Dialectics in the pedagogy of faith / Soulagogy

דיאלקטיקה בפדגוגיה אמונית

פדגוגיה האמונית מבוססת על דרך הסתירה הדיאלקטית שעל-פיה כל מזיגה (סינתזה: שהיא רמת חשיבה החמישית בטכסונומיה של בלום) חדשה קיימת רק כדי לגרור סתירה גדולה יותר. הדיאלקטיקה היא שיטה הבנויה מסדרה של טענות סותרות המובילות אל האמת. השיטה הדיאלקטית היא לב לבה של הפילוסופיה האפלטונית, אולם השפעתה הגיעה לשיאה בעידן המודרני, בסוף המאה ה-18 ובמאה ה-19. דרך החשיבה הדיאלקטית ממלאת תפקיד מרכזי בכל שלב משלבי המחשבה של הפדגוגיה האמונית.
בקבלה של המאה השלוש-עשרה מתוארת התגלותן של הספירות באלוהים באמצעות תהליך התמזגות דיאלקטי. הדיאלקטיקה ניכרת בעריכת גילויים אלה של החיים האלוהיים שלשות-שלשות. הדגם תיזה-אנטיתיזה-סינתזה ניכר בעליל בהתגלותה של שלישיית הספירות השניה - הספירות חסד, גבורה ותפארת (חג"ת) מבטאות את עיקרון ה'דיאלקטיקה' היטב בדרך היחסים שביניהן. היחס בין חסד (האהבה האלוהית) ובין דין (החומרה האלוהית) הוא יחס של ניגוד, ורק משהם מתמזגים יחדיו בתפארת (ספירה המכונה לפעמים גם רחמים) יכול תהליך ההתגלות האלוהית להמשך הלאה. הדבר מתבטא סביב תיאור בריאת העולם (ספר בראשית, ושלל מדרשים נלווים) שהחסד, לכעצמו לא מאפשר לקיים עולם על פיו, וכן מדת הדין גם היא לא מאפשרת את קיומו. אך הפשרה שביניהם – היא מדת הרחמים – שהיא מתוקנת לפי י"ג מדות חנינותו של הקב"ה - מתאימה לכך. הדבר מוסבר בכך שהחסד כשלעצמו הוא עוצמתי ותקיף מדי, ומנגד, הגבורה קפדנית וקנטרנית מדי. מדת הרחמים מאפשרת את הכללתו של החסד בתוך מסגרת של דין, כראוי.
מחלוקות ביהדות הם דבר נפוץ ולכן הפדגוגיה האמונית מתייחסת למהויות של "אלו ואלו דברי אלוהים חיים והלכה כבית הלל", וכן "כל מחלוקת שהיא לשם שמיים סופה להתקיים" (משנה, מסכת אבות, פרק ה', משנה י"ז). אמירות אלו ועוד, מבטאות עיקרון מסוים שגם לשני צדדים סותרים של הבנה יש חלק באמת אחת גדולה, כך מסביר זאת המהר"ל מפראג בספרו דרך חיים על מסכת אבות. זה דומה לעיקרון של דיאלקטיקה הגליאנית, עד שהרב הנזיר בספרו קול הנבואה, טוען שהגל הושפע מהמהר"ל. דיאלקטיקה זו מבוססת על צדדים מנוגדים של אישיות אלוהית מתפתחת.
ר' נחמן מברלסב החיל את העקרון הדיאלקטי על חיי הרוח ועל בעיות אמונה וספק. הוא מתאר את התפתחותו הרוחנית של המאמין כמין שרשרת נמשכת של ספק, יישוב הספק, ספק נעלה יותר, וכן הלאה. המציאות היא דיאלקטית ביסודה. ביסוד ההתפתחות הרוחנית הדיאלקטית הזאת מונחות מין משיכת-לב לספק ואמונה שיש ערך לחיים העומדים בסימן עימות מתמיד.
בעידן המודרני, גבולות המונח מתרחבים ולובשים צורה חדשה. כעת הוא מופיע כמבנה מרכזי בתוך שיטות פילוסופיות כלליות העוסקות בטבע העולם ובמשמעות ההיסטוריה האנושית. אצל פיכטה (Fichte) מופיע לראשונה המבנה הדיאלקטי בצורה של תזה, אנטיתזה וסינתזה: לאחר שמוכחת תזה אחת, מוכחת תזה אחרת שאינה מתישבת עם התזה הראשונה (אנטיתזה); ההתנגשות בין התזה לבין האנטיתזה תיושב באמצעות התבוננות חדשה בבעיה המקורית שהוצגה לדיון (סינתזה). זו תושג באמצעות המודעות הביקורתית למגבלותיהן של הנחות היסוד המקוריות שהביאו קודם לכן לסתירה. אצל עמנואל קאנט (Kant) המונח נקשר ליסוד בלוגיקה שאינו תלוי בניסיון האמפירי. יסוד זה מקנה לנו ידיעה טרנסצנדנטלית על מצב הדברים כשלעצמם. ההיגיון הדיאלקטי עומד אפוא כנגד ההיגיון האנליטי, שעניינו עולם הניסיון של החושים והכרת העולם באמצעות חוקי הטבע. הגל ממשיך ומפתח את הלוגיקה הקאנטיאנית, אולם הוא רואה בה תיאור נאמן של הממשות עצמה, ולא רק של מה שמעבר לה. לדעתו, הידיעה הדיאלקטית עדיפה על הידיעה האנליטית, משום שהיא מקנה לנו הבנה בטבע הממשות ובכוליותה, ולא רק בחלקיה המופשטים. היות שהגל ראה בממשות מעין רוח, הוא הניח כי חוקי הדיאלקטיקה הם הנותנים ביטוי לפעולתה.
הגל (Hegel) גורס כי התפתחות הסובייקטיביות וההכרה העצמית וכן התפתחות הידע נשלטות בידי התבונה הדיאלקטית. זוהי התנגשות בלתי נמנעת של הרוח, הלובשת צורה של קונפליקט בין אדון לעבד. הקונפליקט מביא לצורה גבוהה יותר של הבנת הבעיה. אולם גם הסינתזה החדשה שנוצרה עומדת בפני כוחות מנוגדים המערערים אותה ובונים תחתיה סינתזה גבוהה יותר (Aufhebung) וחוזר חלילה. את הדיאלקטיקה ההגליאנית אפשר לפרש בצורה רחבה יותר כמבנה המשרטט בה בעת את מהלך חייו של היחיד ואת הגיון התפתחותה של הרוח מונחית התבונה.

למבנה שלושה שלבים: האוניברסלי, הפרטיקולרי והאנדיווידואלי

1.    השלב האוניברסלי הוא שלב נאיבי ונוסך ביטחון, המאפיין את מצבו של התינוק, שאינו מכיר בקיומו של עולם כלשהו מחוץ לעצמו. שלב זה אינו מקנה ידע, משום שידע מתקיים רק במצב של הבחנה וניתוק בין הסובייקט לבין העולם.

2.    השלב הפרטיקולרי כדי שהלומד יכיר את עצמו הוא חייב להכיר "כל מה שהוא לא" (אנטיתזה); כדי להכיר את עצמה זקוקה הרוח למפגש עם סובייקט זר – מפגש עם האחר. רק כך יכול האני לחוות את עצמו כסובייקט פרטיקולרי: הסובייקט (הרוח) מתחיל בתהליך של גדילה וגילוי עצמי.

3.    השלב האינדיווידואלי (סינתזה חדשה). בשלב זה חוזר הסובייקט לעצמו, אך מתוך מודעות עצמית גדולה יותר, המשנה את המצב מעיקרו. האני פוגש את עצמו מחדש בתום מסע של גילויים בעולם: האינדיווידואליות שלו היא פרי ידיעה חדשה על המציאות.

 

תהליך הלמידה האמוני נע בין ארבעה קודקודים לפי מודל מב"ת-על (ניר גולן):

משמעות- חיפוש אחר משמעות וייעוד: להפוך את חייו למשמעותיים.
בין אישי- נוכחות מלאה עם בני אדם אחרים: הלימוד מתקיים בחברותא תוך דיאלוג.
תוך אישי- נוכחות ברגע הלמידה, התבוננות בעצמי: מודעות לתהליך הלמידה הפנימי.
על "מעבר"/נשגב/עליון- חווית הרוחניות במשמעות של "מעבר", במקודש ובאלוקי. 

הפדגוגיה האמונית נעה על 3 צירים:

·       ציר משמעות אמונה: החשיבות והפרשנות שאני נותן למציאות דרך נקודת מבט אמונית.

·       ציר בין אישי אמונה: אופן השפעת הקהילה/ הכלל על האמונה האישית שלי, התפקיד שלי בקהילה: שליחות עם ישראל, ערבות הדדית.

·       ציר תוך אישי אמונה: התבוננות פנימית לחזוק הקשר עם האלוקים, מה השתנה/ התחזק כתוצאה מהתבוננות בציר הזהות? כמו: השגחה פרטית.

 

ציר מב"ת-על	אוניברסלי	פרטיקולרי	אנדיווידואלי
משמעות-אמונה	חכמה	בינה	דעת
בין אישי-אמונה	חסד	גבורה	תפארת
תוך אישי-אמונה	אמונה	עונג	רצון
זהות הלומד	מחשבה	דיבור	מעשה

 

הראי"ה קוק מהווה נציג מובהק לגישה זו. אלא שבבואנו לנסות לחשוף את מקורות יניקתו ומידת זיקתו להיגל (אם בכלל), שומה עלינו לדקדק היטב ולאפיין את שיטתו במידה שתוביל לזיקה ייחודית דווקא לשיטתו של היגל, במובחן משיטות אחרות. לשם כך יש להבחין בין אסכולות שונות בתוך קשת ההוגים השותפים לתיאוריית אחדות הניגודים. שיטתו של הרב קוק רואה בסתירה, בחיוב ובשלילה גם יחד, חלק מכוּליוּת אחת המכילה ואף מחייבת בקרבה את קיומם של הסתירות והניגודים. באגרת שכתב בשנת תרס"ח, בשבתו ביפו:

"ואתפלא, שעל מה שכתבתי בעניין אחדות ההפכים, משיב כבודו עלי מהדבר הידוע, שאין אפשרות לשני הפכים שיהיו בנושא אחד. ותמיהני, וכי לזו אנו צריכים? הלא עיקר הצד של חידוש שבדברי הוא, מה שמצד המחשבה העליונה הסוקרת את עומקם של דברים אין במציאות כלל הפכים, וכל מקום שיש הפכים, יש שם בודאי איזה תנאי נעלם, שכשיתפרש נמצא ששני המשפטים, שנראו במבטא ובציור הפכים, שאחד מהם הוא בנוי על צד אחד מהמשפט והשני על צד אחר, ונמצא שעל ידי שני ההפכים יחדיו אנו רואים את המשפט משני צדדיו. ונמצא שאין כאן הפכים בדרך ההחלט, ומצידם אין כאן נושא אחד, כיון שהיחושׂים של הנושא הם שונים." (אגרות הראי"ה, א', קלג)

סיכום:

פדגוגיה האמונית מבוססת על דרך הסתירה הדיאלקטית שעל-פיה כל סינתזה חדשה קיימת רק כדי לגרור סתירה גדולה יותר. פדגוגיה אמונית מבוססת דיאלקטיקה בכדי לאפשר ללומד לעצב את זהותו האמונית בתהליך של "רצוא ושוב": תהליכי למידה, פיתוח כישורים ומיומנויות מכווני אמונה. עידוד הלומד להיות מודע לעצמו ולגלות בתהליך הלמידה שעובר, את צלם האלוקים אשר בקרבו ולהפוך את חייו למשמעותיים. מכוונת אמונה שמשרתת את עיצוב הזהות האמונית של הלומד. דרך החשיבה הדיאלקטית ממלאת תפקיד מרכזי בכל שלב משלבי המחשבה של הפדגוגיה האמונית.