The pedagogy of Beit Midrash

הפדגוגיה של בית המדרש: פדגוגיה אמונית

בס"ד

פדגוגיה אמונית:

הפדגוגיה של בית המדרש לגיבוש הזהות האמונית של הלומד

(מבוסס על המקור: ד"ר משה מאיר "במקום שליבו חפץ" על הלמידה הבית מדרשית, הד החינוך אפריל 2014)

 

הדרך עתיקת היומין של הלמידה הנהוגה בעם ישראל היא – בית המדרש. בדברנו הבאים ננסה להתחקות אחר היסודות העתיקים והטובים של עקרונות בית המדרש, ולחלץ מהם תובנות שאיתם ניתן לבנות את 'הפדגוגיה של בית המדרש', פדגוגיה אמונית שיכולה לשרת אותנו בכל למידה באשר היא.

למידת בית מדרש מבוססת פדגוגיה של חיפוש: מדרש או דרשה הם שיטה של פרשנות המקרא, ומקורו של המונח נובע מהמשמעות של "דרש" כ"חיפש": "וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה וְהִנֵּה שֹׂרָף" (ויקרא, פרק י', פסוק ט"ז). במהלך תהליך הלמידה בבית המדרש מגובשת הזהות האישית של הלומד דרך למידה טקסטואלית והפנמת הערכים העולים מהתוכן הנלמד. הערכים באים לידי ביטוי בהתנהגות הלומד ומייצרים זהות אישית ייחודית. הלומד יודע לתאר את הערך ואופן תרומתו לזהותו ולסובבים אותו ובכך הופך להיות בן חורין בבחירות שהוא עושה בחייו. "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה" (אבות פרק ו משנה ז)- "ההבדל שבין העבד לבן חורין אינו רק הבדל מעמדי, מה שבמקרה זה משועבד לאחר וזה בלתי משועבד, אנו יכולים למצוא עבד משכיל שרוחו מלא חירות, ולהיפך, בן חורין שרוחו רוח של עבד. החירות מרוממת את האדם להיות נאמן לעצמיות הפנימית שלו, לתכונה הנפשית של צלם אלהים אשר בקרבו. ובתכונה כזאת אפשר לו להרגיש את חייו בתור חיים מגמתיים, שהם שוים את ערכם" (הראי"ה קוק-עולת ראיה/ מאמרי הראיה/חירותנו). הפדגוגיה של בית המדרש מעודדת את הלומד להיות מודע לעצמו, לגלות את צלם אלוהים אשר בקרבו, ולהפוך את חייו משמעותיים. היא נעה בתוך המרחב שיוצר מודל מב"ת-על, אותו פיתח ניר גולן:

משמעות- חיפוש אחר משמעות וייעוד: להפוך את חייו למשמעותיים.
בין אישי- נוכחות מלאה עם בני אדם אחרים: הלימוד מתקיים בחברותא תוך דיאלוג.
תוך אישי- נוכחות ברגע הלמידה, התבוננות בעצמי: מודעות לתהליך הלמידה הפנימי.
על "מעבר"/נשגב/עליון- חוויה רוחניות במשמעות של "מעבר", מקודש ואלוקי.

"יְסוֹד הַחֲסִידוּת וְשֹׁרֶשׁ הָעֲבוֹדָה הַתְּמִימָה הוּא, שֶׁיִּתְבָּרֵר וְיִתְאַמֵּת אֵצֶל הָאָדָם מַה חוֹבָתוֹ בְּעוֹלָמוֹ, וְלָמָּה צָרִיךְ שֶׁיָּשִֹים מַבָּטוֹ וּמְגַמָּתוֹ בְּכָל אֲשֶׁר הוּא עָמֵל כָּל יְמֵי חַיָּיו. שֶׁהָאָדָם לֹא נִבְרָא אֶלָּא לְהִתְעַנֵּג עַל ה' וְלֵהָנוֹת מִזִּיו שְׁכִינָתוֹ, שֶׁזֶּהוּ הַתַּעֲנוּג הָאֲמִתִּי וְהָעִדּוּן הַגָּדוֹל מִכָּל הָעִדּוּנִים שֶׁיְּכוֹלִים לְהִמָּצֵא, וּמְקוֹם הָעִדּוּן הַזֶּה בֶּאֱמֶת הוּא הָעוֹלָם הַבָּא, כִּי הוּא הַנִּבְרָא בַּהֲכָנָה הַמִּצְטָרֶכֶת לַדָּבָר הַזֶּה. אַךְ הַדֶּרֶךְ כְּדֵי לְהַגִּיעַ אֶל מְחוֹז חֶפְצֵנוּ זֶה, הוּא זֶה הָעוֹלָם, וְהוּא מַה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (אבות ד', ט"ז): הָעוֹלָם הַזֶּה דּוֹמֶה לִפְרוֹזְדּוֹר בִּפְנֵי הָעוֹלָם הַבָּא. וְהָאֶמְצָעִים הַמַּגִּיעִים אֶת הָאָדָם לַתַּכְלִית הַזֶּה הֵם הַמִּצְווֹת אֲשֶׁר צִוָּנוּ עֲלֵיהֶן הָאֵל יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ. וּמְקוֹם עֲשִׂיַּת הַמִּצְווֹת הוּא רַק הָעוֹלָם הַזֶּה. עַל כֵּן הוּשַׂם הָאָדָם בְּזֶה הָעוֹלָם בַּתְּחִלָּה, כְּדֵי שֶׁעַל יְדֵי הָאֶמְצָעִים הָאֵלֶּה הַמִּזְדַּמְּנִים לוֹ כָּאן יוּכַל לְהַגִּיעַ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הוּכַן לוֹ, שֶׁהוּא הָעוֹלָם הַבָּא, לִרְווֹת שָׁם בַּטּוֹב אֲשֶׁר קָנָה לוֹ עַל יְדֵי אֶמְצָעִים אֵלֶּה, וְהוּא מַה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (תלמוד בבלי ערובין כ"ב, ע"א): הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם וּמָחָר לְקַבֵּל שְׂכָרָם." דרך מתן פרשנות אותנטית למקורות, מגלה הלומד תוך כדי חיפוש, את חובתו בעולם, הדרך למימושה, ומזהה את האמצעים העומדים לרשותו.

הפדגוגיה בבית המדרש היא אמונית ולכן חוויית החיפוש מלווה בברכות מתאימות: 

הנכנס לבית המדרש  יתפלל: יר"מ ה' אלהינו ואלהי אבותינו שלא אכשל בדבר הלכה וכו', וביציאתו  יאמר: מודה אני לפניך ה' אלהי, ששמת חלקי מיושבי בית המדרש. (שולחן ערוך אורח חיים סימן קי סעיף ח כתב הרמב"ם בפי' המשנה ואלה שתי תפלות חובה משנה ברורה סימן קי ס"ק לו גם למי שלומד ביחידות).

הקב"ה נמצא עם הלומד ומסייע לו, ולכן בכניסה לבית המדרש ישנה התפילה. יוצא מכך שהלמידה בבית המדרש משלבת יגיעה שכלית עם עבודה רוחנית וזוהי מהות הפדגוגיה האמונית.

מטרת העל של הפדגוגיה האמונית היא: "זכה נעשית לו סם חיים":

מדובר על עבודה/ למידה בממד הרוחני תוך העלאת מודעות עצמית אמונית. חכמים ערים לכך שחיפוש משמעות יכול להוביל לדרכים שונות והפוכות זו מזו; הכלל שלהם מכיל שתי זרועות: "זכה – נעשית לו סם חיים; לא זכה – נעשית לו סם מיתה". מאחר ששתי האפשרויות קיימות, מוטלת אחריות על הלומד לבחור בחיים. הזכיה בלימוד התורה דרך פדגוגיה אמונית מקנה ללומד חיי רוח. השילוב שבין סם חיים וסם המוות מייצר בחירה ואחריות, הוא הליבה החיה והפועמת של פדגוגית בית המדרש. הלימוד בבית המדרש נעשה בשני אופני חיפוש: האחד – פענוח החומר כשהוא לעצמו, והשני – חיפוש משמעות קיומית של החומר הנלמד עבור הלומד.

חמש מהויות הפדגוגיה האמונית:

1.    תורה היא וללמוד אני צריך (הבסיס של אמונה בקב"ה): האחריות ללימוד ובחירת המקורות מוטלת על הלומד; הוא מגדיר לעצמו את שדה הלמידה המשמעותי לו. מאחר שאין בחינה ואין כימות לידע, הלימוד פורץ אל מעבר לחומר הלמידה אל האישיות והאמונה. הלומד מחפש את האופן שבו הידע והאישיות מתלכדים זה עם זה, ואותם הוא מנסה ללמוד על ידי התבוננות פנימית ועבודה רוחנית.

2.    מקום שלבו חפץ (רצון עמוק למימוש עצמי דרך מודעות עצמית): פדגוגיה המבוססת על מוטיבציה פנימית ובחירה להתפתחות אישית רוחנית. חכמים טבעו את הכלל הזה והתייחסו אליו ברצינות, עד הקצה. אין מקום לכפייה בלמידה. אם אין לאדם מוטיבציה פנימית, הוא לא ילמד. ההוראה כיום בנויה על הנחה הפוכה: על המורה מוטלת המשימה לעורר ולהניע את הלומד ללמוד. חכמים בנו עולם שבו תפקיד זה מוטל על הלומד. אחת התוצאות הייתה שמי שלא רצה ללמוד לא למד. תוצאה אחרת הייתה התפרצות של תשוקה עזה ללמידה ולעבודה פנימית עמוקה.

3.    אלו ואלו דברי אלוקים חיים (פיתוח גמישות דרך מודעות חברתית): פדגוגיה המעודדת שונות, מגוון וסתירות. לכל עמדה יש ערך אמת המסומן בשפה הדתית כ"דברי אלוהים חיים". הטענה ש"אלו ואלו דברי אלוהים חיים" לכאורה מערערת את מושג האמת, ולפיו רק אחד מ"שני קצוות הסותר" (כביטויו של רבי חסדאי קרשקש, פילוסוף יהודי חשוב בן המאה השתים עשרה) הוא בעל ערך אמת. זו עמדה ייחודית המקנה ערך מוחלט לכל אחת מהעמדות השונות, ולעתים הסותרות. בשני סוגי הלמידה קיים אמון עמוק בחופש הדעות ובהכרעת הלומד, שאין הכרח כי תעלה בקנה אחד עם עמדת המורה. פדגוגיה אמונית מעודדת הכלה וגיבוש זהות אינטגראלית. בבית המדרש ניתן דרור למחשבה, יש הערכה למי שאומר את דבריו בגאון ולא מנסה לומר מה שהרוב בהכרח חושב.

4.    השקלא והטריא (לבוא לכל מפגש נקי כמו בפעם הראשונה): הפירוש המילולי שלו הוא לקיחה (שקלא) וזריקה (טריא). במקור הכוונה הייתה לקיחה וזריקה של רעיונות, כיוון שהתלמוד מתנהל על דרך הדיון, ומובאים בו רעיונות שונים המתקבלים ונדחים חלופות. למעשה כאשר אומרים "דרך שקלא וטריא" הכוונה היא לימוד באופן סוקרטי, על דרך הדיון. בכדי לקיים את הפדגוגיה במיטבה על הלומד לשים מאחוריו את כל הידוע לו ולבוא "נקי" כבפעם הראשונה בו הוא פוגש את הטקסט, גם אם למד אותו פעמים רבות.

5.    אין בית מדרש ללא חידוש (פדגוגיה מעודדת יצירה בעולם הפנימי): הלומד יוצא אחרת- "חדש" ממה שנכנס. החכמים הכירו בכך שאין חידוש ללא ידע הקיים, ואף פיתחו דרכים לשמרו ולעשותו זמין לתודעה. "עשה לבך חדרים חדרים" הורו, כלומר צור ארמון רב חדרים בתודעתך, ובחדרים אחסן ידע על פי נושאים, חדר חדר ונושאו המיוחד. התודעה תשוטט בארמונה ותמצא את הידע הדרוש לה בכל עת ומקום. אך למרות ההשקעה הרבה בגיבוש ידע נתון ובמסירתו, תודעתם של החכמים מכוונת בראש ובראשונה אל החידוש. אין שיעור שאין בו חידוש, משמע – המצאת רעיון שהלומדים והמלמדים לא ידעו קודם. 

סיכום:

הפדגוגיה של בית המדרש היא פדגוגיה אמונית של חיפוש זהות הלומד ועבודה רוחנית. היא נעה בין ארבעה קודקודים לפי מודל מב"ת-על:

משמעות- חיפוש אחר משמעות וייעוד: להפוך את חייו למשמעותיים.
בין אישי- נוכחות מלאה עם בני אדם אחרים: הלימוד מתקיים בחברותא תוך דיאלוג.
תוך אישי- נוכחות ברגע הלמידה, התבוננות בעצמי: מודעות לתהליך הלמידה הפנימי.
על "מעבר"/נשגב/עליון- חווית הרוחניות במשמעות ש"מעבר", במקודש ובאלוקי.

היא מתבצעת בשני אופני חיפוש: האחד – פענוח החומר כשהוא לעצמו, והשני – חיפוש משמעות קיומית של החומר הנלמד עבור הלומד. בפדגוגיה האמונית המורה מכוון את עצמו לא להעברת ידע, אלא לשותפות עם הלומדים ביצירה של ידע חדש. דברי רבי נאמרים במלוא חומרתם: "הרבה תורה למדתי מרבותי, ומחבירי יותר מהם, ומתלמידי יותר מכולן" (מכות י ע"א). מקופלת כאן מהפכה בתפיסת הפדגוגיה הקיימת היום, באופן בו המורה תופש את עצמו, ופותח מרחב לאמון בתלמידים.

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

The color of your death

Benjamin Franklin and Musar movement

Yonit Shaked Golan: folk singer and huge soul