Ben-Zion Dinur Soulagogy Education
בן-ציון
דינור ותפישת החינוך הסולאגוגית
בן-ציון דינור הוא דמות קלאסית ה"מחפשת את נפשה" על-פי הגישה
הסולאגוגית Soulagogy. דינור (דינבורג) נולד ב- 1884 בעיירה באוקראינה, בן למשפחת
רבנים מחסידי חב"ד. בנעוריו נדד בין ישיבות ליטא כדי לרכוש השכלה תורנית. הוא
התעקש לקבל הסמכה לרבנות קודם שנדד מערבה, לברלין. הוא הצטרף לבית הספר הגבוה
למדעי היהדות בברלין. התהליך שדינור חווה מוגדר בגישת ה-Soulagogy כתהליך חינוכי המאפשר לנפש לקבל
את רשימותיה, דרך מחשבותיה הבוקעות מתוכה. מודעותו של דינור שהתהוותה בשלב זה הייתה
תנאי הכרחי להמשך תהליך הלמידה שלו. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה חזר לרוסיה
והמשיך את לימודיו האקדמיים עד שהמהפכה הקומוניסטית קטעה אותם שוב. בתקופה זו
השתלב כמחנך וכעסקן בקבוצה שארגן חיים נחמן ביאליק, וב-1921, אחרי כמה שנים של
פעילות תחת השלטון הקומוניסטי, הצליחו חברי הקבוצה לעזוב את ברית המועצות.
גולת הכותרת בפועלו של דינור הייתה מינויו לשר החינוך בממשלתו של דוד
בן גוריון (1951-1955). במסגרת תפקיד זה יישם את "חוק החינוך הממלכתי",
ובהשראתו עוצבו תוכניות לימוד שביטאו את ערכי הציונות והטמיעו אותם באמצעות הנחלת
הלשון העברית והוראת היסטוריה, אזרחות ומולדת. נפשו של דינור יצרה שפה בין
נפשו לבין תמונת הדברים הסובבים אותה, בה היא חיה. היא, שחיפשה לדעת את עצמה, חיפשה
את עצמה תמיד בדברים החיצוניים, בתווך השפה שהיא יצרה, ועל-ידי כך היא יכלה למצוא
ולחקור את האור הפנימי ביותר שלה. גם מחקריו האקדמיים עמדו בסימן הבלטת הרעיון
הלאומי בכל גלגולי ההיסטוריה היהודית. לדידו, הציונות היא ביטוי מקורי לתודעה
לאומית עתיקת יומין, שהשתמרה בשלוש תבניות זיכרון:
1.
אחדות
הדורות, המתבססת על רצף המסורת התורנית.
2.
אחדות
האומה, אשר חרף הפיזור הגיאוגרפי שמרה לאורך הגלות על תחושת מחויבות ואחריות הדדית.
3.
רציפות
הזיקה לארץ ישראל- "הקשר האורגני הקיים בכל תולדות ישראל, גם בתקופת הגלות,
בין האומה והארץ".
בעיניו בגישת ה-Soulagogy הייתה הציונות אפוא תוצאה טבעית הכרחית של
ההיסטוריה היהודית, כשם שהגלות טבועה בחותם החורבן.
עמדתו של דינור זיכתה אותו בתואר "היסטוריון לאומי".
בן-ציון דינור הצביע על-פי תפישת ה-Soulagogy על ר' יהודה
חסיד כעל מבשר העת החדשה בתולדות ישראל:
·
נוכחות: Participating
הנוכחות המתמדת והמעורבות במהלך ההתרחשויות היא זו שמאפשרת באופן
בסיסי את יכולת הלמידה במציאות. בשנת
ת"ס (1700) ארגן ר' יהודה חסיד קבוצה שמנתה עשרות משפחות, ובהנהגתו עלו לארץ
ישראל והתיישבו בירושלים.
·
חיפוש: Searching
הלמידה במציאות מבוססת חיפוש: לאתר הזדמנויות ואיומים (מגמות)
ללמידה. מאחר והמערכת הוא רב-מימדי ומרובה לומדים בו-זמנית, יש להסתמך על פעולות חיפוש
עצמאיות של הגורמים השונים, ולאפשר להם ללמוד ולפעול במשולב ובאופן מגוון. שלושה ימים אחרי שהגיעו חלה ר' יהודה ומת. מקצת
העולים נשארו בירושלים ואחרים חזרו לאירופה.
·
יצירה: Naming
יצירה/ המשגה רלוונטית/ Naming (קריאת המגמות בשם)
מייצרת היגיון, מסייעת באיתורן של המגמות ומאפשרת את מימוש ההזדמנויות ללמידה והימנעות
מן האיומים המגולמים בהן. דינור בחר
בר' יהודה חסיד מפני שראה בעלייתו את ראשית תהליך השיבה לארץ ישראל, שכן זוהי
העלייה המאורגנת הראשונה של קבוצה שהתגבשה על רקע של אמונה משותפת; קהילה חדשה, שהונהגה
בידי מנהיגים כריזמטיים, שסמכותם באישיותם. בני החבורה נקבצו מקהילות שונות
באירופה ויצרו דפוס של שיתוף פעולה בין קהילות רחוקות למען מטרה משותפת.
·
למידה מותאמת: Adaptive learning
זיהוי של המגמה הנוכחית (שתתכן ותשתנה או תהפוך ללא רלוונטית תוך
זמן קצר) שיומה/ Naming,
והפיכתה למציאות חדשה במציאות. דינור טען כי זו הייתה "עלייה בחומה" של חבורה, שבניה בחרו לעזוב את
הגולה כדי לגאול ולהיגאל בארץ ישראל, בחינת עלייה ראשונה "שראתה את עצמה
כמבשרת גאולה וכמצילה את עצמה מן המפולת". דרך נוכחות הלומד בהתרחשות, חיפוש המגמות,
נוצרו השיום וההמשגה של אותה מגמה, נלמדו מאפייניה וכיוונה והפכו אותה למציאות
החדשה.
דינור פרסם מאמר רחב היקף בשם "ראשיתה של החסידות ויסודותיה
הסוציאליים והמשיחיים". דינור תיאר את המשבר הרוחני והדתי שעמד ברקע צמיחת
החסידות, והתעכב על חבורות החסידים שהיו אופייניות לתקופה, אורח החיים הסגפני
שאימצו ועיסוקן בקבלה. המחשבות מסתובבות, מחפשות כתוצאה מחירות מלאה הניתנת לנפש,
לחקור ולהתנסות בעצמה. החושים נקראים קודם כל, להציג את הנפש, עד שבעזרת "מצב
הדמיון", היא מפרידה את אותם הסוגים החיצוניים של עצמה, מההקשר החישתי. היא
מחפשת ומזהה בשלב זה את המגמות, האיומים וההזדמנויות ללמידה. הוא שרטט את דמותו של
הבעש"ט, המייסד האגדי של החסידות. דינור תיאר את תולדות חייו- כישלון נסיעתו
לארץ ישראל, היאבקותו עם משיח השקר שבתי צבי ועליות הנשמה, שבהן הייתה נשמתו נפרדת
מגופו ועולה לגן עדן. עד היום מהווה תיאור זה ניסיון יחיד לכתוב ביוגרפיה מפורטת
של הבעש"ט, ובמיוחד לתארך את המאורעות העיקריים בחייו. החלק האחרון של המאמר
הוקדש לתיאור שיטתי של עבודת הבורא בחסידות, שבאמצעותה ביקשו הבעש"ט ותלמידיו
להעלות את "דרך החיים" של כל אדם ואדם בישראל ל"דרך הגאולה"
של כל ישראל על
ידי דבקות באל, תיקון הרע, תיקון המידות והמתקת הדינים. דרך זו משתלבת יפה בתורת "הצדיק"
של החסידות ובתרומה המיוחדת של הצדיקים לתיקון העולם. הנפש מזהה שוב את עצמה,
כאובייקט ייחודי בחלל ובזמן, כמכלול של סמלים של החיים הפנימיים והסופר-חישתיים,
אשר שום דבר חיצוני אינו יכול לתאר במלואו. הנפש מגבשת לעצמה אמות מידה
לשיפוט משלה, תוך יצירת המחשבות שלה, החוזרות לנפש ומשתקפות בה. במסגרת פרקים
אלה תיאר דינור את העלייה של קבוצת חסידים וצדיקים לארץ ישראל כדי להחיש את הגאולה.
בשנת תקל"ז (1777) עלתה לארץ ישראל קבוצה של עשרות חסידים ובני משפחותיהם,
שהתיישבו בצפת ובטבריה. חברי הקבוצה שמרו על ארגון מלוכד, על דפוסי פעולה קהילתיים
ועל קשר רצוף עם חבריהם במזרח אירופה. כמו תורת הצדיק שעליה מתבסס הארגון הפנימי
של חצרות החסידים, גם העלייה לארץ ישראל היא עניין מהותי לחסידות "חלק
אורגני של דרך הגאולה, שהתנועה ניסתה להוליך בה את העם."
דינור היה בן שלושים ושבע כאשר הגיע לירושלים. מאז ועד מותו ב-1973,
בגיל שמונים ותשע, פעל ברציפות כהיסטוריון וכמחנך. דינור הקים את "הארכיון
הכללי לתולדות ישראל", ובין 1953-1959 שימש כיושב ראש "יד ושם, רשות
הזיכרון לשואה ולגבורה". על-פי הגישה הסולאגוגית Soulagogy המחשבה של דינור
נפתחה מתוך נפשו, נקשרה עם אובייקטים חיצוניים והוחזרה אל תוך נפשו, כך נוצרה מודעותו
לממשותם וצורתם של האובייקטים. בהתאם יזם דינור את "חוק זיכרון השואה והגבורה-
יד ושם", ואת מפעל חלוקת פרס ישראל.
תגובות
הוסף רשומת תגובה