Pray my Prayer

הש"ב לתפילתי/ ניר גולן

בפרשת בהעלותך מופיעה תפילתו של משה לרפואתה של מרים אחותו, אשר חלתה בצרעת: וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ: (במדבר יב יג)
זהו נוסח התפילה הראשון בתורה. מסופר אמנם עוד קודם שהאבות התפללו לה', אולם לא מפורט מהו המלל שאמרו. כאן מופיע לראשונה נוסח מפורש של תפילה -
"אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ" ותפילה ראשונה זו היא תפילה לרפואה. התפילה היהודית כוללת שלושה יסודות הש"ב:
הודיה, שבח, ובקשה.

"גַּם לַתְּפִלּוֹת - תִפְרַחַת וְשַׁלֶּכֶת.
וְיוֹם אַחְרוֹן שָמַט אֶת כָּל כְּתָרָיו."

כוונת הלב היא התבוננות פנימית, אימון או תרגול המתמקדים באופן שבו אנו "נוכחים" ברגע ההווה. כוונת הלב היא המודעות ותשומת ליבנו הנתונות ל"כאן ועכשיו" במציאות המשתנה, לכן אין כוונת הלב בתפילה אחת דומה לרעותה. בכל פעם כוונת הלב בתפילה מקבלת משמעות אחרת. משמעותה משתנה בזכות זרם החיים המשתנה ללא הרף. הרגע שאותו אני חווה עכשיו בתפילתי אינו דומה לרגע הבא. המציאות משתנה תדיר ועמה כוונת הלב שבתפילה.

יום אחרון

מילים: אברהם שלונסקי

גַּם לַתְּפִלּוֹת - תִפְרַחַת וְשַׁלֶּכֶת.
וְיוֹם אַחְרוֹן שָמַט אֶת כָּל כְּתָרָיו.
כָּל הַשְּׁתִיקוֹת חָזְרוּ הַיּוֹם אֵלֶיךָ
כְּשוּב יוֹנָה בְּאֵין עֲלֵה-טָרָף.

וְנָכְרִיָּה הַשֶּׁמֶשׁ הַמַּשְׁכֶּמֶת
וְסַהַר קַר מַקְשִׁיחַ וְנִפְחַת
וְכֹה הוּמַךְ וְכֹה צָפַד מִקֶּמֶט
כָּל שֶׁתִּמֵּר וְשֶׁהָיָה אֶחָד.

כָּל עִתּוֹתַי – תִּשְׁבֹּרֶת יוֹם וָלַיִל
כָּל מִלּוֹתַי הָיוּ לִי לְזָרוֹת
וְלֹא אֵדַע: מִגֹּדֶשׁ יְבוּלַיִךְ
מַה לְּהָבֵר שָׂדִי וּמַה לִּזְרוֹת?

שָׁוְא שִׁלּוּחֵךְ יוֹנַת-מַבּוּל מִלֶּכֶד:
חָזַרְתְּ אֵלַי בְּלִי סֵבֶר וְחָרוֹן.
גַּם לַתְּפִלּוֹת - תִפְרַחַת וְשַׁלֶּכֶת.
גַּם לַיְבוּלִים מַגִּיעַ יוֹם אַחְרוֹן.

יום אחרון - צרוף מילים שמקורו בתנ"ך. למשל במשלי (פרק לא) מתוארת אשת־החיל:
"אֵשֶׁת-חַיִל, מִי יִמְצָא; וְרָחֹק מִפְּנִינִים מִכְרָהּ ... עֹז-וְהָדָר לְבוּשָׁהּ; וַתִּשְׂחַק, לְיוֹם אַחֲרוֹן"
גם לתפלות - במשמעות של תפילה, כשוב יונה באין עלה טרף - בסיפור התנ"כי על נוח והתיבה (בראשית ח) נוח משלח את היונה פעמיים. בפעם הראשונה היא חוזרת כלעומת שבאה, ובפעם השניה היא חוזרת כשעלה טרף בפיה (טרף - קטוף, תלוש), כסימן לכך שמי המבול נסוגו:
ח וַיְשַׁלַּח אֶת-הַיּוֹנָה, מֵאִתּוֹ--לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם, מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. ט וְלֹא-מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף-רַגְלָהּ, וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל-הַתֵּבָה--כִּי-מַיִם, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ; ... י וַיָּחֶל עוֹד, שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים; וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת-הַיּוֹנָה, מִן-הַתֵּבָה. יא וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב, וְהִנֵּה עֲלֵה-זַיִת טָרָף בְּפִיהָ.
מקשיח - כמו בצרוף "מקשיח לב": האהובה מגיבה בקור לאהבה שמופנית אליה ומקשיחה את ליבה.
וסהר.. נפחת - כזכור, הירח פוחת במחצית השניה של החודש.
הומך - נהיה נמוך (רוֹמּוּ מְּעַט, וְאֵינֶנּוּ, וְהֻמְּכוּ, כַּכֹּל יִקָּפְצוּן - איוב כד כד).
צפד מקמט - התקמט והתקפל.
כל שתימר - מהמילה תמיר, גבוה.
תשבורת - רצף של שברים לסרוגין (כמו "תכתובת"- רצף של מכתבים שבאים לסרוגין).
מה להבר שדי ומה לזרות - להבר ולזרות הם מושגים מהתחום החקלאי: את החיטה זורים (זורקים) באוויר, בכדי להפריד את המוץ מן הבר, ומבירים (מהפועל לְהָבֵר, בשורש בר"ר) כלומר מנקים, מטהרים. המילים בשיר מזכירות את דברי ירמיהו הנביא שהתנבא בנבואת זעם על גורל העם: בָּעֵת הַהִיא, יֵאָמֵר לָעָם-הַזֶּה וְלִירוּשָׁלִַם, רוּחַ צַח שְׁפָיִם בַּמִּדְבָּר, דֶּרֶךְ בַּת-עַמִּי--לוֹא לִזְרוֹת, וְלוֹא לְהָבַר (ירמיהו ד יא) 

סיכום:
"וַיֹּ֗אמֶר הָשֵׁ֤ב יָֽדְךָ֙ אֶל־חֵיקֶ֔ךָ וַיָּ֥שֶׁב יָד֖וֹ אֶל־חֵיק֑וֹ וַיּֽוֹצִאָהּ֙ מֵֽחֵיק֔וֹ וְהִנֵּה־שָׁ֖בָה כִּבְשָׂרֽוֹ׃" (שמות ד' ז').

אנו מודים ומשבחים על מה שיש, ומבקשים מה שעדיין חסר. לכן מהותה של תפילה- ריפוי. כשאנו מתפללים, בין אם תפלתנו נענית באופן אליו התכוונו ובין אם לאו, עצם התפילה היא ריפוי עבורנו. תפילה מרפאה ומשנה את המתפלל.
עצם היותנו בתפילה מביא אותנו לענווה ולהרפייה. אנו מכירים במגבלות כוחנו, מרפים מהשליטה ונושאים עיניים למה שמעלינו. ודווקא מתוך הענווה וההרפייה מגיעים לבטחון ולשלווה. ככל שאנו משיגים תובנות רבות יותר באמצעות כוונת הלב, מהרהרים בתבונה ומנהלים חיים מוסריים, יכולתנו לפעול מתוך כוונת הלב שלנו הולכת וגדלה. זהו תהליך המתחדש ללא הרף, ולכן הוא נקרא אימון או תרגול. האימון או התרגול הטוב ביותר נמצא בתפילה.

כוונת הלב היא כמו שריר שניתן לפתח לאורך זמן על ידי כך שמפעילים אותה בצורה מודעת יום יום דרך התפילה. כשמאבדים את כוונת הלב יש צורך להתחיל מחדש. אין צורך לשפוט את עצמנו או לוותר כאשר איננו מצליחים לחיות בהתאם לכוונות הלב שלנו. "גַּם לַתְּפִלּוֹת - תִפְרַחַת וְשַׁלֶּכֶת.
גַּם לַיְבוּלִים מַגִּיעַ יוֹם אַחְרוֹן."

אנו מפתחים את ההרגל של כוונת לב דרך שגרת התפילות היומית כך שהיא הופכת לדרך חיים לא מודעת- תגובה אוטומטית בכל המצבים בהם נדרשת כוונת הלב במציאות. התפילה כשגרה מייצרת דרך התבוננות פנימית את כוונת הלב, תוך אימון ותרגול המתמקדים באופן שבו אנו "נוכחים" ברגע ההווה.