Reshimo and Maase Bereshit in Soulagogy

רשימו ו'מעש"ה בראשית' בפדגוגיה אמונית

הרשימו הוא מונח שמופיע פעמים רבות בזוהר בתיאור ראשית האצילות: "באמצעיתא דההוא רקיעא רשימא חד אתרשים וההוא רשימו איהו..." זוהר, ח"ב ריב ע"ב .זה הרישום הראשון, נקודה היולית שהכול עקוד בה ונמצא בה בכוח, היא ספירת הכתר או ספירת החכמה שממנה נאצלו הספירות האחרות. בקבלת האר"י מונח זה מגדיר את מה שנשאר במקום הפנוי לאחר הצמצום והסתלקות אור אין־סוף: בראשונה היה הכול אור אין־סוף וכדי לאפשר את הבריאה נצטמצם ונשאף אור זה לתוך עצמו והותיר חלל פנוי. בחלל זה נשאר רישומו של האור הראשון. התיאור שבקבלת האר"י הוא פיזיקלי ומקבל כאן אופי פסיכולוגי. הרשימה הופכת להתרשמות. 'מעש"ה בראשית' הוא מחוון לחמישה עקרונות המשמשים לפרקטיקות הוראה למידה בפדגוגיה האמונית:

מודעות עצמית

עבודה בטבע

שאלות גדולות

הקשבה אותנטיות

בראשית: ביטוי עצמי/ יצירה

פירוט ביטוי הרשימו בעקרונות מעש"ה בראשית:

מודעות עצמית לטיפוח זהות אמונית

תהליך המחשבה התזזיתי הזה המתפתח ב'רצוא ושוב' בין העולמות, קושר את קדימת השכל לרעיון הבריאה בצלם. רעיון זה כבר נמצא בס' תיקוני הזוהר: "שימני כחותם ]שה"ש ח, ו [זו הנשמה שהוא רשם, שיש לה גליפה למעלה ... שכל הנשמות גזורות משם ]מכיסא הכבוד,[ גליפתן חקוקה למעלה ורשמן למטה. ואותה גליפה שלמעלה היא חותם, והרשם שלמטה רשם החותם." (תיקון כב)

המעבר מן החותם אל רושם החותם וחוזר חלילה מקיים את הדיאלוג בין האדם לאלהים.

·       מודעות עצמית של הלומד היא כלי מרכזי בטיפוח הפוטנציאל האמוני שבנשמתו.

·       היכולת להתבונן פנימה והחוצה ולהיות מודע לעצמו מתוך עומק, שקט וקשר עם עצמו ועם הקב"ה לטיפוח הזהות העצמית.

·       הלומד מפנה זמן ומרחב להתבוננות פנימית שדרושה לשם כך בעיקר במהלך התפילה ולאורך היום בקיום מצוות.

·       הפניּות "לשמוע את עצמי חושב" או להתמקד במה שאני מרגיש או במה שאני חש, בכדי לזהות את מי שאני באמת ומה שאני רוצה באמת.

·       מודעות עצמית תלויה ביכולת של הלומד לחבור ל-עצמו, לליבת עצמו, לנשמתו ולחיזוק הקשר עם אלוהיו.

·       בפדגוגיה האמונית ניתן להעזר במגוון רב של כלים ושיטות לשם כך. הידועים והבולטים שבהם הם שיטות שונות של התבוננות פנימית, ובכללן דמיון מודרך , מעגלי קשב ושיח או מיינדפולנס ופעילויות שונות שמעודדות הקשבה פנימית או התמקדות.

·       תחום בחינוך שנקרא: "פדגוגיה מתבוננת" ""Education Contemplative.

עבודה בטבע

הרשימו מזוהה עם חותמו של אלהים בבריאה. חותם זה משתקף ונרשם בנו, וחוזר ונטבע ביצירה האנושית ובאל ברפלקסיה אינסופית. הוא רושם שנטבע בנפש האדם ומוטבע על ידו בתהליך דינמי. הוא ההיולי, הצלם ,ההכרה, קדמות השכל )התת־מודע( והזיכרון.

·       השהות בטבע משרה רגיעה ונינוחות והיא מאפשרת נגישות לליבת הנשמה של הלומד. הטבע על נופי ארץ ישראל הוא מקור מרכזי נוסף להעמקת הקשר בין הלומד לעצמו, לסובבים אותו ולאלוהיו.

·       הקשר בין הטבע לאדם הוא קדום ובסיסי בחיבור לארץ, ולכן השהות בטבע נחווית כ"עבודה רוחנית" במובנה העמוק, מאפשרת ללומד קשר בלתי אמצעי עם עצמו, מעוררת בו חוויות של פליאה Awe , נשגבות וגורמת לו התעלות נפש וקרבה רוחנית לאלוקים.

·       העבודה הפנימית בטבע הארצישראלי גורמת ללומד להרגיש קרוב יותר למורשת האבות, מהותו האמיתית, ואף להיות פתוח יותר לאחרים וטוב לב.

·       לא מדובר רק בטבע פראי - גם השהות בגנים, בטבע "מתורבת", התבוננות בשמים, מאפשרת ללומדים "לנשום" חופשי יותר, להשקיט את תודעתם, להתחבר אל עצמם ואף לחוות רוממות רוח וחיבור לנשגב ולאלוקי.

·       לא בכדי משמשים הן הקשר עם הארץ, הן הביטוי היצירתי, כלים בעלי עוצמה רבה לתהליכי ריפוי וחיזוק האמונה בהקב"ה. חווית הלמידה בטבע הארצישראלי היא טבעית ללומד, מבוססת על מקורות מן התנ"ך ומעצבת בעוצמה רבה את הזהות הציונית דתית של הלומד.

שאלות גדולות

"הרשימו היא ההכרה, בחי' הזכרון שזוכר לאחר הסתלקות תכונת אור הדבקות ... היא בחי' הרשימו של אור ההוא." (עמוד העבודה, קפט ע"א)

לאחר נסיגת ההארה הנשפעת על האדם, מה שנשאר בו מאותה השגה, הוא הזיכרון, או הרשימו מן האור שחזר שהוא 'צלם האור' השב ומעורר ומגביר את הגעגועים אל מקור החיות. ובהכרה זו "יתגדל השכל ויתוסף חיות ויבוא גדלות". בתהליך זה הנשמה מתרוצצת בעקבות זיכרונותיה רצוא ושוב בין הגוף ומקור מחצבתה וחיותה כאשר היא מטביעה בכל מקום שהיא עוזבת את רישומה.

·       זהות הלומד מתעצבת בעזרת "שאלות גדולות" המציבות דילמה: התנגשות בין שני ערכים או יותר. בעזרת העיסוק בהן הוא מעצב את סולם הערכים שלו ונותן משמעות לאירועים השונים אותם הוא חווה.

·       רוחניות מבטאת את הכרת האדם ועיסוקו במשמעות קיומו, ובכלל זה עיסוק בשאלות הגדולות של החיים- "סם החיים לאורך כל חיי הלומד": מאין באנו? לאן אנו הולכים? מה הם החיים הראויים בכלל והרוחניים בפרט ואלו הראויים לחיותם מבחינתי? מהי אהבה בכלל ואהבת השם בפרט? מהי מטרת חיי האולטימטיבית - בשביל מה לחיות? מהי שליחותי בעולם? למה יש רוע בעולם: "צדיק ורע לו רשע וטוב לו"? אף על פי שעל פניו עיסוק בשאלות של משמעות החיים יכול להיתפס כקוגניטיבי בעיקרו, מדובר בחוויה הוליסטית ועיסוק כזה כולל חוויות גופניות, רגשיות וחברתיות.

·       כחלק מהדיון בחומר הלימוד בכל דיסציפלינה גם במדעי הטבע, חקר החיים ואף מדעים מדויקים, ניתן לקיים שיח אמוני המזמן אפשרויות לדיון ועיסוק בשאלות הגדולות של החיים. כדברי הרמב"ם: מעשה בראשית – הכוונה למדעי הטבע והמחקר של הנבראים.

·       מומלץ להרחיב את השיח אמוני בעיקר במקצועות הקודש והרוח- מקצועות המח"ר, ניתן לקיים זאת במסגרות המפגש הבינאישי, להרחיב גם לשיעורי חינוך או בזמן מיוחד שייועד לכך וגם כחלק מעבודות הבית לפי בחירת התלמידים.

·       הכללת נושאים אלו בשיח כחלק מהפדגוגיה האמונית עשויה לחולל שינוי משמעותי בחוויית ההוראה והלמידה.

הקשבה אותנטיות

הרשימו הוא ההשתקפות של אלהים בתוכנו. זוהי היצירה האלהית: אלהים רושם ב'אור ישר' רשימה )'רשימו'(, שהיא 'הצלם' האנושי, והאור החוזר הוא היצירה האנושית שמבחינת האדם היא אור ישר. זהו קשר האהבה המתקיים בין היוצר לנברא. ההבחנה היא בין הרשימו שנטבע כחותם ובין הרושם שנשאר לאחר הסתלקות האור. האדם שהוא בבחינת רושם )דהיינו רישום, תמונה או 'רשימו'( הוא יצור נקבי, הוא האיילה המשתקפת בנהר. הוא מקבל את קווי המתאר שלו מלמעלה, והוא משקף מכלול של ידיעות וזיכרונות. הוא ה־input  של אלהים . אבל כיוצר הוא זכרי מאוד. ההשתקפות האנושית איננה רק פסיבית. זו אספקלריה שמחזירה אור ויוצרת תמונות וחיבורים שמתקשרים שוב למקורם. הצמצום קודם לכל הארה. הוא מעצב את הדברים ומגביל אותם במילים. יש כאן תפיסה מקורית של הצמצום בתהליך היצירה כריכוז, מחיקה וניפוי שנתגלגל אחר כך לגילוף בפירושו של ר' נחמן לפסוק 'פסל לך שני לוחות' ]שמ' לד, א; לקוטי מוהר"ן, ס[.

·       בכדי לאפשר טיפוח של זהות רוחנית אמונית מומלץ לקדם מפגש ושיח אותנטי של המורה עם הלומד ושל הלומד עם עצמו וחבריו.

·       המפגש הבינאישי שיכול להתקיים בבית הספר ובכיתה - הן בין מורה לתלמידיה, הן בין התלמידים לבין עצמם בקהילה לומדת - הוא מקור משמעותי ומרכזי ביותר לטיפוח זהות ציונית דתית.

·       הקשבה אותנטית לעצמי היא ההכרה המלאה בחוויית הלמידה שאנו עוברים. כלומר זיהוי של מה שאנו מרגישים, חושבים או עושים ברגע מסוים בתהליך הלמידה הקבוצתי, ובמתרחש סביבנו בקבוצה תוך כדי.

·       הקשבה אותנטית במהלך הלמידה  היא הכרתו של אדם בעצם קיומו והווייתו, והתבוננותו במחשבותיו, בתחושותיו וברגשותיו בזמן התהליך. הקשבה אותנטית מעלה את המודעות העצמית וכאשר אנו מודעים מודעות מלאה לעצמנו, תהליך הלמידה הופך להיות משמעותי יותר: מייצר רלוונטיות, ערך ומעורבות מדויקת יותר בתהליך.

·       נוצרת מודעות לתהליך הלמידה הפנימי כתוצאה מהדהוד תהליך הלמידה החיצוני בעזרת מודל מב"ת-על. הלומד מדייק, ממשיג ומשיים את תהליך הלמידה הפנימי שחווה בעקבות "לב-האדם לאדם". ההמשגה מסתייעת בידיו משום שגם רעהו לקהילה משתף בתהליך הלמידה אותו חווה. העוצמה של תהליך הלמידה מועצמת דרך ההמשגה האישית תוך שיתוף בקהילה.

·       מפגשים כאלו צריכים לכלול הקשבה פעילה, דיאלוג שיש עמו אמפתיה והבנה ומסגרת קבוצתית שמאפשרת פתיחות ודיון מכבד, ומתן אוטונומיה לכל השותפים: מפקחים, מנהלים, מורים ותלמידים. כל אלו כדאי שיתקיימו בכל מסגרות המפגש במערכת החינוך בכיתות, בחדרי המורים, בהפסקות, כדי לאפשר לקשר הבינאישי ללבלב ולחיבור האותנטי והמזוכך בין אדם לאדם להתרחש.

בראשית: ביטוי עצמי/ יצירה

הרשימו הוא אחד המושגים המרכזיים במחשבה החסידית, והוא משמש בכל מישורי המציאות: העולם נברא מרישומו של אור אין־סוף, והאדם נברא מן הרישום שהוא החותם חותם האלהים )דמותו האהובה של האל( שנחקק בנו ויוצר את הגעגועים, את והצלם האלהי.

ההשגה האנושית היא התרשמות, והיצירה האנושית )עבודת אלהים (היא הביטוי וההשתקפות של אותו רישום שנטבע בלב האדם. בתפיסה החסידית הדגש הוא דווקא על הקדימה והראשוניות של הרשימו לגבי היצירה. זה המרשם או התרשים המקדים את היצירה החדשה, הרשימה, התוכנית או התבנית הקודמת לכל יצירה או דרך. כמאמר עגנון” אין לך דבר שלא קדם לו רישומו. משל לעוף קודם שהוא עף פורש כנפיו והן עושות צל, מביט הוא בצל ונוטל כנפיו וטס." (ש"י עגנון, 'עידו ועינם', עד הנה, עמ' שצ"א)

·       "תורה היא וללמוד אני צריך"- עידוד הקשר לעצמי ה'אמיתי', ל"ליבת הנשמה" ועידוד הקשר לנשגב דרך הקשבה שקטה וחיבור לליבת נשמתו של האדם, מאפשרים ומקדמים גם היכרות עם הנשגב ועם ה-מ ע ב ר, האלוקי והחוויה שלהם.

·       בעת התבוננות והקשבה פנימית – אנשים חווים חוויות של העמקת הקשר עם עצמי וגם חוויות של התעלות וחיבור למשהו רחב וגדול מהם (תהליך אשר מתרחש גם בטבע). חלק מן התפילות מכוונות ספציפית לכך.

·       חיבור לליבת הנשמה שלנו אפשרי גם באמצעים אחרים יצירתיים המאפשרים ללומד לקיים את המצוות מתוך כוונת לב עמוקה וחיבור לנשגב/ לאלוקים כי " תורה היא וללמוד אני צריך", שהבולטים שבהם הן פעילויות יצירה אמנותית.

דוגמאות:

-        יצירת מוזיקה והאזנה לה לבד או בצוותא מספקות דרך לרגיעה פנימית ולחיבור לליבת הנשמה ולחוויית ההתעלות. האזנה למוזיקה היא בעלת עוצמה, שפותחת את האפשרות להתפתחות אישית ורוחנית.

-        פעילות של מחול, לבד או בצוותא, בליווי מוזיקה או בלעדיה, יש בה אפשרות משמעותית לחיבור לעצמי ולנשמה שלנו ואף פתח ליצירת חיבור אל המעבר ולהתעלּות רוחנית.

-        ביטוי עצמי באמצעות ציור, פיסול או כתיבה אישית, שמאפשרים לאדם ליצור מתוך פנימיותו ולאו דווקא על פי כורח חיצוני, פותחים פתח רחב לחיבור כזה לנשמה ולפנימיותנו ה"אמיתית".

-        משחקיּות Playfulness המאפשרת ביטוי עצמי דרך משחק ושעשוע שמקורם פנימי - יש בה פוטנציאל לחיבור ליצירתיות העמוקה ולהוויה המדויקת והנקייה שלנו ולהעמקת הקשר עם הנשגב והאלוקי.

תמצית הפדגוגיה האמונית לפי הרשימו:

בתהליך הלמידה על-פי הפדגוגיה האמונית, מתגברות דבקות ואמונה בכל פעם בשלב 'האור החוזר', ה'שוב' או ההתרחקות. 'הרשימו' לאחר ההתרחקות הוא הד שנשאר מצירוף קצוות הרגש במהלך הלמיד והעבודה הרוחנית: ייסורים ושמחה, גיל ורעדה. הוא הזיכרון והגעגועים שמביאים את הלומד שוב למצב של דבקות. הריצה היא לכיוון המים וחזרה, כאשר הצימאון בכל שלב מתגבר. מאידך, ההיזכרות המתרחשת בתהליך הלמידה על-פי הפדגוגיה האמונית, מגבירה את הדחף לקראת התחברות מחודשת: "לפעמים יש התרחקות, ואחרי הריחוק נעשה התקרבות מחדש ביתר שאת." (מנחם מנדל מקוסוב, אהבת שלום, לעמבערג תקס"ד, מג ע"ב) "מרחוק ה' נראה לי ואהבת עולם אהבתיך" ]יר' לא, ג[ מרחוק חזק יותר כי יש געגועים וזה הרושם. (שמחה בונם אלטר מגור, לב שמחה, דברים שנאמרו בפרשת ויצא תשל"ט, ירושלים תשנ"ד)

(פירוט העקרונות הפדגוגים מבוסס על מאמרה של פרופ' עפרה מייזלס "רוחניות וחינוך"/ דצמבר 2014,

קטעי הרשימו לקוחים מתוך מאמרה של אסתר ליבס: 'שימני כחותם על לבך' ה'רשימו' בראשית החסידות)