Hope and Water
תקוה ומים
בימי התנ"ך, התקוה הגדולה והמוחשית ביותר היתה התקווה למים חיים. תִּקְוָה כהגדרתה המילונית היא ציפייה להתרחשות דבר טוב; תוחלת. בעבר נערכו תפילות וטקסים רבים סביב נושא המים והגשם ולכן הציפיה היתה תהליך רוחני מבוסס תקוה Spiritual process based Hope.
את התקוה המשילו למקור מים חיים או ליעד הקיים מעבר לקו האופק. שורש המילה העברית, קו"ה, מקביל למילה האכדית quu, לחכות, לארמית קְוָא ולערבית קַוִיַ- להיות חזק. התקוה היא ביטוי רוחני של השאיפה למשהו טרנסצנדנציאלי- מעבר לפיסי. בבני האדם קיים קשר הדדי של גוף ורוח שאינו ניתן להפרדה; חיי הרוח– המחשבה, הרגש, התקשורת בין בני אדם, האהבה והערצת הטוב– הם חלק בלתי נפרד של כלל החיים בעולם הזה. אותה טרנסצנדנציה עצמית באה לידי ביטוי בסוגיית התקוה, והיא דרושה כדי שיהיה לבני אדם אופק של התקדמות מוסרית ורוחנית. היא יכולה להתרחש כחריגה מעצמנו דרך התקוה, הבאה לידי ביטוי במילים הקשורות למים. בתהילים כתוב: "קַוֵּה אֶל ה', חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ, וְקַוֵּה אֶל ה'" (כ"ז, י"ד). המים הפכו לסמל ומשל של התקוה במימד הרוחני. "עין" = מקור מים, מעיין (בראשית טז ז: "וימצאה מלאך ה' על עין המים במדבר; על העין בדרך שור"); כלו "עיניו" = נגמרה תקוותו.
"יבש" = איבד מים; "בוש" = התאכזב מתקוותו (תהלים קיט קטז: "ואל תבישני משברי" = אל תאכזב אותי מתקוותי).
בחלק מן הטקסים הקשורים למים או להורדת הגשם התרחשו חוויות של התעלות נפשית ורוחנית שבהן קיום האדם חורג אל מעל לבנאלי ולשוטף, והוא חש שהוא עולה מדרגה או נטען באיכות מיוחדת, רוחנית.
"מקוה" = מאגר מים (בראשית א: "ולמקוה המים קרא ימים"; ויקרא יא לו: "אך מעיין ובור מקוה מים, יהיה טהור..."); "מקוה" = תקוה; (דברי הימים א כט טו: "כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו; כצל ימינו על הארץ, ואין מקוה"; ירמיהו יד ח: "מקוה ישראל, מושיעו בעת צרה..."; יז 13: "מקוה ישראל ה', כל עוזביך יבושו; וסורי בארץ יכתבו, כי עזבו מקור מים חיים את ה'").
בשיח סביב המים מתרחשות באדם חוויות של יופי, אהבה, רוממות, התעלות, כבוד לבני אדם והערצה להישגים נעלים, לרעיון הצדק, ליופי שבאמנות ובטבע, וגם לתופעות נבחרות בעולם הדת. במקביל המילה הכזיב = לא מילא את התקוה שתלו בו ; נחל "אכזב" = נחל שמתייבש ומאבד את מימיו (ירמיהו טו יח: "היה תהיה לי כמו אכזב, מים לא נאמנו").
לסיכום: יש המקשרים את התקוה עם המילה 'קו', כמחבר בין העבר לעתיד, דרך ההווה: "הִנֵּה אֲנַחְנוּ בָאִים בָּאָרֶץ אֶת תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי הַזֶּה תִּקְשְׁרִי בַּחַלּוֹן..." (יהושע, ב', י"ח).
את התקוה המשילו למקור מים חיים או ליעד הקיים מעבר לקו האופק. שורש המילה העברית, קו"ה, מקביל למילה האכדית quu, לחכות, לארמית קְוָא ולערבית קַוִיַ- להיות חזק. התקוה היא ביטוי רוחני של השאיפה למשהו טרנסצנדנציאלי- מעבר לפיסי. בבני האדם קיים קשר הדדי של גוף ורוח שאינו ניתן להפרדה; חיי הרוח– המחשבה, הרגש, התקשורת בין בני אדם, האהבה והערצת הטוב– הם חלק בלתי נפרד של כלל החיים בעולם הזה. אותה טרנסצנדנציה עצמית באה לידי ביטוי בסוגיית התקוה, והיא דרושה כדי שיהיה לבני אדם אופק של התקדמות מוסרית ורוחנית. היא יכולה להתרחש כחריגה מעצמנו דרך התקוה, הבאה לידי ביטוי במילים הקשורות למים. בתהילים כתוב: "קַוֵּה אֶל ה', חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ, וְקַוֵּה אֶל ה'" (כ"ז, י"ד). המים הפכו לסמל ומשל של התקוה במימד הרוחני. "עין" = מקור מים, מעיין (בראשית טז ז: "וימצאה מלאך ה' על עין המים במדבר; על העין בדרך שור"); כלו "עיניו" = נגמרה תקוותו.
"יבש" = איבד מים; "בוש" = התאכזב מתקוותו (תהלים קיט קטז: "ואל תבישני משברי" = אל תאכזב אותי מתקוותי).
בחלק מן הטקסים הקשורים למים או להורדת הגשם התרחשו חוויות של התעלות נפשית ורוחנית שבהן קיום האדם חורג אל מעל לבנאלי ולשוטף, והוא חש שהוא עולה מדרגה או נטען באיכות מיוחדת, רוחנית.
"מקוה" = מאגר מים (בראשית א: "ולמקוה המים קרא ימים"; ויקרא יא לו: "אך מעיין ובור מקוה מים, יהיה טהור..."); "מקוה" = תקוה; (דברי הימים א כט טו: "כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו; כצל ימינו על הארץ, ואין מקוה"; ירמיהו יד ח: "מקוה ישראל, מושיעו בעת צרה..."; יז 13: "מקוה ישראל ה', כל עוזביך יבושו; וסורי בארץ יכתבו, כי עזבו מקור מים חיים את ה'").
בשיח סביב המים מתרחשות באדם חוויות של יופי, אהבה, רוממות, התעלות, כבוד לבני אדם והערצה להישגים נעלים, לרעיון הצדק, ליופי שבאמנות ובטבע, וגם לתופעות נבחרות בעולם הדת. במקביל המילה הכזיב = לא מילא את התקוה שתלו בו ; נחל "אכזב" = נחל שמתייבש ומאבד את מימיו (ירמיהו טו יח: "היה תהיה לי כמו אכזב, מים לא נאמנו").
לסיכום: יש המקשרים את התקוה עם המילה 'קו', כמחבר בין העבר לעתיד, דרך ההווה: "הִנֵּה אֲנַחְנוּ בָאִים בָּאָרֶץ אֶת תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי הַזֶּה תִּקְשְׁרִי בַּחַלּוֹן..." (יהושע, ב', י"ח).
תגובות
הוסף רשומת תגובה