Death as a platform for the Soulagogical Education
המוות כפלטפורמה לחינוך הסולאגוגי
מטרת החינוך במאה ה-21 היא להקנות ללומד חוסן אישי- "עמוד שדרה" שמוגדר במונח המקצועי: רזיליינס Resilience. את המילה רזיליינס ניתן לתרגם כגְּמִישׁוּת, אֶלַסְטִיּוּת; יכולת התאוששות מהירה, חוסן נפשי; או כחוסן גמיש.
מטרה זו תושג דרך גיבוש הזהות העצמית, המשמעות והאמונה של הלומד. הנחת היסוד היא שאת גיבוש הזהות, המשמעות והאמונה לא ניתן לבצע בצורה עמוקה וארוכת טווח ללא שיח על נושא המוות. מערכת חינוך הסולאגוגית מציגה את תפישת המוות ללומד באופן איטי והדרגתי, בצורה מבוקרת פסיכולוגית, התואמת את גילו ומצבו ההכרתי של הלומד.
ככל שהלומד גדל הוא חש אי נוחות ופחד עמוק יותר מפני המוות ובכך הולך ומתרחק מן האמת. בכדי לייצר אצלו חוסן נפשי יש להאט את התהליך ולספק לו כלים רוחניים בכדי להתמודד עם המציאות. קיימים חמישה שלבי התפתחות תפישת המוות אצל ילדים:
א. שלב טרום תפישת המוות:
בגיל שנה עד שנתיים הילד אינו מסוגל לתפוש את מושג המוות. המוות אינו קיים מבחינתו ולכן הוא רק מילה שנזרקת לחלל מידי פעם.
ב. שלב המוות כארעי:
בגילאי 2-4 מתפתחת התפישה שהמוות ארעי. ילדים בגיל זה יאמרו דברים כמו: "סבתא מתה. מתי סבתא תבוא לבקר?" או יספרו על הדג שמת ויקומו למחרת בבוקר לראות אם הוא חזר, או שימשיכו לשים אוכל בצלחת כלבם שמת לפני מספר ימים. בגילאי 3-4 קיימת הבנה מועטה של המוות, או העדר הבנה.
בגיל 4 מתחיל שימוש מעורפל במושג מוות. הילד יכול לבטא את הרעיון של צער הכרוך בכך אך המוות אינו מעורר עדיין תגובה רגשית של ממש. בהמשך המוות הופך להיות מושג עובדתי ומדויק יותר, כשהעמדה כלפיו היא עניינית ולא רגשית, תוך התמקדות בצדדים הפיזיים, ותפיסת המצב כהפיך.
ג. השלב הרגשי:
בגיל 5 הילד מעורה דיו בעולם. הוא מסוגל לשוחח, להחליף רעיונות וללמוד את נושא המוות. הוא כבר יודע מתי עליו להיות פחות אותנטי כדי להשתלב בסביבתו. ילדים בשלב זה מתחילים לשקף את הפחד התרבותי שהם קולטים מהסובבים אותם. לעיתים יתייחסו אל המוות כאל משהו שבא מבחוץ: כגון מלאך המוות שיבוא ויקח אותם.
בגיל 6 מתחילה להופיע תגובה רגשית למוות, ודאגה ביחס למוות של קרובים (במיוחד האם). המוות מטריד את הילד וגם מסקרן אותו, אך הוא עדיין אינו מאמין שהוא עצמו ימות. המוות הוא כבר חלק בלתי נפרד מתפישת עולמו. המוות נתפש בעיני הילד בהכחשה, חשכה טוטאלית, משהו מוחלט וסופי שיכול להעלים אותם מן העולם.
ד. השלב המציאותי:
בגילאי 7-8 תפיסת המוות הולכת ונהיית מציאותית, עם דגש על התעניינות במוות של בני אדם. מתחילה התעניינות במה קורה לאחר המוות, וקבלת ההכרחיות של המוות, כולל של עצמו.
בגיל 9 קיימת הבנה עמוקה יותר לתהליכים הביולוגיים של המוות וסופיות החיים, פחות דאגה לגבי המוות, ותגובה רגשית מתונה יותר.
בגיל 10 מתהווה גישה מציאותית וקונקרטית כלפי המוות, ללא התעניינות בהיבטים הפילוסופיים שלו.
ה. השלב הפילוסופי:
ילדים גיל 11-12 מתחילים לשאול יותר שאלות תיאורטיות פילוסופיות לגבי המוות ומה שקורה לאחריו. ההתעסקות היא בגישות נורמטיביות לגבי מה שקורה לאחר המוות, בד"כ מתוך ספקנות. בגיל ההתבגרות הופכת ההתייחסות למוות מורכבת ומעמיקה: התעניינות פילוסופית לגבי החיים שלאחר המוות, תגובה רגשית חזקה ופחד חזק מפני המוות. קבלה מוחלטת של הכרחיות המוות. פחד עמוק יותר מפני המוות. גדלה אי הנוחות שהוא חש כלפי המוות. בכדי לסייע ללומד בתהליך ולמנף אותו ליצירת חוסן אישי, מומלץ בשלב זה להעזר במודל 3 הטבעות הסולאגוגיות:
1. טבעת פנימית Inner ring המתעסקת בזהותו של הלומד, משמעות חייו ואמונתו.
2. טבעת חיצונית External ring העוסקת בסוגיית ההודיה, הסליחה והשייכות.
3. טבעת השאיפה Ambitious ring עוסקת בעתיד הלומד, בתקווה שלו ובחופש הבחירה והמחשבה.
מודל זה מהווה פלטפורמה לשיח אישי סביב זהות, משמעות ואמונה לאורך כל חיי הלומד. מערכת החינוך הסולאגוגית תומכת בלומד באופן אישי, מספקת לו פלטפורמה ל"תמיכה קבוצתית" דרך "הקהל"- קהילה מקצועית לומדת, בכדי שיחפש וימצא משמעות הולמת לחייו. מדובר במערכת חינוך המתגברת על הנטייה העזה של הלומד והסביבה להכחיש ולהדחיק את מותו.
סיכום:
האמונה הראשונית של הילד שהמוות אינו קיים והוא רגע נוסף בחיים, קרובה יותר לאמת. ככל שהילד גדל ונמצא לאורך זמן עם גופו והסובבים אותו, גדלה אמונתו שהגוף הינו המציאות היחידה ושאובדן הגוף הוא אובדן המציאות עצמה. ככל שהילד צעיר יותר, כך גדל המגע שלו עם האלמוות, ולפיכך קטן הפחד שלו מפני שינוי והחוסן הנפשי שלו גדל. לילדים יש אמונה גדולה יותר ומגע עמוק יותר עם האלמוות, ולכן המוות אינו מהווה עבורם בעיה. החינוך הסולאגוגי מאפשר ללומד לחוות את חייו בעצמו כ"חוויה קיומית אותנטית", ולהבין שחייו סופיים ולכן עליו לעצב לעצמו תפישת עולם מתאימה. הלומד מוצא את המשמעות הקיומית הפנימית של חייו: המשמעות שהלומד מעניק למעשיו מתוקף יכולותיו הטבעיות, בהתאם לעוצמתן, ובכך לממש את עצמו.
מטרה זו תושג דרך גיבוש הזהות העצמית, המשמעות והאמונה של הלומד. הנחת היסוד היא שאת גיבוש הזהות, המשמעות והאמונה לא ניתן לבצע בצורה עמוקה וארוכת טווח ללא שיח על נושא המוות. מערכת חינוך הסולאגוגית מציגה את תפישת המוות ללומד באופן איטי והדרגתי, בצורה מבוקרת פסיכולוגית, התואמת את גילו ומצבו ההכרתי של הלומד.
ככל שהלומד גדל הוא חש אי נוחות ופחד עמוק יותר מפני המוות ובכך הולך ומתרחק מן האמת. בכדי לייצר אצלו חוסן נפשי יש להאט את התהליך ולספק לו כלים רוחניים בכדי להתמודד עם המציאות. קיימים חמישה שלבי התפתחות תפישת המוות אצל ילדים:
א. שלב טרום תפישת המוות:
בגיל שנה עד שנתיים הילד אינו מסוגל לתפוש את מושג המוות. המוות אינו קיים מבחינתו ולכן הוא רק מילה שנזרקת לחלל מידי פעם.
ב. שלב המוות כארעי:
בגילאי 2-4 מתפתחת התפישה שהמוות ארעי. ילדים בגיל זה יאמרו דברים כמו: "סבתא מתה. מתי סבתא תבוא לבקר?" או יספרו על הדג שמת ויקומו למחרת בבוקר לראות אם הוא חזר, או שימשיכו לשים אוכל בצלחת כלבם שמת לפני מספר ימים. בגילאי 3-4 קיימת הבנה מועטה של המוות, או העדר הבנה.
בגיל 4 מתחיל שימוש מעורפל במושג מוות. הילד יכול לבטא את הרעיון של צער הכרוך בכך אך המוות אינו מעורר עדיין תגובה רגשית של ממש. בהמשך המוות הופך להיות מושג עובדתי ומדויק יותר, כשהעמדה כלפיו היא עניינית ולא רגשית, תוך התמקדות בצדדים הפיזיים, ותפיסת המצב כהפיך.
ג. השלב הרגשי:
בגיל 5 הילד מעורה דיו בעולם. הוא מסוגל לשוחח, להחליף רעיונות וללמוד את נושא המוות. הוא כבר יודע מתי עליו להיות פחות אותנטי כדי להשתלב בסביבתו. ילדים בשלב זה מתחילים לשקף את הפחד התרבותי שהם קולטים מהסובבים אותם. לעיתים יתייחסו אל המוות כאל משהו שבא מבחוץ: כגון מלאך המוות שיבוא ויקח אותם.
בגיל 6 מתחילה להופיע תגובה רגשית למוות, ודאגה ביחס למוות של קרובים (במיוחד האם). המוות מטריד את הילד וגם מסקרן אותו, אך הוא עדיין אינו מאמין שהוא עצמו ימות. המוות הוא כבר חלק בלתי נפרד מתפישת עולמו. המוות נתפש בעיני הילד בהכחשה, חשכה טוטאלית, משהו מוחלט וסופי שיכול להעלים אותם מן העולם.
ד. השלב המציאותי:
בגילאי 7-8 תפיסת המוות הולכת ונהיית מציאותית, עם דגש על התעניינות במוות של בני אדם. מתחילה התעניינות במה קורה לאחר המוות, וקבלת ההכרחיות של המוות, כולל של עצמו.
בגיל 9 קיימת הבנה עמוקה יותר לתהליכים הביולוגיים של המוות וסופיות החיים, פחות דאגה לגבי המוות, ותגובה רגשית מתונה יותר.
בגיל 10 מתהווה גישה מציאותית וקונקרטית כלפי המוות, ללא התעניינות בהיבטים הפילוסופיים שלו.
ה. השלב הפילוסופי:
ילדים גיל 11-12 מתחילים לשאול יותר שאלות תיאורטיות פילוסופיות לגבי המוות ומה שקורה לאחריו. ההתעסקות היא בגישות נורמטיביות לגבי מה שקורה לאחר המוות, בד"כ מתוך ספקנות. בגיל ההתבגרות הופכת ההתייחסות למוות מורכבת ומעמיקה: התעניינות פילוסופית לגבי החיים שלאחר המוות, תגובה רגשית חזקה ופחד חזק מפני המוות. קבלה מוחלטת של הכרחיות המוות. פחד עמוק יותר מפני המוות. גדלה אי הנוחות שהוא חש כלפי המוות. בכדי לסייע ללומד בתהליך ולמנף אותו ליצירת חוסן אישי, מומלץ בשלב זה להעזר במודל 3 הטבעות הסולאגוגיות:
1. טבעת פנימית Inner ring המתעסקת בזהותו של הלומד, משמעות חייו ואמונתו.
2. טבעת חיצונית External ring העוסקת בסוגיית ההודיה, הסליחה והשייכות.
3. טבעת השאיפה Ambitious ring עוסקת בעתיד הלומד, בתקווה שלו ובחופש הבחירה והמחשבה.
מודל זה מהווה פלטפורמה לשיח אישי סביב זהות, משמעות ואמונה לאורך כל חיי הלומד. מערכת החינוך הסולאגוגית תומכת בלומד באופן אישי, מספקת לו פלטפורמה ל"תמיכה קבוצתית" דרך "הקהל"- קהילה מקצועית לומדת, בכדי שיחפש וימצא משמעות הולמת לחייו. מדובר במערכת חינוך המתגברת על הנטייה העזה של הלומד והסביבה להכחיש ולהדחיק את מותו.
סיכום:
האמונה הראשונית של הילד שהמוות אינו קיים והוא רגע נוסף בחיים, קרובה יותר לאמת. ככל שהילד גדל ונמצא לאורך זמן עם גופו והסובבים אותו, גדלה אמונתו שהגוף הינו המציאות היחידה ושאובדן הגוף הוא אובדן המציאות עצמה. ככל שהילד צעיר יותר, כך גדל המגע שלו עם האלמוות, ולפיכך קטן הפחד שלו מפני שינוי והחוסן הנפשי שלו גדל. לילדים יש אמונה גדולה יותר ומגע עמוק יותר עם האלמוות, ולכן המוות אינו מהווה עבורם בעיה. החינוך הסולאגוגי מאפשר ללומד לחוות את חייו בעצמו כ"חוויה קיומית אותנטית", ולהבין שחייו סופיים ולכן עליו לעצב לעצמו תפישת עולם מתאימה. הלומד מוצא את המשמעות הקיומית הפנימית של חייו: המשמעות שהלומד מעניק למעשיו מתוקף יכולותיו הטבעיות, בהתאם לעוצמתן, ובכך לממש את עצמו.
תגובות
הוסף רשומת תגובה