Nashlim model for Professional Learning Community
מודל נשלי"ם על פי החסידות
הסוגיה מהי קהילה
מקצועית לומדת- "הַקְהֵ֣ל", היא מורכבת. קיימות קבוצות למידה מקצועיות
רבות, אך לא את כולן ניתן להגדיר כ"הַקְהֵ֣ל". זוהו 5 מאפיינים/ עקרונות
מנחים להגדרתה של "הַקְהֵ֣ל". כל אחד מן המאפיינים יכול לעמוד בפני
עצמו, אך רק החיבור של כל החמישה מגדיר את "הַקְהֵ֣ל". החיבור מייצר את המבנה
התלת מימדי של הקהילה, המשלב את התוכן עם התהליך. קהילות אשר 5 המאפיינים אינם
מתקיימים בהן יחד, אינן "הַקְהֵ֣ל". החמישה אוגדו תחת ראשי התיבות של
המילה נשלי"ם- הם משלימים אחד את השני ויוצרים ביחד שלם.
5 המאפיינים:
●
נושא/ נרטיב או
עולם תוכן משותף
●
שילוב בין תיאוריות ופרקטיקה
●
ליווי ע"י
גורמים אקדמים
●
יצירת מרחב בטוח ותחושת שייכות
●
מודעות לתהליך הלמידה והמשגתו
עקרונות נשלי"ם
מסייעים ללומדים להשלים זה את זה לכדי "הַקְהֵ֣ל", להגדיר ולהבחין בין "הַקְהֵ֣ל"
לבין כל מסגרת קבוצתית לומדת אחרת. האופן בו הפרטים משלימים זה את זה ב"הַקְהֵ֣ל"
מתואר בצורה מופלאה בפסוק במשלי כ"ז י"ט:
כַּ֭מַּיִם
הַפָּנִ֣ים לַפָּנִ֑ים
כֵּ֤ן לֵֽב־הָ֝אָדָ֗ם לָאָדָֽם׃
כֵּ֤ן לֵֽב־הָ֝אָדָ֗ם לָאָדָֽם׃
בספר
הנודע "בעש"ט על התורה", אמר הבעש"ט על הפסוק: "דרך משל
כשאדם עומד אצל נהר אזי נראה צל של האדם במים, וכשמקטין האדם את עצמו נעשה הצל גם
כן קטן, וכשהאדם מקטין הקטנה אחר הקטנה עד שמגיע הפנים שלו אצל המים כן פנים של
הצל בא נגד הפנים של האדם, כן הנמשל, לב אדם שמקטין את עצמו נגד חבירו, ואז חבירו
מקטין גם כן את עצמו, עד שלב האדם מקטין את עצמו עד שלא יוכל להקטין יותר, כן
חבירו עושה גם כן ונעשו על ידי זה רעים דלא מתפרשין."
הבעש"ט
מתאר שלושה שלבים בהתמקמות האדם ב"הַקְהֵ֣ל" וביצירתה:
1. השלב בו אדם עומד על שפת הנהר- שפת "הַקְהֵ֣ל", ורואה עצמו
כצל במים. שלב זה מאפיין את תחילת גיבוש הקהילה, הלומדים עדיין לא ממוקמים בקבוצה,
תפקידם אינו מוגדר, והם מחפשים ומגששים אחר מהות הקהילה. הקהילה עדיין אינה מהווה
עבורם מרחב משמעותי ללמידה.
2. בשלב השני מתחיל להיווצר מרחב שייכות בטוח: האדם מתקרב למי הנהר,
מקטין את עצמו ומאפשר מקום לשאר חברי "הַקְהֵ֣ל". בבואתו האישית- מיקומו
בקהילה ותרומתו לה, ברורים ומדויקים יותר לו ולסובבים אותו. הצמצום האישי מאפשר
לאדם להיות בקשר יותר אותנטי עם עצמו ולאט לאט להתחיל לפנות מקום לחבריו.
3. בשלב השלישי הוא מגיע למצב בו פניו ממוקמים במרחק נגיעה ממי הנהר: "עד
שמגיע הפנים שלו אצל המים כן פנים של הצל בא נגד הפנים של האדם." פניו ממוקמים
כל כך קרוב למי הנהר עד שבבואתו הנשקפת היא המדויקת ביותר והקרובה ביותר למקור:
שיא האותנטיות. בשלב זה קורה ה'נס': "לב אדם שמקטין את עצמו נגד חבירו, ואז
חבירו מקטין גם כן את עצמו, עד שלב האדם מקטין את עצמו עד שלא יוכל להקטין יותר,
כן חבירו עושה גם כן ונעשו על ידי זה רעים דלא מתפרשין." הלבבות של כל חברי "הַקְהֵ֣ל"
קטנים יחד אחד אל מול לב חברו. כל אדם ב"הַקְהֵ֣ל" מצמצם את עצמו כדי
לפנות מקום לחברו. חברו במקביל מקטין גם כן את עצמו למינימום, והם מגיעים למצב של
צמצום עצמי מיטבי. נוצר חיבור עמוק שהופך אותם למקשה אחת של רעות שאינה נפרדת.
"רק מתוך אחדות הנפש
יוכל לעשות את מעשהו באופן שלא יהא מעשה טלייה אלא מעשה יצוקה אחת." (מרדכי
מ. בובר/ דרכו של אדם על-פי תורת החסידות/ עמ' 25) כל השותפים ב"הַקְהֵ֣ל"
הופכים מ'מעשה טלייה' ל'מעשה יצוקה'. 'מעשה טלייה' היא "הַקְהֵ֣ל"
המורכבת מפרטים שונים, טלאים טלאים, אשר לא הפכו למקשה אחת. הם מהווים קבוצה
מקצועית לומדת אך לא קהילה. בעקבות יצירת מרחב שייכות בטוח המאפשר לכל אדם להיות
חלק מ"הַקְהֵ֣ל" שלמה, נוצר 'מעשה יצוקה': קהילה מחוברת ומגובשת.
הלכידות
ב"הַקְהֵ֣ל" היא עד כדי כך ש: "...נעשו על ידי זה רעים דלא
מתפרשין." בלשונו של מרטין בובר הפגישה ב"הַקְהֵ֣ל" היא הסוד
שמלמדת אותנו החסידות. כשאדם מפנה מקום לזולתו ומתבונן בו תוך שהוא מסיר מעצמו את
מסכות היוהרה, כך גם עושה חברו מולו, ואז מתאפשרת הפגישה, הרעות, או במילים אחרות
– האהבה. עיקרון זה, הנלמד מיחסיהם של בני אדם, הוא גם רמז למהותו של הקשר האפשרי
בין אדם לאלוהים ב"הַקְהֵ֣ל".
תגובות
הוסף רשומת תגובה