Soulagogy & Soulfulness

סולאגוגיה- הובלת הנפש Soulagogy היא תפישה חינוכית בה המחשבה נפתחת מתוך הנפש, נקשרת עם אובייקטים חיצוניים ומוחזרת אל תוך הנפש, וכך נוצרת המודעות לממשותם וצורתם של האובייקטים. זהו תהליך של Self-realization זיהוי המציאות של עצמי המוביל לתהליך של Self-actualization מימוש עצמי.

במקורות ישנם חמישה כינויים שונים למילה נשמה Soul וסדרם (מלמטה למעלה): נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. כל אחד מחלקי הנפש ממונה על חלק אחר בתודעת האדם: שני החלקים הראשונים- נפש ורוח הם פנימיים, ושני האחרונים- חיה ויחידה הם מקיפים (כלומר התודעה משפיעה על האדם מבחוץ). תפקיד הנשמה הוא לחבר בין הפנימי למקיף, לכן בדרך כלל נקרא כל החלק הרוחני suol על שם הנשמה.

ביהדות קיים המושג "נשמה יתרה"-

soulfulness: Full of or expressing deep feeling; profoundly emotional.

המושג "נשמה יתרה" נזכר פעמים רבות בהקשרים רוחניים-מיסטיים, ובמיוחד בזמן ההבדלה, שבו היא עוזבת את האדם. המקור למושג "נשמה יתירה", הוא במסכת ביצה (טז.) ובמסכת תענית (כז:): "...דאמר רבי שמעון בן לקיש: נשמה יתירה נותן הקב"ה באדם ערב שבת, ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו, שנאמר: 'שבת וינפש', כיון ששבת - ווי, אבדה נפש". בתהליך הסולאגוגיה נפתחת המחשבה מתוך הנפש ונוצרת המודעות שהיא תנאי הכרחי להמשך תהליך הלמידה. ההשפעה הרוחנית של הנשמה היתרה- "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ... וינח ביום השביעי, על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו" (שמות כ', יא). רמב"ן על אתר מסביר: "אמר שיהיה יום השבת מבורך וקדוש, כי ציווה בזכירה לברך אותו ולהדרו, וציווה בשביתה, שיהיה לנו קדוש ולא נעשה בו מלאכה, ורבי אברהם אמר כי ברך ה' היום הזה וקדשו, שזימן אותו לקבל בו הנפש תוספת חכמה יותר מכל הימים". ואילו ספורנו על אתר (ד"ה על כן ברך ה' את יום השבת) מפרש: "בנפש יתירה, והיא הכנה יתירה לעבודת האל יתברך". המהרי"ץ כותב בשו"ת פעולת צדיק (חלק א סימן קמ"ח) שהנשמה היתירה נכנסת באדם בערב שבת. המחשבות מסתובות, מחפשות כתוצאה מחירות מלאה הניתנת לנפש, לחקור ולהתנסות בעצמה. החושים נקראים קודם כל, להציג את הנפש, עד שבעזרת "מצב הדימיון", היא מפרידה את אותם הסוגים החיצוניים של עצמה, מההקשר החישתי. היא מחפשת ומזהה בשלב זה את המגמות, האיומים וההזדמנויות ללמידה. מבאר רש"י על אתר (ד"ה וינפש): "דרשינן ליה: אוי על הנפש שהלכה לה". רש"י (שם ד"ה נשמה יתירה) כותב: "נשמה יתירה - רוחב לב למנוחה ולשמחה, ולהיות פתוח לרווחה, ויאכל וישתה ואין נפשו קצה עליו". ואילו רשב"א כותב בתשובותיו (חלק ז תשובה שמ"ט): "...ויש מפרשים נשמה יתירה, דהיינו המנוחה והעונש שהנפש מוצאה כאילו היא נשמה יתירה, וכשעובר ממנו נכנס בימי הטורח והעינוי כאילו אבדה ממנו נשמה יתירה, שהוא נחלש, ולפי פירוש זה בשבת הוא שנתווסף בו נשמה מפני שהוא יום מנוחה...".

בתהליך המתואר הנפש מזהה שוב את עצמה, כאובייקט ייחודי בחלל ובזמן, כמכלול של סמלים של החיים הפנימיים והסופר-חישתיים, אשר שום דבר חיצוני אינו יכול לתאר במלואו. הנפש מגבשת לעצמה אמות מידה לשיפוט משלה, תוך יצירת המחשבות שלה, החוזרות לנפש ומשתקפות בה. זהו תהליך של Self-realization זיהוי המציאות של עצמי. הנפש יוצרת שפה בינה נפשו לבין תמונת הדברים הסובבים אותה, בה היא חיה. לדברי האר"י, המובאים בשו"ת ציץ אליעזר (חלק י"ג סימן נ סעיף ג): "שאחר שישכים בבוקר, יהי התחלת לימודו פרק משניות, כי על ידי זה מתיישבת הנשמה בגופו, כי 'משנה' אותיות 'נשמה'. ולפי זה אחר תפילת ערבית בשבת, שכבר קיבל נשמה יתירה, כדי ליישב אותה לומדין פרק 'במה מדליקין', כי יען הנשמה קרויה נר כדכתיב 'כי נר ה' נשמת אדם' ...".

"...לקבל בו הנפש תוספת חכמה יותר מכל הימים" מסביר כי תהליך הסולאגוגיה מועצם בשבת מעצם קיומה של הנשמה היתרה. היא, המחפשת לדעת את עצמה, מחפשת את עצמה תמיד בדברים החיצוניים, בתווך השפה שהיא יצרה, ועל-ידי כך היא יכולה למצוא ולחקור את האור הפנימי העמוק ביותר שלה.