Soulagogy and Holiness
פדגוגיה אמונית וקדושה
פדגוגיה אמונית משלבת יגיעה שכלית עם עבודה רוחנית
(מודל מב"ת-על). היא מבוססת תהליכי למידה, פיתוח כישורים ומיומנויות רוחניות
מכווני אמונה המעודדים את הלומד להיות מודע לעצמו ולגלות בתהליך הלמידה שעובר, את
צלם האלוקים אשר בקרבו ולהפוך את חייו למשמעותיים. זוהי פדגוגיה המכוונת אמונה
ולכן משרתת את עיצוב הזהות האמונית של הלומד. (שרי וייס וניר גולן 2022)
לפי דברי לואיס קרל רודולף אוטוLouis Karl Rudolf Otto (פילוסוף, חוקר מדע
הדתות ותאולוג גרמני לותרני), לא ניתן להעביר את חווית הקדושה דרך
למידה. אמונה ללא חווית הקדושה, היא אמונה חסרה. ננסה בפוסט זה לגשר על הפער.
רודולף אוטו בספרו החשוב ביותר "על הקדושה" Das Heilige (1917) הגדיר את מושג המפתח להבנת החוויה הדתית -
ה"נומינוזי", כלומר השילוב הרוחני והרגשי הלא רציונלי של
יראה, פליאה ותדהמה, התפעמות עזה ותחושת התעלות שחש המאמין אל מול הקודש. מהותו של
הרגש הנומינוזי לא ניתנת להעברה מאיש לרעהו, ולכן מן הנמנע להעבירה
ב"למידה". בעזרת הפרקטיקות הוראה למידה של הפדגוגיה האמונית, אפשר לעורר
את הרגש הנומיניזי מתוך "הרוח". בלימודי הדת לא ניתן להעביר את הרגש
הטמון ביסודה העמוק והנסתר. אותו אפשר רק להפעים, להעיר ולעורר. אך פחות מכול בכוח
דיבורים גרידא, אלא באותה הדרך שבה מעבירים רגשות והלכי נפש אחרים, היינו בכוח
השתתפות והזדהות רגשית עם המתרחש בנפש הזולת. בעזרת פרקטיקות הוראה למידה של מודל
'מעש"ה בראשית' מנסים המורה והלומד לעורר ולחוות את הרגש הנומינוזי.
אותו רגש חי למשל, באווירת החגיגיות השורה על קהל
העדה המתכנסת לתפילה בציבור, ובנימת הדבקות וההתעלות הדתית הכבושה בנימת הדיבור,
בארשת הפנים, בתנוחות הגו ובכל זיע המביע את חשיבותו המיוחדת של העיניין. בכל אלה
חי רגש זה הרבה יותר מאשר במילים ובכינויים שהומצאו עבורו.
יש להזהר משימוש מוגזם בכינויים המנסים לתאר רגש זה,
אך מייצרים אפקט הפוך- ריחוק מן החוויה הרוחנית. כינויים כגון הבלתי-נראה, הנצחי
(העל-זמני), העל-טבעי, העל-עולמי (הטראנסצנדנטי), הנשגב, העל-מעבר, אינם אלא סמלים
אידיאוגרמיים (סמל או סימן שמבטא מושג שלם, שאינו קיים בשפה, או שמבוטא בשפה
המדוברת באמצעות יותר ממילה אחת) של תכני הרגש הסגוליים, שרק מי שהתנסה בהם בעליל
יכול להבינם אל-נכון. יש להתשמש בהם בדיעבד, לעיבוד החוויה ולא בכדי לעורר אותה.
האמצעי הטוב ביותר, העולה לאין ערוך על כל אמצעי
הביטוי, הם מצבי התנסות ב"קדושה" גופא. כל פרקטיקות הוראה למידה במודל
'מעש"ה בראשית' אמורות לסייע ללומד לחוות סוג של קדושה, להמשיג אותה בעזרת
מודל מב"ת-על, ולהפוך את התיאורים המשקפים התנסויות אלה לצורה מוחשית.
חשוב לדעת: כשם שרב ההבדל בין השומע במו אוזניו
מנגינה ערבה הבוקעת מכלי מיתרים ענוג-צלילים, לבין השומע רק דיבורים על אודותיה,
כן רב ההבדל בין אדם החווה רגש נומינוזי לאחר הקורא אודותיו בכתובים.
הרב קוק מציין כי: "בארץ ישראל אפשר להשיג איך
שהבשר של הגוף הישראלי הוא קדוש ממש כקדושת הנשמה, ואין צורך כ"כ להרגיז את
הגוף ממנוחתו הטבעית, כ"א להעלותו ולהטעימו טעם האמת של חיי הקודש השופעים
מקדושת הארץ, הספוגים באוירה המחכים של ארץ ישראל."
(הרב
קוק/ שמונה קבצים ג׳: שס״ד) ההתנסות בטבע ברחבי ארץ ישראל מזמנת ללומד חוויה
נומינוזית, מעצם קיומה על אדמת הקודש.
סיכום:
מי שקורא בכתבי הקודש כאשר רוחו "שרויה
ברוח", חי במחיצת הנומינוזי, גם אם לא שמע מעולם את שמו ומושגו, ואף אם אין
בכושרו לנתח את חווייתו הרגשית ולחלץ מתוכה את המשקע הסגולי כדי להבהיר את עצמו.
לכן אין הפדגוגיה האמונית לוקחת אחריות על חווית הקדושה של הלומד, אלא מזמנת לו
מופעי למידה, המאפשרים התנסות בחוויה זו, תוך המשגתה בעזרת מודל מב"ת-על
ו'מעש"ה בראשית'.
(מבוסס על: הקדושה/ רודולף
אוטו/ הוצאת כרמל/ 1999/ עמ' 72-73)
תגובות
הוסף רשומת תגובה