Heutagogy & Soulagogy

יוטאגוגיה וסולאגוגיה


יוטאגוגיה Heutagogy הוא מונח חדש יחסית, אשר הוצע לראשונה על ידי הייז וקניון Hase & Kenyon 2013 בהתייחס למחקר על למידה מוכוונת־עצמית. זו למידה שמוכוונת על ידי הלומד “מתרחשת כשהמוקד הוא במה הלומד רוצה ללמוד ואיך הוא רוצה לעשות כן ולא במה שמלמדים אותו”. הרעיון המרכזי של השיטה, שלפיו הילד בוחר את תהליך הלמידה שלו בליווי אדם מבוגר, נולד בתפיסה החינוכית של ז’אן-ז’אק רוסו (1762) ופותח במאה העשרים לכדי מתודה חינוכית מפורטת בכתביו של הפסיכולוג קרל רוג’רס 1973 .יש הטוענים כי מקורה של המילה בחיבור המילים eauton ו-agoge ,  קרי: עצמי והובלה/הנחיה ביוונית עתיקה. יש הקושרים אותה לפועל היווני heuriskein שמשמעותו לפי פארסלו, Parslow 2010 היא יכולת הגילוי. כך או אחרת, זוהי גישה פדגוגית חדשה הנחשבת מסדר גבוה יותר מאשר למידה פדגוגית או למידה אנדרגוגית המכוונת ללמידה של מבוגרים (2007Kenyon & Hase ; 2012, Blaschke ) מכיוון שהיא מאפשרת לתלמידים לפתח כישורי ביקורת, פתיחות וגמישות.

סולאגוגיה Soulagogy (ניר גולן 2017) היא אסכולה חינוכית ל"הובלת נפש הלומד", המניחה כי בתהליך הלמידה המחשבה נפתחת מתוך הנשמה ומחברת את האדם לעולמו בדרך עשירה, מעודנת ומורכבת. "אין הנפש משיגה חירות אמיתית מתוך צבירת חומרים לשם ידע ומתוך רכישת רעיונותיהם של אנשים אחרים, אלא מתוך גיבוש אמות מידה לשיפוט משלה ומתוך יצירת מחשבות"/ רַבִּינְדְרָנָת טָאגוֹר.

סולאגוגיה Soulagogy נוצרה מחיבור שתי מילים:

1.    נפש soul או פסיכה ,Greek: "psyühē", of "psychein", "breathe") "לנשום" בעברית) מכלול היכולות המנטאליות הקיימות בייצור החי: הסיבה reason why, האופי, הרגשות, המודעות, הזיכרון, התפישה, המחשבה, וכו'.

2.    להוביל Agogy (Greek: ἄγω ágō) מילה שמקורה ביוונית.

חיבור שתי המילים יצר את המונחSoulagogy  סולאגוגיה: להוביל את הנפש או הובלת הנפש. לפי אסכולה חינוכית זו יש לראות כל לומד כאדם בעל נשמה, ולא כמכשיר מועיל או כלי להגשמת תכניות. הגישה הסולאגוגית מאפשרת ללומד לזהות את "הכבוד הסגולי שלו שאינו בר-הפקעה" בחיים, בבריאות, בשלמות הגופנית, בחופש הפוליטי, ובחינוך. מטרה נוספת היא להקנות ללומד יכולות הקשורות אל מדעי הרוח והאמנויות: היכולת לדמיין בצורה סימפתית את הקשרים עם הזולת, היכולת לחשוב בצורה ביקורתית סוקראטית, היכולת להתעלות מעל תפישות קיימות מקומיות ולפתח תודעה גלובאלית בכדי להתמודד עם פתרון בעיות עולמיות. בפדגוגיה ובאנדרגוגיה המורה אחראי לתהליכי הלמידה, אם של צעירים ואם של מבוגרים, ואילו יוטאגוגיה שמה דגש על אחריותו של התלמיד לתהליכי הלמידה של עצמו וגם להערכתם תוך היעזרות במורה המלווה אותו ומסייע לו בהם בעזרת שאילת שאלות, הצעת מקורות ללמידה, דיון במגוון היבטים של תוכן ותהליך, הכוונה של תהליכי הערכה עצמית והבטחה שהלמידה מתאימה ליכולות ולבשלות של הלומד הספציפי (בק וקוזמינסקי, 2016). מטרת החינוך הסולאגוגי על-פי רוסו היא להקנות לילד "כשירות מעשית": היכולת להתנהל היטב בסביבתו בצורה עצמאית, ללא צורך ב"עבדים" שישרתו אותו, דרך לימוד החולשה האנושית הבסיסית הנובעת מ"הכאב הקיומי". רק מודעות לחולשה זו הופכת אותו לחברתי ומקרבת אותו אל האנושות. בשלב הראשון על הלומד להיות אמפאתי: לשאוף לראות את עולמו של ה"אחר" מנקודת מבטו. יכולת אמפתית זו אינה הכרחית או מספיקה בכדי שיהיה סימפתי.

הגישה הסולאגוגית Soulagogy מניחה כי המאבק לחירות ולשוויון מתחיל קודם כל בתוך כל אדם ואדם, שבתוכו חמלה וכבוד סגולי המתמודדים נגד פחד, חמדנות ונרקיסיזם. בני אדם נולדים חסרי אונים לתוך עולם שלא יצרו ושאינם שולטים בו. בתחילת דרכו אין התינוק תופש את האנשים הסובבים אותו כממשיים לגמרי, אלא כמכשירים הממלאים את צרכיו הגופניים. הוא מנסה לשלוט בהם בצורה בלתי-מודעת, בכדי שיספקו לו את כל צרכיו, ולהפוך אותם ל"עבדיו". ז'אן-ז'אק רוסו מציין את האינסטינקטים הטבעיים של הילדים לאהבה ולחמלה, ואת הבושה שהם חשים בשל חוסר האונים שלהם. חוויותיו הראשונות של תינוק כוללות מעברים חדים בין שלמות מאושרת, שבה נדמה לו שהעולם כולו סובב סביב סיפוק צרכיו כפי שהתרחש בעת שהותו ברחם, במקביל לחוסר האונים ולתסכול שהוא חווה כשהדברים שהוא רוצה שיקרו אינם מופיעים ברגע הרצוי, והוא אינו יכול לעשות דבר בכדי שיקרו. הוא חש לראשונה ב"כאב הקיומי" כתוצאה מהתנגשות בין יכולותיו הקוגניטיביות הגבוהות וחוסר האונים הגופני: התעלות רוחנית מול תמותה סופנית. הגישה היוטאגוגית מדגישה אפוא את האוטונומיה של הפרט מתוך הכרה בצורך וביכולת של כל פרט ופרט ללמוד באופן עצמאי ורואה ביכולתו לעשות כן מיומנות בסיסית לחיים בעולמנו המשתנה במהירות. הגישה מבליטה את המוטיבציה של הפרט, את היכולות הרפלקטיביות והיצירתיות הקיימת בכל אחד ואחת ומדגישה כי מניעים פנימיים אלו הם המקדמים למידה ולא מניעים חיצוניים לפרט. תוכנית הלימוד התואמת לגישה זו אינה ליניארית ואף אינה מוכתבת, אלא היא גמישה, מותאמת הקשר ונקבעת במשותף על ידי המורה והתלמיד. תוכנית לימודים ההולמת את הגישה היוטאגוגית מניחה כי אנשים, צעירים ומבוגרים כאחד, לומדים מתוך מגוון שלם של חוויות חיים וכי אנשי חינוך צריכים לשמש מדריכים ומנטורים לפיתוח רעיונות ולא "להאכיל בכוח" את חוכמתם של אחרים.

יוטאגוגיה מדגישה את תשוקתו של הפרט ללמידה ולהרחבת הדעת ואת ההנאה שבלמידה. הגישה מכירה בכך שידע ומיומנויות הנם בעלי צורה שונה בעידן הפוסט־מודרני וכי הקניית אלו בשיטת המשפך והאימון החוזר לא בהכרח יוצרת, על פי רוב, הזדמנויות ללמידה משמעותית, ומתוך כך על המורה והתלמיד, יחדיו, לזהות את הידע, המיומנויות והתהליכים ההכרחיים ללמידה משמעותית של התלמיד הספציפי. בעזרת שימוש במיומנויות של יוטאגוגיה בהוראה יטופחו מיומנויות התלמידים הקשורות בלמידה לאורך החיים Learning - Life Long שהן מיומנויות בסיס הכרחיות למאה העשרים ואחת המדגישות התרחקות מהותית מרעיון ההוראה, הלמידה וההערכה האחידות שבהן "מידה אחת מתאימה לכולם". מטרת החינוך הסולאגוגי היא לעזור לאמפתיה לנצח בהתנגשות מול הפחד והשנאה דרך חיזוק הביטחון העצמי של הלומד ולקיחת אחריות כיחיד. התהליך החינוכי הסולגוגי מחזק את תחושת האחריות האישית של הלומד על תהליך הלמידה של עצמו, על אופן הסתכלותו על האחרים כיחידים נפרדים בעלי זכות לחיים משלהם, ועל השמעת קולו הביקורתי. מתפתחת מסוגלות הלומד לראות את עולמו מנקודת מבט של ה"אחר", בייחודו של ה"אחר" שהחברה נוטה להציגו כנחות, כ"אובייקט בלבד", כ"מטען". נלמדת גישה שונה כלפי החולשה וחוסר האונים האנושי: הלומד מבין כי אין עליו להתבייש בהזדקקות ובאי-השלמות, אלא לראות את ההזדמנות לשיתוף פעולה ולהדדיות בכדי להתמודד עמן. מועצמת המסוגלות לדאגה כנה ואמפתיה לאחרים, הלומד לוקח accountability  אחריותיות ומקדם חשיבה ביקורתית, מיומנות ואומץ להשמיע את קולו האישי.

לצד זאת יוטאגוגיה מדגישה גם מיומנויות של למידה משותפת, אשר אינן ייחודיות לעידן החדש אולם בהחלט מתאימות גם לו, והצורך בהן הועצם עם השנים לנוכח העובדה שהעולם נעשה מקושר יותר ומשימות רבות מצריכות עבודת צוות. נוסף על הובלת תהליך הלמידה, התלמידים כאמור שותפים גם לעיצוב תהליכי ההערכה, לרבות ההערכה העצמית. על פי גישה זו המורה הטוב הוא מתווך למידה המדריך תלמידים באמצעות דיאלוג התואם לצורכי הלמידה האישיים שלהם וניתן ליישום מעשי בחייהם). הייס וקניון מציגים יסודות לאימוץ הגישה בתוכניות לימודים הכוללים את הסכמת הארגון, הגדרת המורה/מנחה כמקדם למידה, בחירת התלמיד בתוכני הלמידה המותאמים לגילו ולכישוריו, הסכמה בין הלומד ובין המורה בנוגע לתוכנית הלמידה (הזמן הנדרש, דרכי הלמידה, אופני ההערכה וכדומה), קיום מפגשים בין התלמיד למורה, הערכה דיאלוגית וכן משוב אישי או קבוצתי על אתגרי הלמידה, דרכי ההתמודדות, דרכי ההנחיה ועוד.

למורה כאמור תפקיד מהותי בתהליך זה. הוא צריך להיות בעל ידע בתחום התוכן כדי שיוכל להפנות את התלמידים למשאבים רלוונטיים ולשלב חומרים מתוכנית הלימודים בפעילות הלמידה שלהם. כדי למלא תפקיד זה, מורים זקוקים למיומנויות שיאפשרו להם לנהל לאורך זמן הוראה דיאלוגית מעצימה. במהלך הדיאלוג תפקיד המורה הוא להדריך את התלמידים המחפשים את דרכם בנבכי עולם המידע העשיר והמבלבל הסובב אותם, לאפשר להם להפיק ידע חדש ואישי ולהמשיך להתפתח בהמשך חייהם כחלק מן הקהילה העולמית ומן הסביבה הרב־תרבותית המשתנה במהירות.  נוסף על כך מורים המשתמשים בגישה היוטאגוגית מעמיקים את הלמידה המשמעותית שלהם עצמם בכך שהם לומדים בהתמדה בעצמם ויחד עם עמיתיהם המורים או עם התלמידים. הם מפיקים ידע חדש באמצעות המשגה של חוויותיהם האישיות, על ידי תרגום תאוריות למעשים ועל ידי ניצול המציאות המורכבת והשינויים המתרחשים סביבם לצורכי הוראה ולמידה במילים אחרות: בדרך זו הוראה ולמידה דיאלוגיות משפיעות באופן יצרני  ומעשיר על כל המשתתפים בתהליך, תלמידים ומורים כאחד, ומעניקות גם למורים הזדמנות ללמוד באופן עצמאי ולהתפתח מבחינה מקצועית תוך שימוש בניסיונם האישי בהוראה ובהתמודדות עם מצבי הוראה משתנים בסביבה רב־תרבותית. בלאשקה  Blaschke מסביר כי אפשר להבין את היוטאגוגיה כהרחבה של אנדרגוגיה, ואת האנדרגוגיה כהרחבה של הפדגוגיה. כלומר מורים בעלי מיומנויות יוטאגוגיות הם גם בעלי מיומנויות אנדרגוגיות וגם בעלי מיומנויות פדגוגיות, ולכן הם יכולים להשתמש בכל המיומנויות הללו בצורה נכונה במצבים שונים ועם לומדים שונים. טאגור כמורה סולגוגי

נתן ללומדים את החופש להתנסות בעמדות אינטלקטואליות אחרות דרך משחק תפקידים. בדרך זו הבינו הלומדים את העמדות מבפנים, ונוצר קשר הדוק בין שאילת שאלות לדמיון אמפאתי: הבנת עמדות אחרות מבפנים תוך קריאת תיגר על מסורות קיימות. טאגור לימד ילדים מגיל מוקדם על מסורות דתיות ואתניות שונות, תוך הבנת הלא-מוכר באמצעות השתתפות בכוח הדמיון, כך חשף אותם למנהגים אחרים ויצר תלמידים שיהפכו לאזרחים עולמיים המסוגלים לחשוב באחריות על עתיד האנושות כמכלול. היבט נוסף הוא הוראת שפות זרות. כל התלמידים צריכים ללמוד היטב לפחות שפה זרה אחת. כשהלומד רואה כיצד קבוצה אחרת של בני אדם חושבת הוא רואה את העולם אחרת, הוא מזהה כיצד כל תרגום הוא פירוש לא מושלם, ובכך הוא לומד שיעור חיוני בצניעות תרבותית. מתפתחת היכולת לחשוב כיצד זה להיות במקומו של אדם אחר שונה, להבין את רגשותיו, מאווייו ומשאלותיו.

"הנפש של הלומד מקבלת את רשמיה מתוך חירות מלאה הניתנת לה לחקור ולהתנסות ובה בעת לחשוב בעצמה- המחשבה נפתחת מתוך הנפש והנפש משיגה חירות אמיתית תוך גיבוש עצמה ומידות השיפוט שלה דרך יצירת מחשבות משלה."

 

 

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

The color of your death

Benjamin Franklin and Musar movement

Yonit Shaked Golan: folk singer and huge soul