The BoSem model: measurement of the Soul
מ'קוסטא דחיותא דלבא' ל"נשמה יתרה"- 'מידת
החיים של הלב' על-פי מודל
הבש"ם
ביהדות קיימים לנשמתו של אדם
שלושה "מצבי מדידה": מצב שינה- קוּסְטָא דְּחַיּוּתָא, מצב עירות- במהלך
יום חול, ובמהלך השבת- "נשמה יתרה". הנפש יוצרת שפה בינה לבין תמונת הדברים הסובבים אותה בה היא
חיה, לפי שלושה מצבים אלה. לכל אדם
יש את הריח שלו, הבש"ם שלו, הנובע ומחובר ישירות לנשמתו. לפי מודל הבש"ם מורכבת נשמתו של משלושה מעגלים:
· בטן:
תשוקות Passion
· שוטף:
יכולות Capabilities
· מיוחד:
ייחודיות Uniqueness
אין הרכב הבש"ם משתנה במצבים השונים אך 'מידת
החיים של הלב'- שטח המעגלים ותכולתם משתנה: במצב שינה 'מידת החיים של הלב' היא
מינימלית, במצב עירות היא רגילה, ובמצב של "נשמה יתרה" היא עם תוספת
ולכן היא מוגדלת. החלק המרכזי המשותף הוא מימוש ההוויה
העצמית של האדם: Dobeing/ הנני.
במצב עירות במהלך יום חול, לכל אדם יש בש"ם מיוחד:
לכל אדם יש את הבש"ם שלו, ובתהליך למידה מתקיים שיח פורה במרחב המשמעותי ללמידה על
מידת ואופן מימושו. לכל אדם יש בש"ם אך לא כל אדם
מודע לבש"ם האישי שלו, יודע להגדיר אותו, ומעדכן אותו בהתאם להתפתחותו
המקצועית. המימוש העצמי של הבש"ם מכיל בתוכו את היצירה העצמית. הבש"ם הוא הביטוי המילולי וההכרתי של הנפש. על פי הגישה הסולאגוגית Soulagogy המחשבות מסתובבות, מחפשות כתוצאה מחירות מלאה
הניתנת לנפש, לחקור ולהתנסות בעצמה. החושים נקראים קודם כל, להציג את הנפש, עד
שבעזרת "מצב הדמיון", היא מפרידה את אותם הסוגים החיצוניים של עצמה,
מההקשר החישתי. היא מחפשת ומזהה בשלב זה את המגמות, האיומים וההזדמנויות ללמידה. בתהליך
המתואר, הנפש המתוארת במודל הבש"ם מזהה
שוב את עצמה, כאובייקט ייחודי בחלל ובזמן, כמכלול של סמלים של החיים הפנימיים
והסופר-חישתיים, אשר שום דבר חיצוני אינו יכול לתאר במלואו. הנפש מגבשת לעצמה אמות
מידה לשיפוט משלה, תוך יצירת המחשבות שלה, החוזרות לנפש ומשתקפות בה.
קוּסְטָא דְּחַיּוּתָא
דְּלִבָּא בתרגום
מארמית: היא מידת החיים של הלב או בקיצור קוסטא דחיותא הוא חלק קטן של הבש"ם-הנשמה,
הנותר בזמן השינה ובזכותו האדם יכול להקיץ בבוקר משנתו.
.".. נפשא דבר נש כד סליק לערסיה
נפקת מניה וסלקא לעילא, ואי תימא דכלהו סלקאן, לאו כל חד וחד חמי אפי מלכא, אלא
נפשא סלקא, ולא אשתאר בה בהדי גופא בר חד רשימו דקסטא דחיותא דלבא." ספר הזוהר חלק א' דף פ"ג ע"א
..." נפש האדם, בעת שעולה לישון על מיטתו, יוצאת ממנו ועולה למעלה. ואם תאמר
שכולם עולים אינו כך, כי לאו כל אחד ואחד רואה פני המלך, אלא הנפש עולה אל המלך,
ולא נשאר אז עם הגוף רק רשימה אחת, שהיא מידת החיים של הלב." תרגום
על-פי הסולם
התפיסה המקובלת במיסטיקה
היהודית ובמודל הבש"ם היא שהנשמה היא מעין יחידה רוחנית בפני
עצמה, ובשעת השינה מתנתקת מהגוף ומופקדת בידי האל,
וחוזרת לגוף בסיום השינה. "קוסטא דחיותא דלבא" הוא מידת החיים המינימלית-
חלק קטן מהבש"ם- הנשמה, שבזכותה הגוף מתקיים
בזמן השינה, למרות שרוב הנשמה נטשה אותו. על פי
דברי הזוהר, הביטוי 'קוסטא דחיותא דלבא' מכוון לתאר את שארית הכח שנשאר מהנפש בגוף
האדם הישן. רבי אברהם אזולאי (מחבר הספר חסד לאברהם) מסביר את תפקיד השארית הזו כך (פירוש אור החמה על
הזוהר שם): וקוסטא דחיותא דקאמר, הוא הרוח החיוני המתהווה מדקות הדם, וזה הוא באדם
בעת שישן שיש בו כמה כוחות הזן, הדוחה, המעכל וכו'. אמנם נר"ן (=נפש, רוח, נשמה)
באדם להשכילו הדברים הרוחניים. מהדברים הללו משתמע ש'קוסטא דחיותא דלבא' מגלמת את
מידת החיים המינימאלי ת הנצרכת לקיום הגוף בשינה, והוא כוח החיים המחייה את הגוף
בעת השינה, למרות נטישת הנפש אותו.
ביאור ר' חיים ויטאל (פירוש דרך אמת על הזוהר שם):
"נשאר אצלו בעת שינתו רשימת מקום הכלי שחיות הלב והנפש בו תמיד". בשארית
זו נאחז הגוף הישן, כאשר הנפש בדרגותיה העליונות עזבה אותו ועלתה למעלה לראות פני
המלך. אם כן, לאור דברי הזוהר הללו ומפרשיהם נראה שישנם שני תפקידים חשובים לשארית
הנפש הזו:
הראשון (מפורש) - למען נתינת הקיום המספיק בעת
השינה.
השני (מתבקש) - בבוקר, בעת שיבת נפשו של האדם
כולה אל גופו, שבה היא ומתקבלת אצל אותה מידת חיים שהותירה אחוזה בגוף, כך שאפשר
לומר שמכוח השארית שב האדם לחיים מלאים.
המושג "נשמה יתרה" מציג את מצב המדידה הנמצא בקצהו האחר
של סקלת 'מידת החיים של הלב'. מכיוון שהבש"ם הוא
הביטוי המילולי וההכרתי של הנפש, אדם בעל בש"ם מוגדר יכול לעבוד ולפתח את ה"נשמה
היתרה" שבו. המושג "נשמה יתרה" נזכר פעמים רבות בהקשרים
רוחניים-מיסטיים, ובמיוחד בזמן ההבדלה, שבו היא עוזבת את האדם. המקור למושג
"נשמה יתירה", הוא במסכת ביצה (טז.) ובמסכת תענית (כז:): "...דאמר
רבי שמעון בן לקיש: נשמה יתירה נותן הקב"ה באדם ערב שבת, ולמוצאי שבת נוטלין
אותה הימנו, שנאמר: 'שבת וינפש', כיון ששבת - ווי, אבדה נפש". בתהליך
הסולאגוגיה נפתחת המחשבה מתוך הנפש ונוצרת המודעות שהיא תנאי הכרחי להמשך
תהליך הלמידה. ההשפעה הרוחנית של הנשמה היתרה- "כי ששת ימים עשה ה' את
השמים ואת הארץ... וינח ביום השביעי, על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו"
(שמות כ', יא). רמב"ן על אתר מסביר: "אמר שיהיה יום השבת מבורך וקדוש,
כי ציווה בזכירה לברך אותו ולהדרו, וציווה בשביתה, שיהיה לנו קדוש ולא נעשה בו
מלאכה, ורבי אברהם אמר כי ברך ה' היום הזה וקדשו, שזימן אותו לקבל בו הנפש תוספת
חכמה יותר מכל הימים". ואילו ספורנו על אתר (ד"ה על כן ברך ה' את יום
השבת) מפרש: "בנפש יתירה, והיא הכנה יתירה לעבודת האל יתברך".
המהרי"ץ כותב בשו"ת פעולת צדיק (חלק א סימן קמ"ח) שהנשמה היתירה
נכנסת באדם בערב שבת. מבאר רש"י על אתר (ד"ה וינפש): "דרשינן ליה:
אוי על הנפש שהלכה לה". רש"י (שם ד"ה נשמה יתירה) כותב: "נשמה
יתירה - רוחב לב למנוחה ולשמחה, ולהיות פתוח לרווחה, ויאכל וישתה ואין נפשו קצה
עליו". ואילו רשב"א כותב בתשובותיו (חלק ז תשובה שמ"ט):
"...ויש מפרשים נשמה יתירה, דהיינו המנוחה והעונש שהנפש מוצאה כאילו היא נשמה
יתירה, וכשעובר ממנו נכנס בימי הטורח והעינוי כאילו אבדה ממנו נשמה יתירה, שהוא
נחלש, ולפי פירוש זה בשבת הוא שנתווסף בו נשמה מפני שהוא יום מנוחה...".
ביהדות קיימים סקלת מדידה לנשמתו
של אדם: מצב שינה- קוּסְטָא דְּחַיּוּתָא, מצב עירות- במהלך יום חול, ובמהלך השבת-
"נשמה יתרה". לכל אדם יש את הריח
שלו, הבש"ם שלו, הנובע ומחובר ישירות לנשמתו. במעבר בין שינה לעירות ובין יום חול לשבת הבש"ם של כל אדם נהיה מדויק ברור וחד יותר. זהו תהליך של Self-realization זיהוי המציאות של עצמי. לדברי
האר"י, המובאים בשו"ת ציץ אליעזר (חלק י"ג סימן נ סעיף ג):
"שאחר שישכים בבוקר, יהי התחלת לימודו פרק משניות, כי על ידי זה מתיישבת
הנשמה בגופו, כי 'משנה' אותיות 'נשמה'. ולפי זה אחר תפילת ערבית בשבת, שכבר קיבל
נשמה יתירה, כדי ליישב אותה לומדין פרק 'במה מדליקין', כי יען הנשמה קרויה נר
כדכתיב 'כי נר ה' נשמת אדם' ...". הנשמה של השינה קטנה יותר מנשמת העירות, הנשמה
של שבת גדולה יותר באופן כללי מאשר הנשמה של יום חול ויום טוב, לכן תקנו חז"ל
לעשות את הברכה לברך על הבשמים ולהריח את הבשמים: "...לקבל בו הנפש תוספת
חכמה יותר מכל הימים". משפט זה מסביר כי התהליך הסולאגוגי מועצם בשבת מעצם
קיומה של הנשמה היתרה. הנשמה הנעה בין שלושת המצבים קוּסְטָא דְּחַיּוּתָא, עירות
יום חול, ו"נשמה יתרה", מחפשת
לדעת את עצמה, מחפשת את עצמה תמיד בדברים החיצוניים, בתווך השפה שהיא יצרה,
ועל-ידי כך היא יכולה למצוא ולחקור את האור הפנימי העמוק ביותר שלה.
תגובות
הוסף רשומת תגובה