Meijer de Hond: hinne-ni! the People's Rebbe
מאיר דה-הונד: הנני! הרב של העם
מאיר דה-הונד (Meijer de Hond) נולד ב-30 באוגוסט 1882 ברובע היהודי באמסטרדם, כבן למשה דה-הונד
(Mozes Levie de Hond)
ואסתר ואן-פראג Esther van Praag)). אביו היה משגיח כשרות מטעם הרבנות המקומית. המשפחה התגוררה בוורוורסטראט (Verversstraat) והיתה אחת המשפחות
העניות ביותר בעיר, דבר שעיצב את זהותו של דה-הונד והשפיע רבות על אופי פעילותו. באותה תקופה סטודנטים רבים הגיעו ללמוד בסמינר ההולנדי-ישראלי מאזור עני זה, ודה-הונד
החל את לימודיו ב-1894. במקביל הוא למד שפות קלאסיות באוניברסיטה של אמסטרדם. בשנת
1901 נסע
ללמוד בבית המדרש לרבנים בברלין ושם התקרב לרב דוד צבי הופמן, השלים את לימודי הרבנות וב-1911 הוסמך כרב. למד גם שפות
שמיות באוניברסיטת ברלין וקיבל דוקטורט
בספרות ופילוסופיה בוורזבורג Würzburg.
עם שובו להולנד
התמסר לעבודה סוציאלית, הקים ארגון לפועלים דתיים, אגודה למען העיוור היהודי, בית
מחסה לנכים יהודים, חברה ללימוד תורה ועוד. הוא ייסד ארגון בשם "דוקטורינת האור" Touro Our (doctrine is light)
והפך להיות מנהיג רוחני. הארגון תמך בקשישים מתוך הנכים היהודים.
בשנת 1911 כתב דה-הונד מאמר נוקב על שני נכים, גבר ואישה, שלא נמצא
עבורם מקום בבית החולים ההולנדי-ישראלי Dutch
Israelite Hospital. אנשים אלה אוכסנו בבית
המחסה העירוני “Jodenzaaltje” כשהם לבושים במדים שקיבלו מבית המחסה. המאמר עורר סערה רבה שגרמה
לייסוד בית לנכים יהודים “The Jewish Invalide” שנפתח ב-10 לדצמבר 1912.
מאיר התחתן עם בתיה קטנבורג
Betje Kattenburg (Amsterdam, 6 June 1891 – Sobibor, 23 July 1943)
ונולדו להם 3 ילדים:
הלנה
Helena (Amsterdam, 9 January 1923 – Sobibor, 23 July 1943)
מוריס
Maurits (Amsterdam, 29 February 1924 – Auschwitz, 30 September
1942)
ואסתר
Esther (Amsterdam, 5 June 1921 – Sobibor, 4 June 1943).
מאיר דה-הונד היה בשיח ודברים תמידי עם הרב יוסף צבי דינר rabbi Dünner שהיה רב וחוקר
יהדות הולנדי ממוצא פולני, כיהן כרבה הראשי של יהדות אמסטרדם וראש הסמינר לרבנים
בעיר. היו ביניהם חילוקי דעות עקב ביאורי דה-הונד
במקרא ודרשותיו שהיו מכוונים לגישור בין תורה ומדע ולעיתים קרובות נתפסו בידי
רבנים שמרניים כמודרניים. בנימה זו
דה-הונד נשמע לעיתים כרב רפורמי, כי לא מילא בצורה מדוייקת וקפדנית את כל חובותיו
כרב אורתודוקסי. דינר סרב להכיר בהסמכה הרבנית של דה-הונד מסיבות של פיקוח,
והמשמעות היתה שדה-הונד יכול היה לעבוד רק בתחומים של חינוך וטיפוח יהודי.
בצעירותו יסד
כתב עת בשם "הלבנון" (De Libanon)
ופרסם בו מאמרי פולמוס. הוא הסעיר את קהל קוראיו כאשר לא היסס מלהאשים את הממסד
היהודי אורתודוקסי בצביעות, על רקע סוציאלי. מאבק רציני התנהל בין דינר ודה-הונד בעקבות מאמרו של דה-הונד שנכתב
בעיתון שכותרתו היתה "עצב שמח". הוא העביר ביקורת נוקבת על מנהגי
היהודים האריסטוקרטים לאכול ארוחות דגים עשירות במהלך תשעת הימים מראש חודש אב ועד תשעה באב. הביקורת
הנוקבת היתה סביב מנהגי ה"אבלות" שלהם בתשעת הימים שבהם הם נאלצים לוותר
על מאכלי הבשר ו"להסתפק" במעדני דגים וגבינות יוקרתיים.
לדה-הונד היה גם קונפליקט מתמשך עם פיליפ אלטה Philip Elte העורך הראשי של העיתון NIW. אלטה המשיך להאבק בדה-הונד במשך שנים רבות ולא הסכים להדפיס את
מאמריו בעיתון. דה הונד נשאר אישיות בלתי רצויה בקרב מנהיגי הקהילה היהודית
באמסטרדם ובמגלים החברתיים בהולנד בכלל.
דה-הונד כתב מחזה לקבוצת התאטרון "בצלאל". היתה לו השפעה
גדולה על בני הנוער דרך פעילותו בתיאטרון וכתיבה במגזינים לנוער. הוא כתב מחזות
אשר תיארו את חיי היהודים כמו "רבי עקיבא", "ליל סדר", ו"שבת
קודש".
מפעל חשוב נוסף
שלו היה העיתון "De Joudsche Jeugdkrant"
(דה יודסה ייחדקראנט - עיתון הנוער היהודי), אותו ערך וכתב כמעט לבדו. עיתון
לימודי-חינוכי זה כלל שיעורים בהיסטוריה יהודית, שלעיתים כללו יותר יסודות אגדיים מעובדות
היסטוריות; הסברים על מצוות היהדות; שיעורים בתורה עם תרגום מילולי של טקסט המקור.
רשימותיו המתארות את חיי הגטו היהודי היו מקוריות ועשו שימוש לא-רגיל בשפתם של
עניי היהודים באמסטרדם. רשימות אלו שהכתיר בשם "Kiekjes" (snapshots) לכדו את תשומת לבם של מבקרי ספרות כלליים בהולנד והמושג שטבע,
היה למושג קבוע בספרות ההולנדית. זיגפריד ואן פראג, הסופר והמבקר הנודע, כתב שדה-הונד עלה הרבה
על מולטטולי הנערץ על ההולנדים, בתיאור חיי השוק האמסטרדמי. למרות הצלחתו הרבה,
יצירתו לא תורגמה ונשארה בגבולות השפה ההולנדית. הוא אף כתב שירי ילדים למקהלת
הילדים "הקול היהודי" ושיריו הולחנו על-ידי יעקב המל Jacob Hamel.
באותה תקופה היה ידוע בחמלה הגדולה שלו לחסרי המזל והרכוש, הוא בורך
בכשרון דיבור והדרשות שלו בבית הכנסת Reisjies Touw
at 13 Korte Houtstraat היו
מפורסמות:
"...הדרשות
הפופולאריות ביותר היו ללא ספק דרשותיו של הרב מ' דה הונד, שדרש לפני חברי
"תורה אור". אלה נתקיימו מדי שבת אחרי-הצהריים בבית-הכנסת החדש. למרבה
הצער לא האזין כותב שורות אלה, שהשתייך לחוגים הבורגניים של יהדות אמסטרדם, לדרשות
אלה במידה כזאת שיש בכוחו לספר רבות על-אודותן. לאמיתו של דבר ראו חוגים אלה
בבית-הכנסת החדש מוסד שהוא מתחת לכבודם. גם עריכת חופה בין כותלי בית-הכנסת נחשבה
בעיניהם (ואמנם בצדק) ל"חוקת הגוי". לפיכך לא ביקרו בבית-הכנסת החדש אלא
לפעמים, כאשר נערכה בו חופה של מכרים מחוץ לחוג המצומצם או לרגל מינויו של דיין
חדש." (מוסדות, מנהגים ופולקלור של יהודי אמסטרדם:
תלמוד-תורה באמסטרדם/ מאיר יעקב פורת)
בזכותן ובזכות פועלו הכינוי שלו היה הרבי של העם.
דה-הונד היה רב שנוי במחלוקת, הוא תיאר ורומם את נושא העוני, אך הוא
לא האמין ברפורמות חברתיות ולכן איבד את התמיכה של הסוציאליסטים והציונים. בטבעו היה טיפוס
סוער ונמרץ, הרגיש שייך למעמד היהודי הפשוט שחי בעניות מרודה ובצפיפות רבה באזורים
העתיקים של אמסטרדם שבהם נולד וגדל, ואימץ את סגנון דיבורם העממי המשולב ביידיש.
עובדה זו עמדה לו לרועץ בכל הקשור להשגת משרות רבנות נחשבות.
ביום הולדתו
ה-60 קיבל תואר רב של כבוד מהרב הראשי סרלואיס Chief Rabbi
Sarlouis. הוא גורש למחנה ווסטרבורק ב-21 ביוני 1943 ושם המשיך לתת תקווה
למאמיניו הסובלים ולעודד אותם בעזרת אוצר המילים הקסום שלו.
ב-20 ביולי
1943, כאשר קיבל את הזימון לגירוש למזרח, בהתאם לאישיותו ולאמונתו יצא בקריאה:
הנני! בהתאם למילותיו של אברהם אבינו אשר נאמרו לקב"ה כאשר נתבקש להקריב את בנו
יצחק. ב-23 ליולי 1943, מאיר דה-הונד ורוב בני משפחתו נרצחו במחנה סוביבור.
תגובות
הוסף רשומת תגובה