Prisoners of war
האם אנו שבויי מלחמה בעצמנו?
מבוסס על פרק 4- שבי/ מתוך הספר: טראומה והחלמה/ ג'ודית לואיס הרמן/ עם עובד- ספריית אופקים/ 2021
האם לחוויה האישית-הקולקטיבית אותה אנו חיים כבר יותר מחצי שנה ניתן לקרוא "שבי"? האם אנחנו מתחילים לזהות בעצמנו סימנים של שבויים-קורבנות מלחמה?
אירוע טראומטי יחיד יכול לקרות כמעט בכל מקום. טראומה חוזרת ומתמשכת, לעומת זאת, מתקיימת רק בתנאי שבי או מלחמה מתמשכת. טראומה חוזרת מתרחשת רק כאשר נפגעיה הם אסירים הנתונים לשליטת תוקפיהם ואינם יכולים להימלט. במצב המלחמה הנוכחי אנחנו סוג של "אסירים" הנתונים לשליטת המנהיגים והגורמים המאיימים הסובבים אותנו. תנאים שכאלה קיימים, בבתי סוהר, במחנות ריכוז, במחנות לעבודת כפייה ובמדינה תחת מלחמה ממושכת (אוקראינה, ישראל).
"ביתו של האדם הוא מבצרו" וכך תפשנו את מדינתנו עד השבעה באוקטובר (הטבח האכזרי בתוך שטח ישראל, החטופים והמטחים יצרו שבר גדול בתחושת הביטחון הפנימי והאמון בהנהגה); נדירה היא ההבנה שאותו "הבית" יכול להיות "בית סוהר" לאזרחיו. בשבי המדיני-משפחתי המחסומים הפיסיים מפני בריחה נדירים. ברוב הבתים, אפילו המדכאים ביותר, אין סורגים על החלונות, אף לא גדרות תיל. המחסומים מפני בריחה הם בדרך כלל סמויים מן העין, ואף על פי כן כוחם רב ביותר. במצבי שבי התוקף הוא האדם החזק ביותר בחיי הקורבן, ופעולותיו ואמונותיו מעצבות את הפסיכולוגיה של הקורבן. במקרה של אזרחי ותושבי מדינת ישראל המנהיגים הם הדמות החזקה ביותר בחייהם. מעט מאוד ידוע על נפשם של המנהיגים. מאחר שהם בזים לכל אלה המבקשים להבינם, אין הם מנדבים מידע על המתרחש בתוכם: מחשבות, רגשות ותחושות. הכל חשאי, כולל מצבם הבריאותי. אך לפי עדות "קורבנותיהם", התכונה העקיבה שלהם היא – נורמאליות למראית עין. הם יכולים להיות רודנים, חובבי חשאיות, לפעמים נוטים לרגשי גדלות, ואפילו פרנואידים, ואף על פי כן הם רגישים ביותר להוויות של כוח ולנורמות חברתיות. הדרך שלהם ליצור שליטה פסיכולוגית, נראית אחידה בכל מקרה כזה, השיטה נקראת "השריה" והיא מבוססת על גרימה חוזרת ושיטתית של טראומה נפשית (הפחדה חוזרת ונשנית דרך פרשנות או ליבוי פרשנות של חוסר אונים, פחד ואיום מתמשך ומתגבר). לאורך כל תקופת המלחמה החוויה היא שהמנהיגים מציגים ומפרשים כל אירוע תקיפה, או פעילות עוינת כמאיימים על קיומה של המדינה, ובכך מלבים את הפחד ומעצימים לאורך זמן את תחושת חוסר האונים. אלה הן השיטות המאורגנות של נישול מכוח וניתוק. אף על פי שאלימות פיסית היא דרך אוניברסאלית להטיל אימה, הם עשויים להשתמש בה רק לעיתים נדירות, כאמצעי אחרון (אלימות פיסית כנגד מפגינים). האיום במוות או בפגיעה אנושה נפוץ הרבה יותר מן השימוש הממשי באלימות (מתקפת טילים מאירן, האיום של חיזבאלה מן הצפון הם גורמים מסכני חיים). פעמים רבות אף האיום בפגיעה באחרים יעיל לא פחות מהאיום הישיר (הפגיעה בחטופים המוחזקים בידי חמאס, האנטישמיות הגואה בעולם). הפחד מועצם בסופו של דבר כדי לשכנע את "השבוי" "ששובהו" כל יכול הוא, שההתנגדות היא חסרת-תועלת ושחייו תלויים בהשבעת רצון "שובהו" באמצעות ציות מוחלט (שינוי תדיר של הוראות והנחיות פיקוד העורף תוך ציפיה להתעדכנות מיידית ויישום ההנחיות החדשות בפועל).
לא רק פחד מוות מבקש "השובה" לטעת אלא גם הכרת טובה על שהותר לו "לחיות" (המנהיגים מצילים את המדינה מכיליון). נוסף על זריעת פחד מבקש "השובה" להרוס את תחושת האוטונומיה של "האסיר". אבל השלב הסופי בשליטה הפסיכולוגית אינו שלם כל עוד אין "האסיר" אנוס להפר את עקרונות המוסר שלו עצמו ולבגוד בקשריו האנושיים הבסיסיים (להלחם ולהרוג בני אנוש כמוהו). מבחינה פסיכולוגית, זו ההרסנית מכל שיטות הכפייה, שכן הקורבן הנכנע לה מתעב עכשיו את עצמו (רגשות אשמה ותסכול המתפתחים לתסמונת פוסט טראומתית בעקבות הלחימה בעזה, ההתקלות במחבלים ופגיעה גם באוכלוסיה המקומית). נפגעי טראומה חוזרת ומתמשכת מפתחים צורה סמויה ומתקדמת של הפרעת לחץ פוסט-טראומטית, המחלחלת ומכרסמת באישיותם. אם הנפגעים מטראומה חמורה אחת מרגישים לא אחת ש"אין הם עצמם", הרי נפגעי הטראומה הכרונית מרגישים ששונו ללא תקנה או שאין להם עצמי כלל. יותר מכל פוחדים נפגעי הטראומה מחזרתו של רגע האימה (עוד מטח טילים, פיגוע רצחני או פעילות נוספת בעזה או בצפון); כל הסימפטומים של הטראומה – עירור יתר, פלישה וצמצום – באים בצורה חזקה ביותר בנפגעי טראומה מתמשכת. לא רק מן התסמונת הפוסט-טראומטית הקלסית הם סובלים, אלא גם משינויים עמוקים ביחסיהם עם אלוהים, עם אדם ועם עצמם, כפי שמתארם ניצול השואה פרימו לוי : "למדנו שהאישיות שלנו שברירית מאוד, והיא קרובה לעברי פי הפחת הרבה יותר משקרוב אליה הגוף. אבות-אבותינו היו מיטיבים עמנו אילו במקום לומר – "כי עפר אתה ואל העפר תשוב", היו מתרים על הסכנה הגדולה יותר האורבת לנו, היא אובדן צלם אנוש. אילו יכלה לצאת מתוך המחנה בשורה אל האנשים החופשיים – זו הייתה צריכה להיות לשונה: שמרו מכל משמר שלא יארע בבתיכם מה שנכפה עלינו כאן." (פרימו לוי/ הזהו אדם?/ עמ' 57)
תגובות
הוסף רשומת תגובה