אִמִּי אֶת הַפְּחָדִים מִפְּנֵי הָאֵשׁ.

• בחייה של זלדה היה צורך בהגנה ובביטחון מפני הפחד והאיום מבחוץ. הפחד מפני האש הוא פחד חייתי, בלתי נשלט, עמוק קמאי. רק השערים והתריסים ניתנים לפתיחה ולסגירה לכשהאיום מבחוץ מתקרב. כמו מבצר.

אַחַר כָּךְ יָדַעְתִּי שֶׁגַּם בָּתִּים שֶׁל בַּרְזֶל, שֶׁל נְחֹשֶׁת אוֹ שֶׁל אֶבֶן, בְּנוּיִים עַל אֲדָמָה סַלְעִית וְעוֹמְדִים עַל דְּיוֹטוֹת שֶׁל מַיִם בְּמֶרְחָק גָּדוֹל מִכִּבְשַׁן הָאֵשׁ שֶׁל לֵב הָאָרֶץ,

• תיאור תוכו של כדור הארץ כשכבות שכבות, יסודות על יסודות, בתים על אדמה סלעית, על מים, על כבשן אש- ליבת ולבת כדור הארץ.

וְרַק קַו הָאוֹר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִתְפֹּס אוֹתוֹ בְּיָדַיִם וְלִרְאוֹתוֹ, שֶׁיּוֹצֵא מִן הַנֶּפֶשׁ אֶל מֶרְחַקֵּי הַמֶּרְחַקִּים עַד מֵעֵבֶר לַחוּשִׁים אֵל הַבּוֹרֵא, רַק הוּא מָגֵן עָלַי מִפְּנֵי תֹהוּ וָבֹהוּ –

• קו האור הוא רוח האדם- לא נתפסת, לא נראית, מחוברת לאין סוף, לאלוהות. רוח זו היא נפש, נשמה המגינה מפני התוהו ובוהו הפנימיים.

כִּי הָאֲדָמָה מִתְנוֹעַעַת וְהַשָּׁרָשִׁים מִתְנוֹעֲעִים בְּתוֹכָהּ וְהַכּוֹכָבִים מִתְנוֹעֲעִים, כָּל אֶחָד, כָּל יְסוֹד, בְּקֶצֶב אַחֵר. וְהַדָּם בְּתוֹכִי מִתְנוֹעֵעַ וּמַחְשְׁבוֹתַי מִתְנוֹעֲעוֹת, וְהַמְּנוּחָה רַק בְּקַו הַזֶּה.

• העולם בתנועה אין סופית המחברת את האדמה עם השורשים, הכוכבים, הדם והמחשבות. התנועה הקוסמית הזו של כל תא, כל יסוד המרכיב את גופה, כל מחשבה, מייצרת קו. רק כאשר מגיעים לקו המחבר את כל התנועות בעולם אפשר לנוח.  

אַךְ לִפְעָמִים יֵשׁ הַסְתָּרַת פָּנִים - וְהַחוּט נִתַּק, אֵין כּוֹחַ לִקְפֹּץ.

• הקו הזה הוא מקום ההתגלות האלוהית, החיבור לאין סוף, למשהו הגדול ממני. כאשר האמונה אובדת, הקו ניתק, נעלם, החיבור הקוסמי של כל התנועות בעולם אובד. ואז אין יותר כוח לקפוץ- אין יותר אמונה!

וּבֵין הַשָּׂגָה אַחַת שֶׁל כְּאֵב לְהַשָּׂגָה חֲדָשָׁה וְנוֹרָאָה יוֹתֵר שֶׁל כְּאֵב נִפְתַּחַת תְּעָלָה אֲפֵלָה. וּבֵין בְּדִידוּת שֶׁל עַכְשָׁו לִבְדִידוּת נוֹרָאָה יוֹתֵר נִפְתַּחַת תְּעָלָה, וּבֵין הַשָּׂגַת הַשָּׁמַיִם לְהַשָּׂגָה גְּבוֹהָה יוֹתֵר שֶׁל שָׁמַיִם נִפְתַּחַת תְּעָלָה, וּבֵין תְּחוּשַׁת הַיָּם וּתְחוּשָׁה תְּהוֹמִית יוֹתֵר שֶׁל יָם נִפְתַּחַת תְּעָלָה. וְאָז קוֹרֶה דָבָר נוֹרָא, כִּי לֹא קוֹפְצִים מֵהַשָּׂגָה אֶל הַשָּׂגָה כְּמוֹ מִהַר אֶחָד שֶׁל הַר שָׁנִי אֶלָּא נוֹפְלִים לַתְּעָלָה הַחֲשׁוּכָה שֶׁשְּׁמָהּ הֶסְתֵּר פָּנִים, וְלִפְעָמִים נִשְׁאָרִים בָּהּ כָּל הַחַיִּים.

• ואז מתחיל הכאב, כאב נורא יותר, ובדידות, ובדידות נוראה יותר, ולא מצליחים לעלות מדרגה- השמים אינם ברי השגה עוד, יש תחושה של ים, שהופכת לתחושה של תהום, ואז נופלים, נפילה אינסופית, מאבדים את האמונה.

כִּי גַּם שָׂם יֵשׁ אֲנָשִׁים, אֲבָל אֲנָשִׁים בְּלִי שָׁמַיִם, כִּי גַּם שָׂם יֵשׁ סְפָרִים, אֲבָל סְפָרִים בְּלִי שָׁמַיִם, כִּי גַּם שָׂם יֵשׁ מַחֲשָׁבוֹת, אֲבָל מַחֲשָׁבוֹת בְּלִי שָׁמַיִם, כִּי גַּם שָׂם יֵשׁ רְגָשׁוֹת, אֲבָל רְגָשׁוֹת בְּלִי שָׁמַיִם.

• הפחד הגדול ביותר הוא להיות במקום בו יש אנשים, יש ספרים, יש מחשבות, יש רגשות אבל אין שמים:

עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד

הָיִיתִי עוֹבֵר אֶת חַיַּי.

הָיִיתִי חוֹצֶה אֶת הַיָּם

בְּרַגְלַי

עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד.

(“קומץ שמים ביד”/ חלפי)

 

הַשֵּׁם יַצִּילֵנוּ מִן הָאֵימָה הַזֹּאת, כִּי אֲפִלּוּ מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ אִי אֶפְשָׁר לִצְעֹק שָׂם..."

• אי אפשר לצעוק שם כי אין שמים- אין אל מי לצעוק!

 

זלדה לא פחדה מהמוות. הוא נראה בעיניה כאופציה מאושרת:

"כאשר אמות

לעבור למהות אחרת

ייפרד הכרמל האי-נראה

שהוא כולו שלי,

כולו תמצית האושר,

שמחטיו, אצטרובליו, פרחיו וענניו

חקוקים בבשרי –

מן הכרמל הנראה

עם שדרת האורנים שיורדת לים".

(הכרמל האי-נראה)

 

בשיר "פמוטות הכסף"/ פנאי:

"ואני כולי יֵשות יוקדת

חופשית, שְׂמֵחה באלוהים

שהשליכה מעליה בְּלוֹיֵי המוסכמות,

ולבי שוּב רחב כאשד לבן..."

רוחה של זלדה הגיעה למקום ההתגלות האלוהית, לאין סוף הלבן, למשהו הגדול ממנה, לחיבור הקוסמי עם כל התנועות בעולם. למקום בו יש שמים!

"וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ." (קהלת יב ז).