Hope in Purim song from Warsaw Ghetto

תקווה בשיר פורים מגטו וורשה

שירי הילדים של יצחק כצנלסון הצליחו להעניק להם אמונה ותקווה, אך גם בהם לא הסתיר המשורר את הכאב. בימי התנ"ך, התקווה הגדולה והמוחשית ביותר היתה התקווה למים חיים. תִּקְוָה כהגדרתה המילונית היא ציפייה להתרחשות דבר טוב; תוחלת. בעבר נערכו תפילות וטקסים רבים סביב נושא המים והגשם ולכן הציפיה היתה תהליך רוחני מבוסס תקוה Spiritual process based Hope.

את התקווה המשילו למקור מים חיים או ליעד הקיים מעבר לקו האופק.

ארבע-עשרה שנים לפני פרוץ המלחמה, כתב קצנלסון את השיר "פורים", הנפתח כך:

פּוּר-פּוּר-פּוּרִים
פּוּרִים מֵאי?
חַג שֶׁל שִׂמְחָה
עַד בְּלִי דַי

בשנות המלחמה, בזמן שהותו של קצנלסון בגטו וורשה, מופיע שוב אותו בית ראשון בשינוי קל שבקלים, כאשר לו הוסיף המשורר עשרה בתים חדשים המתמקדים לא רק בשמחת החג, אלא גם במפלתו של המן הרשע. באופן מובהק בתוספת זו ניסה המשורר לקשר בין הסיפור הישן, להווה הנורא שבו נאלץ לשרוד, כדי לרמוז על משאלתו לסוף זהה לאויב הנאצי. התקווה מקושרת עם המילה 'קו', כמחבר בין העבר לעתיד, דרך ההווה: "הִנֵּה אֲנַחְנוּ בָאִים בָּאָרֶץ אֶת תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי הַזֶּה תִּקְשְׁרִי בַּחַלּוֹן..." (יהושע, ב', י"ח).
בשיר נצמד קצלסון לגישתו הרווחת ברבות מיצירתיו: על אף הקושי הברור, יש לקוות לקיומו של אור בקצה המנהרה. קצנלסון אף מציין בסופו של השיר: "נכתב בגטו ורשה".

ניתוח קטעים מתוך השיר "פורים מאי?" מתוך ספרו של יצחק קצנלסון, "יש לי שיר".

"יום של שמחה
מתוך חיל -
מתוך כאב -"
(כאן מתייחס כצנלסון להווה, ומתחיל לצייר את הקו לעתיד)

"מלך כסיל...
חסר לב..."
(המשך התייחסות להווה מתוך נקודת מבט אל העבר ועל המלך אחשוורוש. ההשוואה היא בלתי נמנעת)

"איש בליעל,
אדם שד,
ביקש אותנו
לאבד."
(ההתייחסות היא להמן בעבר, ולשריו של היטלר בהווה המנסים להשמיד את העם היהודי)

"שחת כרה
ויחפור,
ויפול בו -
עמוק בור!"
(יתכן כי הבחירה בבור מכוונת ומרמזת על תהליך ההשמדה בבורות הירי)

"עם אל חי!"
(נקודת חיבור קריטית בין ההווה לעתיד! יש פה רמז אמוני שאינו ברור האם הוא על רקע דתי)

"שי לעני
ולכל דך,
ברכת חיים
שלח לו, שלח!"
(ניסוח מובהק של עתיד, של תקווה, של חלום, תוך התייחסות לרעב האיום השורר בגטו)

"מסוף עולם
ועד הסוף -
הכל יודעים:
יום הוא טוב!"
(התקווה כאן היא השלכה שמדמיינת את המציאותי וכרוך בה סיכון.
תקווה תבוא לידי ביטוי בצורה מדומיינת ולא קונספט או רעיון, ולכן מקובל לחשוב שתקווה היא השלכה. השלכה היא פעולה או תהליך שאין אנו מודעים להם. התקווה מדמיינת עתיד שטכנית הוא שקר או לא מציאותי כי אינו קיים, אך למרות זאת הוא מבטא בצורה עמוקה אמת, כמיהה וגעגוע שלא רק קיימים אלא לעיתים יותר מציאותיים מן העולם האובייקטיבי.)

"כוכבנו,
מרום שור!"

התקווה בוחרת לצפות את עתיד השינוי שיתכן ויתרחש. כאשר אנחנו מקווים אנחנו מצפים למציאות אשר מושלכת. תקווה מאפשרת לנו לקחת על עצמינו סיכון, להשקיע בעצמנו ולשים את קיומנו על הקו, לקחת אחריות. שורש המילה העברית, קו"ה, מקביל למילה האכדית quu, לחכות, לארמית קְוָא ולערבית קַוִיַ- להיות חזק. התקוה היא ביטוי רוחני של השאיפה למשהו טרנסצנדנציאלי- מעבר לפיסי.
קשה להתעלם מן העובדה שהשיר "פורים מאי?" נכתב כמעט כמחזה מושר, וייתכן שאף הועלה על הבמה בחג הפורים שנחגג בגטו, כאשר בחוץ ממשיכות להתרחש זוועות המלחמה.
היכולת לקוות היתה כל כך חיונית וחשובה בתקופת מלחמת העולם השנייה אצל האסירים במחנות הריכוז.
על ידי השלכה על העתיד, התקווה שינתה את ההווה.
היא יצרה עבורם שוליים של חופש ונתנה להם תחושה של שליטה עצמית.
אותה טרנסצנדנציה עצמית באה לידי ביטוי בסוגיית התקווה, והיא דרושה כדי שיהיה לבני אדם אופק של התקדמות מוסרית ורוחנית. היא יכולה להתרחש כחריגה מעצמנו דרך התקווה, הבאה לידי ביטוי במילים הקשורות למים. בתהילים כתוב:  "קַוֵּה אֶל ה', חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ, וְקַוֵּה אֶל ה'" (כ"ז, י"ד). המים הפכו לסמל ומשל של התקווה במימד הרוחני."מקוה" = מאגר מים (בראשית א: "ולמקוה המים קרא ימים"; ויקרא יא לו: "אך מעיין ובור מקוה מים, יהיה טהור..."); "מקוה" = תקווה; (דברי הימים א כט טו: "כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו; כצל ימינו על הארץ, ואין מקוה"; ירמיהו יד ח: "מקוה ישראל, מושיעו בעת צרה..."; יז 13: "מקוה ישראל ה', כל עוזביך יבושו; וסורי בארץ יכתבו, כי עזבו מקור מים חיים את ה'").

המידע על כצנלסון והשיר "פורים מאי?" נלקחו מתוך מאמרה של רעות פלוס | 04.03.20
"עצב מהול בתקווה: שיר הפורים שנכתב בגטו ורשה".