Confession and Prayer

וידוי ותפילה

המילה "וידוי" – confession – שמקורה ב- fassus, נושאת בתוכה את שורש המילה pha (ביוונית) ו- bha (בסנקסריט) שפירושן "להראות", "להאיר", "לנצנץ". יש המדמים את עולמו של האדם כחדרון סגור ששוררת בו עלטה פנימית עמוקה. האישיות המתענה מקבלת על עצמה את המשימה ההרואית להפיק אור מתוך תהומה האישית והחשוכה. מרגע שמתחילים להתוודות, עלינו להאבק בחיפוש אחר ה"אני" האמיתי המתחבא בחדרון הסגור של הרגשות האישיים.

בפרקטיקה הדתית, לאחר הווידוי באה תפילה. ההכרה-בחטא והחרטה כשלעצמן אינן תרפויטיות דיין: הווידוי אולי מתקן חוויה אישית אך אינו מרחיק אותנו ממנה. הווידוי נותר אוטוביוגרפי בלבד אלא אם כן יש בו גם התמסרות לאלוהי שבלב. רוסו מיקם את האלוהי שלו, את ה"טבע", בלב, מה שמעניק גם לווידוי שלו את החותם הדתי.

הפסיכותרפיה נעצרת באמצע הדרך. היא מזמינה אותנו לווידוי אך משמיטה את התפילה. היא מעוררת את הדחף הדתי אך מותירה אותו בלתי מסופק, וכך מחלחלת אל היבטים רבים בפסיכותרפיה הילה דתית משנית.

הווידוי הוא השלב הראשוני בפסיכותרפיה, כדברי יונג, אך מכיוון שהווידוי אינו מצליח לשאת את המתוודה מעבר לעצמו, הוא הופך את הטיפול לחזרתיות ממכרת. במקום להניח לדימויים לזרום אל הלב ולצאת ממנו כמציאות עצמאית, הווידוי מקבע אותם. הדימוי נלכד ברגש שעורר במקום שהרגש יזרום אל עבר דימוייו.

התנועה שבתפילה

האדם נע במהלך תפילה בין העולם הפנימי לעולם החיצוני שבחייו. התפילה מתחילה מתוך נקודה פנימית- אותה תנועה פנימית המזוהה עם המחשבות והדיבור הפנימי, והולכת ומתרחבת עד לקצווי עולם. באותה שעה האדם והתפילה אחד הם. התפילה מתפללת מעצמה.

"כִּי הָאֲדָמָה מִתְנוֹעַעַת וְהַשָּׁרָשִׁים מִתְנוֹעֲעִים בְּתוֹכָהּ וְהַכּוֹכָבִים מִתְנוֹעֲעִים, כָּל אֶחָד, כָּל יְסוֹד, בְּקֶצֶב אַחֵר. וְהַדָּם בְּתוֹכִי מִתְנוֹעֵעַ וּמַחְשְׁבוֹתַי מִתְנוֹעֲעוֹת, וְהַמְּנוּחָה רַק בְּקַו הַזֶּה." מתוך "לגור בבית של ברזל"/ זלדה. התנועה המופיעה בדבריה של זלדה, היא תנועה המתרחשת בכל חלקיקי ה"יש", מן העולם הפנימי ועד השמיים, בצורה הדדית. תנועה זו המאחדת את הפרט עם היקום נתפשת כישות עליונה ככוח נשגב, כוח עליון. הפניה אל אותו כוח עליון היא התפילה. התפילה מבטאת את התנועה, הקצב של האדמה, השורשים, הכוכבים, היא קו האור- מנגינת רוח האדם.

התפילה מאפשרת את הריפוי בווידוי. באמצעות התפילה, אנו נעים כלפי חוץ. האינטנסיביות של הסובייקטיביזם המערבי זקוקה לאלוהות אישית שאליה נוכל להפנות את ליבנו. האלוהויות הללו מושיעות אותנו, שכן הן גואלות אותנו מן הפרסונליזם של הרגש בהעבירן את הרגשות למישהו שאינו אנחנו, שמצוי מעבר למושג ההתנסות שלנו. הן מי שהן. הן מעניקות את ההתנסות ומשמשות את הקרקע עבורה. ולכן הקול הכוונה שבלב מזהה אותן, ולא את העצמי שלנו, כדמויות האמיתיות. אנו מדברים אליהן, והן אלינו, ו"הסיטואציה הדיאלוגית" הזאת המהווה את הבסיס לתפילה כפעולה פסיכולוגית (בניגוד לסגידה, פולחן או אקסטזה), היא הפעולה הנעלה ביותר של הדמיון היוצר. באמצעות תפילה שכזו, יכול הלב להיחלץ מאותן דמויות וכוחות מוגבלים – מהסיטואציה הדיאלוגית המוגבלת של המטפל והמטופל, מרגשותיהם ההדדיים, מהשלכותיהם. התרפיה החילונית העבירה את הדמויות מעולם הדמות של התפילה אל הדמויות האנושיות הללו ואל רחשי ליבן. ההעברה היא התולדה המובהקת ביותר של וידוי מחולן, והפתרון להעברה, כפי שיונג אמר, טמון בקשב דתי שנעניק לאימפרסונלי, לדמויות של הדמותי. יש לחלץ את הלב מהסגנון הווידויי של חוויותיו, ולהגיב באורח תפילתי נוכח הופעת דימוייו.

העבודה שבלב

חכמים אמרו שהתפילה קרויה עבודה- "עבודה שבלב"- "וְהָיָ֗ה אִם־שָׁמֹ֤עַ תִּשְׁמְעוּ֙ אֶל־מִצְוֺתַ֔י אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּ֑וֹם לְאַהֲבָ֞ה אֶת־יְהֹוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ וּלְעׇבְד֔וֹ בְּכׇל־לְבַבְכֶ֖ם וּבְכׇל־נַפְשְׁכֶֽם׃" (דברים יא יג)- "ולעבדו בכל לבבכם"- רש"י - עבודה שהיא בלב וזו היא תפילה שהתפילה קרויה עבודה: " תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ מַשְׂאַת כַּפַּי מִנְחַת עָרֶב."- תהלים קמא ב. התפילה מחברת בין המצוות לאהבת הקב"ה, היא יוצאת מתוך הלב אל הנפש וחוזרת. התפילה היא מקום ההתגלות האלוהית, החיבור לאין סוף, למשהו הגדול ממני- רוח האלוהים! "על כן אברים שפילגת בנו, ורוח ונשמה שנפחת באפינו, ולשון אשר שמת בתוך פינו--הן הן ברינה יודו לך, ויברכו את שמך, מלכנו." (הלכות ברכות פרק י ה) כשהלשון אומרת לבד והפה מרנן מתוך עצמו, באותה שעה האדם והתפילה אחד הם. התפילה מתפללת מעצמה. התפילה נובעת ונארגת מתוך האיברים, דרך הרוח והנשמה, ויוצאת מהפה בעזרת הלשון. מתואר פה מבנה רוחני תומך תפילה: איברים רבים עומדים כל אחד בפני עצמו, מפולגים, מתאחדים בתהליך הרוחני בעזרת הנשמה. האיחוד מתנקז החוצה בצורה מדויקת בעזרת הלשון דרך הפה. התוצאה היא תפילה המתפללת מעצמה, נובעת מתוך כל האיברים, נאספת על ידי הרוח והנשמה ויוצאת מזוקקת כהודיה דרך הפה.

"אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש.

חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים, כדי שיכוונו את ליבם למקום.

אפילו המלך שואל בשלומו, לא ישיבנו;

ואפילו נחש כרוך על עקבו, לא יפסיק". (משנה ברכות ה א)

האדם מתמודד עם האמת שלו דרך עבודת לב מאד אישית. הוא מעמיק ומנסה להגיע לעומק נפשו, לשלמות עם עצמו. השהייה של שעה היא התכוונות הלב, היא התבוננות אמיצה במטרה למצות את האמת הפנימית. זהו שלב של כיוון הנפש וריכוזה בתוכן ובמילים של התפילה. השאיפה להגיע לנקודת השלמות כבר קודם התפילה, ולכן בתפילה עצמה העבודה שבלב זורמת, התפילה זורמת מאליה, מתפללת מעצמה. מטרת ההכנה להביא את האדם למקום שבו הוא רוצה ומוכן להגיע לנקודת האמת של עמידה מול הנשגב והתמיר, מול הכוח העליון. שהיית השעה היא הכנת הכלי לתפילה. צמצום עצמי ופינוי מקום לתפילה. צמצום עצמי הוא ריכוז, שכל העומק והפנימיות מתרכזים לתוך מקום מסוים מבלי לקצץ ולאבד מאומה. ההתעמקות וההתבוננות בנושא כלשהו בתוך התפילה אין פירושן שיש להמציא פנים חדשות בכל מילה. יש לנסות ולראות את פנימיות הדברים- מעשה יצוקה. להבין באופן אחר ורלוונטי את משמעותם נכון לעכשיו. המילים ליתר דיוק אינן מקבלות משמעות אחרת, אלא כיוון אחר. הן מצביעות אל עבר נושא ההתבוננות שהאדם נמצא בו. אותו נושא שתופס אותו, שמרתק אותו, שואב אל תוכו את כל כולו, כל אבריו, רוחו נפשו וישותו, מעשה יצוקה. באופן זה נעשית עבודת התפילה: האדם לוקח נושא ועובד עליו- יחד עם התפילה. הוא מנחה את התפילה לכיוון מסוים לפרק זמן של שעה, שבוע או חודש. החזרתיות על ההתכוונות יוצרת המשכיות, מעצימה את העבודה. המחשבה מקבלת ערך ממשי בתוך המציאות. הרעיון החולף הופך למחשבה חווייתית בעזרת התפילה. התפילה נוגעת בנפש, הרעיון נחקק בה ומתבררת האמת מתוך הדמיון. האדם מגיע לנקודת התרגשות, פרץ של התלהבות, רגע של קדושה.

התגובה לדמויות מתחילה בדמיון פעילף בכוונה, זוהי עדותו היוקדת של הלב נוכח דמויות מהעולם הדמות שאינן תלויות בלב המתבונן בהן. לא מחזיקים בהן, אלא חוזים בהן, מחזיקים טובה לכוחותיהן: אנו נשטפים בהילתן, הן משגיחות בנן, שומרות עלינו, נוכחויות ערות ונראות, מאירות ביופיין את אפלתנו. כשאדם מתפלל כך, אין הוא צריך להתאים את עצמו למציאות כי אין עוד הפרדה בין עולמו הפנימי לעולם החיצוני. כמעט לא מושקע מאמץ בתפילה משום שהוא מצטרף לתנועת העולם, לתנודות המתרחשות בכל חלקיקי ה"יש", לתפילה המתפללת מעצמה, מתוך המציאות הפנימית השלובה במציאות החיצונית והופכת ליישות אחת. זהו קו האור עליו מדברת זלדה בקטע הבא:

"וְרַק קַו הָאוֹר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִתְפֹּס אוֹתוֹ בְּיָדַיִם וְלִרְאוֹתוֹ, שֶׁיּוֹצֵא מִן הַנֶּפֶשׁ אֶל מֶרְחַקֵּי הַמֶּרְחַקִּים עַד מֵעֵבֶר לַחוּשִׁים אֵל הַבּוֹרֵא, רַק הוּא מָגֵן עָלַי מִפְּנֵי תֹהוּ וָבֹהוּ" – מתוך "ציפור אחוזת קסם"/ (זלדה, עמוד 72)

 

(מבוסס על הספר: "מחשבות הלב ונשמת העולם"/ ג'יימס הילמן/ מאנגלית: מור קדישזון, הוצאת בבל/ 2023/ עמודים 44-50)