The Wounded Spiritual Caregiver

המלוה הפצוע- העברה והעברה נגדית במפגשי ליווי רוחני

בנפשו של כל מלוה רוחני שוכן ארכיטיפ "המטפל הפצוע", כלומר היכולת להתחבר לכל פגיעה או פציעה שיעלה המלווה, במיוחד במקרים בהם נפש המלוה נושאת את אותו הפצע שנושא המלווה. ארכיטיפ זה פעיל באופן לא-מודע ומשפיע על היחסים בין המלוה למלווה ולכן השימוש המודע שעושה בו המלוה, עשוי להתמיר באופן משמעותי את תהליך הליווי.

קל גוסטב יונג כתב בהקדמה לספרו "הפסיכולוגיה של ההעברה": אין זו הגזמה לומר שכמעט כל המקרים הדורשים טיפולים ארוכי טווח נמשכים ומתנהלים סביב התופעה של ההעברה, והצלחה וכישלון של הטיפול מתוחמים על ידי ההעברה באופן בסיסי ביותר."

(The Psychology of the Transference/ Jung 1946)

השימוש במונח "פצע" מתייחס לכל תמה נפשית-רוחנית שעולה במפגש הליווי ונושאת אופי של בקשת שינוי, ריפוי או התפתחות. מדובר על צורך רוחני שיכול לעסוק ב: זהות, אמונה, משמעות, שייכות, סליחה ומחילה, הודיה, תקווה ועתיד ובחירה.

דיוויד סדג'וויק (Sedgwick) טען שמטרת ההעברה היא העברת הפצע של המלווה אל המלוה, ומטרת ההעברה הנגדית היא לאפשר למלוה להגיע אל התמה או אל הפצע בנפשו שתואמים את פצעו של המלווה. המלוה אשר בנפשו פועל ארכיטיפ המרפא הפצוע, מניע את תהליך הליווי בעצם נכונותו להפעיל את תהליך ההתבוננות הפנימית בנפשו ובכך להניע את יכולת ההתבוננות הפנימית גם בנפש המלווה.

כתוצאה מהנעה זו נוצר "מרחב טרנספורמטיבי" שבו מתרחשים תהליכים בין-אישיים שמשפיעים על עולמם הפנימי של המלוה והמלווה, ותכנים לא-מודעים בנפשו של המלווה מושלכים על המלוה. זהו מפגש הדדי שבו באמצעות תהליכי ההעברה מעורר המלווה את "פצעי" המלוה ומצד שני מעורר המלוה את היכולת המיטיבה של המלווה "הפצוע". נוצר חיבור עמוק של המופשט, הרוחני והתוך-נפשי בין המלוה למלווה.

יונג כתב על יחסי מטפל מטופל (1937) "כי מטפל יכול לעזור למטופליו להתפתח עד להיכן שהוא הלך", במפגש ליווי, מלוה יכול להיות בנוכחות מלאה עם המלווה עד למקום שבו נגע בפצעיו שלו עצמו. עד למקום זה יכול המלוה ללוות את מלוויו בעיבוד פצעיהם.

התקשורת הלא-מודעת בין המלוה למלווה יכולה להעלות שני סוגים של תגובות: האחת היא אילוזיה של העברה נגדית, והשנייה היא ההעברה הנגדית הסינטונית (מתאימה ל"אני"), שבה נעשה עיבוד התכנים על ידי המלוה והחזרתם, מעובדים, אל המלווה. באילוזיה של ההעברה הנגדית נפגשים תכנים נפשיים-רוחניים מעברו של המלוה עם תכנים שמעביר אליו המלווה, המעוררים מחדש את תכני העבר הלא-מודעים והלא-פתורים בנפשו של המלוה. באופן זה, המלוה אינו משתמש בתכנים שעולים בו כדי לקדם את תהליך הליווי המיטיב ובעצם מונע התפתחות מיטיבה מעצמו ומהמלווה בכך שהוא מאפשר התקדמות חלקית בלבד (עד למקום שבו נגע בפצעיו שלו עצמו). חשיבות רבה נודעת לכך שהמלוה יהיה מודע לתכנים העולים ולתהליכים המתרחשים סביב הפצע שלו, ולא יערב את תכני המלווה עם התכנים האישיים שלו. לעומת זאת בהעברה הנגדית הסיטונית המלוה מפנים וחווה היבטים לא-מודעים בנפשו של המלווה, חש וחי את הרגשות ואת התפקידים שהמלווה חווה ומעביר אליו, אך הוא מבחין בין התכנים שלו עצמו ובין תכני המלווה ומחזיר לאחרון את ההשלכות לאחר עיבוד. המלוה נדרש לוותר על בקרת האגו שלו הפועלת כחיץ בין עולמו הפנימי ובין העולם החיצוני באופן שאישיותו בשלמותה, על כל חלקיה ורבדיה, מאפשרת לו להגיב למלווה באופן מדויק יותר ולתת לו מענה לצרכיו הרוחניים. עליו להכיל את ההשלכות הגולמיות המועברות אליו, לספוג אותן מבלי לפרשן ולהחזירן למלווה מתוך סקרנות, תוך כדי התבוננות פנימית, בזמן ובאופן המתאימים. 

רק כאשר המלוה מודע לפצעיו ולאפשרות שידממו נוכח פצעי המלווה, קיימת אפשרות שהוא יוכל לעשות את ההפרדה בין פצעיו שלו ובין פצעי המלווה ולהימנע מהשלכה שתוביל לשימוש שלילי בהעברה הנגדית. מכיוון שהלא-מודע הוא אין-סופי, בכל מפגש ליווי תתכן העברה נגדית כלשהי שאי-אפשר לחזות אותה מראש או לשלוט בה, והיא פוטנציאל ההתפתחות הגבוה ביותר למפגש מיטיב עבור המלווים.

"המטופלים קוראים את האופי של מטפליהם באופן אינטואיטיבי, ועליהם למצוא בהם בני אדם אשר גם נכשלים ומודים בכך, אך גם בני אדם אשר מתאמצים בכל מצב להגשים את חובתם האנושית במובנה המלא." (יונג 1914) בכל אחד מאתנו יש את ההיבט הפצוע ואת ההיבט המרפא, גם למלוה וגם למלווה. היבטים אלה מצטלבים ונפגשים ומזינים אלה את אלה. המטרה היא לסייע למלווה להתחבר גם לפצע שלו וגם ליכולת הריפוי שלו, שכן בכל אדם קיים הארכיטיפ המשותף של פצע/ריפוי; ארכיטיפ המרפא הפצוע. ההכרה בקוטב הריפוי שקיים בעצמי של המלוה, היא הכרה מאפשרת. הדבר מסייע למלוה להיות פחות אקטיבי, לשים גבול לפנטזיית ההצלה שלו, ולצמצם עצמו על מנת להכיל ולתת מרחב לתהליכים המיטיבים עם המלווה.