Soulagogy: Faith pedagogy
פדגוגיה אמונית:
עיצוב זהות הלומד דרך תנועת 'רצוא ושוב' בעזרת
מודל מב"ת-על
(מבוסס על 2 מאמרים:
1.
רצוא ושוב על סולם יעקב/ רות קרא איוונוב קניאל 05/12/200
2.
לְכֹל אָדָם יֵשׁ סֻלָּם: עַל תְּנוּעַת 'רָצוֹא וָשׁוֹב' בַּנֶּפֶשׁ/
ד"ר מרים אבנרי-כהן/ 27/11/2020)
פדגוגיה אמונית משלבת יגיעה שכלית עם עבודה רוחנית (מב"ת על).
היא מבוססת תהליכי למידה, פיתוח כישורים ומיומנויות רוחניות מכווני אמונה. מעודדת
את הלומד להיות מודע לעצמו ולגלות בתהליך הלמידה שעובר, את צלם האלוקים אשר בקרבו
ולהפוך את חייו למשמעותיים. זוהי פדגוגיה המכוונת אמונה ולכן משרתת את עיצוב הזהות
האמונית של הלומד.
(שרי וייס וניר גולן)
האמונה היא חלק מזהותו הרוחנית של הלומד. הגדרה של רוחניות שהתקבלה כבסיס לעבודה משותפת בכנס הארצי לתמיכה רוחנית בטיפול הפליאטיבי, בארצות הברית בשנת 2009 ע"י ד"ר פושלסקי Puchalski וחבריה:
"רוחניות היא המרכיב של האנושיות, המתייחס לדרך שבה
בני אדם מחפשים ומבטאים משמעות וייעוד, ולדרך שבה הם חווים את החיבור שלהם לרגע,
לעצמם, לבני אדם אחרים, לעולם, למשמעות שמעבר, ואף למקודש."
נחלק את מרחב הרוחניות לשלושה תחומים:
1.
תהיות קיומיות המתייחסות לזהות האישית, למשמעות החיים ולסוגיות כגון: סבל, מוות, אשמה, סליחה, השלמה, חופש,
אחריות, תקווה וייאוש, אהבה ושמחת חיים.
2.
עמדות ערכיות המתייחסות למה חשוב לאדם כגון: יחסי אנוש, משפחה, חברים, עבודה, טבע, אומנות ותרבות, מוסר, אתיקה והחיים
עצמם.
3.
תפיסות דתיות הכוללות אמונה, אורח חיים, מנהגים וקשר עם האלוהות.
תהליך הלמידה האמוני נע בין ארבעה קודקודים לפי
מודל מב"ת-על (ניר גולן):
משמעות- חיפוש
אחר משמעות וייעוד: כיצד להפוך את חייו למשמעותיים.
בין אישי- נוכחות מלאה עם בני אדם אחרים: הלימוד מתקיים בחברותא תוך
דיאלוג.
תוך אישי- נוכחות ברגע הלמידה, התבוננות בעצמי: מודעות לתהליך הלמידה
הפנימי.
על "מעבר"/נשגב/עליון- חווית הרוחניות במשמעות של
"מעבר", במקודש ובאלוקי.
פירוט ממדי המודל:
משמעות
משמעות, אמונה, תפיסת עולם, פרספקטיבה, רבדים המשמעותיים ללומד.
לעתים, זו משמעות קוגניטיבית ומופשטת, הנאמרת או נלמדת גם באמצעות ספרות עיון או
שירה.
בין אישי
מרחב אינטימי ובטוח, לביטוי של הלומד בצורה החופשית מביקורת או
שיפוטיות. מפגש בין-אישי זה מרכך את חוויית הבדידות ומאפשר ביטוי והקשבה הנותנים
ערך ומשמעות לחוויות החיים: חיבור זה בא לידי ביטוי בחוויות המשתתפים, כעיסוק
במהות של הקיום האנושי עבור האדם.
תוך אישי
חיבור בין הלומד לעולמו הפנימי, אשר מתאפשר בזכות המסע. שיחה פנימית,
המאפשרת מפגש עם ה"עצמי". זאת, דרך השיתוף העמוק והאותנטי, השגה של שקט
למול הסערות הפנימיות והחיצוניות, חיבור לכוחות ולאוצרות פנימיים של תקווה ואמונה
וחיבורים לזולת משמעותי. כל אלו יש בהם מן ההתפתחות והלמידה.
על "מעבר"/נשגב/עליון
החיבור עם ”המעבר“ מתאפיין באיכויות טרנסנדנטליות ובחיבור למשאבים רוחניים;
חיבור החורג מעולם החומר הממשי של כאן ועכשיו ומאפשר נקודת מבט על חדשה וכוללת
יותר, שיש בה מן הנחמה והמשמעות. בהקשר זה עלו איכויות, כגון תחושת הוליזם של
גוף-נפש, היחיד-הכלל, שיח על משאבים רוחניים, כוח עליון ואלוהות.
"וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה
סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי
אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ." (בראשית
כח יב) "וּדְמוּת הַחַיּוֹת מַרְאֵיהֶם
כְּגַחֲלֵי אֵשׁ בֹּעֲרוֹת כְּמַרְאֵה הַלַּפִּדִים הִיא מִתְהַלֶּכֶת בֵּין
הַחַיּוֹת וְנֹגַהּ לָאֵשׁ וּמִן הָאֵשׁ יוֹצֵא בָרָק. וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב
כְּמַרְאֵה הַבָּזָק." (יחזקאל א יג-יד)
שני הפסוקים הללו מחברים את חלום יעקב עם חזון יחזקאל מציגים באנלוגיה
את מהותה של הפדגוגיה האמונית: שילוב של סולם אמוני המסייע ללומד לעצב את זהותו
ולעלות למעלה, ותנועת החיים 'רצוא ושוב' המניעה את תהליך הלמידה האמוני כל יום מחדש.
'סולם יעקב' הוא סולם אישי שיש לכל אדם בעולמו, המשקף את השאיפה לחיבור בין שמים
וארץ ומציג את פעימת הלב הנעה כמטוטלת בין החומר לרוח. הנשמה יורדת ושואפת
לעלות. מספר הרבי מקוצק בעניין האדם והסולם:
"הקדוש ברוך הוא הכין סולם שבו הוא מוריד את
נשמות בני האדם מן העולם העליון אל העולם הזה. אבל לאחר שירדו הנשמות למטה נלקח
הסולם, והן אינן יכולות לשוב ולטפס בו.
אחר כך נקראות הנשמות לעלות בחזרה, אבל אין להן כיצד לטפס למעלה.
יש שאינם מנסים כלל לעלות ואומרים: איך נעלה לשמים בלי סולם?
אחרים מנסים כמה פעמים לקפוץ למעלה וחוזרים ונופלים. אחרי כמה פעמים שנפלו מפסיקים
גם הם לקפוץ.
ויש כמה נבונים. הם יודעים שאין דרך לעלות, ואף על פי כן אומרים לעצמם: אין ברירה,
אלא לקפוץ. אנחנו נעשה את המאמץ מצדנו, ואם ירצה ה' יעזור לנו ויעלה אותנו אליו.
על אלו מרחם הבורא ומעלה אותם אל על." (מאתר "זושא- מגלים את הסיפור החסידי")
בסיפור זה מסביר הרבי מקוצק, כי גם אם האדם אינו רואה לנגד עיניו סולם
להיאחז בו, הסוד הוא בלקיחת אחריות ובדבקות במלאכת הטיפוס. מי שאינו מתייאש ומסכים
לעשות מאמץ שנראה לכאורה סיזיפי, מעורר את רחמי הבורא, המושך אותו מעלה או מסייע
בידו לבנות במו ידיו את הסולם שלו. הוא מוצב ארצה וראשו מגיע לשמיים. ואולי רחמי
הבורא, השמורים לאלו שמכונים בסיפור "נבונים", הם עצם פקיחת
העיניים להבנת סוד תנועתו המחזורית של הסולם: תנועת ה'רצוא ושוב' הקיימת
בבריאה. אדם שמכיר בתנועה זו, יכול לבנות לעצמו מרחב מוגן מפני הייאוש (חוסן
אמוני). כיצד נראה הסולם? מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו: "וּדְמוּת
הַחַיּוֹת מַרְאֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ בֹּעֲרוֹת כְּמַרְאֵה הַלַּפִּדִים הִיא
מִתְהַלֶּכֶת בֵּין הַחַיּוֹת וְנֹגַהּ לָאֵשׁ וּמִן הָאֵשׁ יוֹצֵא בָרָק. וְהַחַיּוֹת
רָצוֹא וָשׁוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק." (יחזקאל א יג-יד)
'רצוא ושוב'
המונח "רצוא ושוב" מקורו בחזיון המרכבה שביחזקאל א', והוא
מתאר תנועה פִלאית וניסית של המרכבה בעלת הכנפיים והאופנים, בעלת הפנים המרובות,
המתגוונות והמשתנות לפני נשר ופני אריה ופני שור ופני אדם, ומשק כנפיה וקולותיה
נישא ועולה, יחד עם המילים היחידאיות המתארות הוויה כה בלתי נתפסת: 'נחושת קלל'
ו'חשמל', 'ברק' ו'בזק', 'גחלי אש בוערות', ו'אש מתלקחת' ו'נגה' ורוח מתהלכת. 'רצוא'
ו'שוב' מאפיין גם את הקונפליקט הקיומי של הנשמה בירידתה לעולם הזה. הנשמה שהינה
"חלק אלוק ממעל" נתבעה לרדת לכאן מעולם שבו הייתה דבוקה באור אינסוף.
מתוך שאיפתה להיחלץ מכבלי העולם הגשמי היא נמשכת מעלה בתנועת 'רצוא'. אך
ברידתה מטה אל העולם הזה, הוטלה עליה המשימה להיות בקיאה גם בתנועת 'שוב':
התלבשות בגוף חומרי וקיום חיי חולין בעולם העשייה. על אף המשיכה מעלה, עליו לדעת
לקדש את עולם החומר. בפדגוגיה האמונית מודל מב"ת-על מסייע ללומד לקיים תנועה זו
במהלך תהליך הלמידה לעיצוב זהותו האמונית. בספר
הזוהר, בדרשות המקובלים והחסידים, הפכה תנועת האופנים והחיות ודמות האדם ממעל
ומתחת – המקושרת לסולם יעקב – לסימנה של תנועת הנפש הפנימית, כמיהתה וכיסופיה,
רצונה לדבוק באלוקות, געגוע ההולך והשב, מעלה ומטה, בשני קולות – בתנועה מתעלה
ונופלת, מנסה ומשיגה ואף נכשלת, וכך כינוהּ: רצוֹא ושוֹב.
הנחת יסוד בפדגוגיה האמונית היא כי החיים מולידים
מתח מתמיד בין הגוף התובע סיפוק של צרכים חומריים ובין הנשמה המושכת אל הרוחניות. (אליטוב, י. שרקי, י.
(2018). צמאה לך: אבני דרך לחיים במשנת רבי ישראל בעל שם טוב מחולל תנועת החסידות.
הוצאת מעיינותיך.) חיי האדם בכלל ותהליך הלמידה בפרט,
סובבים סביב סולם שנע בתנועת 'רצוא ושוב': יש בו נשמה, ובה כמיהה עזה לרוחניות, למשמעות,
לאידיאל. אולם בבד בבד, יש באדם חלקים אחרים, הנמשכים אחר החומר על שלל ערוציו. כך
נוצרת מחזוריות של ה'רצוא ושוב' בתהליך הלמידה בפדגוגיה האמונית, כאשר לאחר רגעי
דבקות באידיאל, באה שקיעה אל ענייני החומר, לעיתים באופן נפול או אף נחות וגס. (ברוד, מ. (2018). להבין
חסידות: מושגי יסוד בעולם המחשבה החסידי. הוצאת מעיינותיך.) פדגוגיה אמונית משלבת יגיעה שכלית עם עבודה רוחנית ובנויה על
מציאת איזון בין ה'רצוא' ל'שוב'. רבי ישראל בעל שם טוב: (בן
פורת יוסף, פרשת תולדות; צפנת
פענח, פרשת בא) "והחיות רצוא ושוב, לפי שכל דבר
מתלהב לשוב לשורשו, ולכן על ידי אכילה ושתייה ועסק משא ומתן...נחה הנשמה מהתלהבותה
ומתחזקת." הבעש"ט מסביר כי כל דבר בבריאה
שואף לחזור אל שורשו, משום כך הנשמה מטבעה צמאה להעלות מעלה. זוהי משיכה עוצמתית,
ואילו צימאון זה היה הכוח הדומיננטי בנפש האדם, הדבר יכול היה להביא לכדי כילוי
משאבי העצמי. (אליטוב,
י. שרקי, י. (2018). צמאה לך: אבני דרך לחיים במשנת רבי ישראל בעל שם טוב מחולל
תנועת החסידות. הוצאת מעיינותיך.) בתפיסת
הבעש"ט, הצפה של תנועת ה'רצוא' בנפש יכולה להוביל את האדם למצב הדומה למציאות
הבלתי אפשרית שקדמה לעולמנו הנוכחי, הקרוי עולם 'התיקון'. במציאות שלפני עולם
התיקון, דהיינו עולם ה'תוהו', היו אורות חזקים מאוד שלא הייתה אפשרות לכלים
להכילם, ולכן ארעה 'שבירת הכלים'. כעת אנו מתקיימים בעולם התיקון, שבו האורות אמנם
מצומצמים אך הם יכולים להתאים לגודל הכלים שלנו.
התנועה בסולם של 'רצוא ושוב' בפדגוגיה האמונית מסייעת ללומד לפתח חוסן
אמוני. היא שומרת על נפשו מפני שבר: הבורא יצר סולם שבו לא נותרת לו כל ברירה, אלא
לעסוק באופן שוטף גם בצרכים גשמיים לסוגיהם. המגע היומיומי ההדוק עם תלאות הפרנסה,
צרכי הגוף הבלתי מתפשרים ושלל תביעות החומר, שומרת על האדם מחובר לקרקע המציאות.
אם האדם לא ייצא להפסקה מה'רצוא' אל ה'שוב', מהכמיהה אל ההוויה, הוא עלול לבוא
להתנתקות מהמציאות וכילוי הנפש.
במובן מסוים, ניתן ללמוד על חשיבות תנועת ה'רצוא ושוב' בנפש הלומד גם
דרך התבוננות בהתפתחות חיי הנפש של התינוק. הפסיכואנליטיקן דונלד וויניקוט התייחס
למצבי התודעה 'הֱיוֹת' (Being) ו-'עֲשׂוֹת' (Doing). (וויניקוט,
ד.ו. (1996). משחק ומציאות. תל אביב: עם עובד.) תודעת 'היות' מזוהה עם יסוד
נקבי, ומקורה בחוויית האחדות הראשונית של התינוק עם האם. מצב זה מאפשר לתינוק
האנושי להתפתח באופן אותנטי, תוך רכישת אמון ובטחון בסביבתו. זהו המצב הבסיסי
ההוויה הראשונית של האדם בעולמו ובחייו, אך באופן הדרגתי הוא בוקע מאחדות קיומית
זו ומפתח תודעה נוספת: 'עשות'. עם תחילת הנפרדות מן האם, מתפתח הצורך של
התינוק לספק דחפים ומשאלות לב, המתגשם בעולם בצורך 'לעשות'. צורך זה מזוהה עם
היסוד הזכרי שבכל אדם.
דרכי החוויה של האדם את העולם נגזרות מתוך התנסותו הינקותית בשתי
תנועות אלו: העשייה והשהייה. היכולת לאזן בין 'היות' ל-'עשות' היא יסוד חשוב בחוסן
הנפשי, ביכולת להתמודד עם אתגרים ולהתפתח. דרוש שיווי משקל עדין בין השאיפה
להתמזג ו'פשוט להיות' באחדותיות הראשונית, לבין היכולת לפעול בעולם המעשה, גם
במחיר של נפרדות. בדומה לכך, נדרש שיווי משקל בין השאיפה לעלות מעלה לבין הצורך
לשהות מטה.
תנועת 'רצוא ושוב' על-פי מודל מב"ת על (ניר גולן) היא בשלושה
צירים:
3 הצירים:
1. ציר משמעות אמונה: החשיבות
והפרשנות שאני נותן למציאות דרך נקודת מבט אמונית. הסולם המוצב ארצה הוא גם סולם
בדרכנו אל האושר, אל שביעות הרצון וההנאה מחיים שזכינו לקבל לזמן בלתי ידוע. אותה
מיטביות נפשית עוברת דרך משמעות והנאה, דרך אידיאליזם וריאליזם.
2. ציר בין אישי אמונה:
אופן השפעת הקהילה/ הכלל על האמונה האישית שלי, התפקיד שלי בקהילה: שליחות עם
ישראל, ערבות הדדית. "בורא העולם פועל בהתאם להלכה האומרת כי לא יתכן למנות
שליח כדי לבצע תפקיד שהוא למעלה מכוחותיו של שליח. זו שליחות שאי אפשר לקיימה והיא
מחוסרת כל ערך. מאחר שאם ממנים אדם למלא שליחות, מן הראוי ליתן לו גם את היכולת
לפעול כשליח. משום כך נברא היחיד בתקופה ובמקום שבהם יוכל לקיים את פעולתו לשם
מילוי שליחותו. (הרב סולובייצ'יק, "ימי זיכרון"(
3. ציר תוך אישי אמונה:
התבוננות פנימית לחזוק הקשר עם האלוקים , מה השתנה/ התחזק כתוצאה מהתבוננות
בציר הזהות? כמו: השגחה פרטית. כיוון שהסולם הוא אחדות אחת כוללת, השלבים בסולם
מסוגלים להתכלל בהרמוניה זה עם זה. זוהי עבודת האדם: לחבר בין ה'רצוא' ל'שוב', בין
ה'היות' ל'עשות', בין האידיאליזם לריאליזם.
סיכום:
במילים חסידיות, הפדגוגיה האמונית כוללת גם את ממד עבודת 'קידוש
החומר'. על אף שתנועת ה'רצוא' מלהיבה ומושכת, האתגר האמיתי הוא תנועת ה'שוב':
הירידה לענייני העולם. כוחו של ה'שוב' נובע מהענקת משמעות לחיי המעשה,
גם כשהם נדמים כנחותים וגסים. התכלית שמוצא האדם מעניקה משמעות לכלל שלבי הסולם,
העליונים והתחתונים גם יחד. וכשיש לאדם תחושת ייעוד, שלבי הסולם אינם נחווים
כפיסות מנותקות של 'רצוא' ו'שוב', אלא זהות אמונית אחת מתפתחת של הלומד.
תגובות
הוסף רשומת תגובה