Soulagogy for Belonging sensation
סוֹלָגוֹגִיָה ליצירת תחושת שייכות
"האוצר הגדול ניתן לכנותו בשם התמלאות
ההוויה, המקום שבו תוכל למוצאו הוא בסמוך לך, במקום שאתה עומד שם."
(כל הציטוטים נלקחו מתוך "דרכו
של אדם"/ מרדכי מ. בובר/ מוסד ביאליק/ עמ' 44-47)
תחושת השייכות היא היכולת לאהוב ולהיות נאהב, להרגיש
שייך, מחובר למשפחה, לחברים לקהילה לאנשים ו/ או לאלוהים.
תחושת השייכות
ממלאת את ההוויה על-פי הגישה הסולגוגית:
"רוב הבריות אינם מגיעים אלא
בשעות רחוקות להכיר הכרה מלאה, שלא טעמו טעם התמלאותה של ההוויה, שחייהם אין להם
חלק בהוויה האמיתית שנתמלאה ואינם אלא כאילו עוברים על פניה ואינם נוגעים בה."
לקדש על-פי הגישה הסולגוגית- זה להיות
בהוויה מלאה עם האחר. להיות בנוכחות מלאה אתו במפגש. להיות במודעות מלאה למפגש הישויות.
"אף-על-פי-כן, תמיד אנו מרגישים
כלשהו בחסרוננו זה, ויגעים אנו למצוא בשום מקום את החסר לנו. בשום מקום, בשום תחום
של העולם או של הרוח, חוץ מבסמוך לנו, חוץ מן המקום שהועמדנו שם- והנה דווקא כאן
ולא בשום מקום אחר יש בידנו למצוא את האוצר. הסביבה שאני מרגיש בה שהיא בית טבעי
שלי, המעמד שיעד לי הגורל, הדברים הנקרים לי על דרכי בכל יום ויום, שנתבע אני להם
בכל יום ויום, כאן ובהם תפקידי שנתייחד לי, וכאן ובהם התמלאות ההוויה, שפתחה פתוח
לפני."
לקדש- זה להיות במודעות מלאה להוויית
המפגש: לתהליך המתרחש בשעה שהישות שלי פוגשת את ישות האחר.
"ואפילו ניתנה בידנו השררה על כל
קצווי תבל, אין אנו מגיעים לאותה התמלאות ההוויה שיש בידנו להגיע אליה מכוחה של מסירות
דוממת לחיים הקרובים שבמחיצתנו. ואפילו יודעים אנו את רזי העולמות העליונים, אין
חלקנו הממשי בהוויה האמיתית מרובה כחלק שאנו נוטלים בה, שעה שאנו עושים בחיי
החולין שלנו בכוונה קדושה את המעשה המוטל עלינו."
ביטוי תחושת השייכות הוא בתפישת העצמי כחלק מ"שרשרת הדורות",
"זיכרון קולקטיבי" או שייכות ל"משהו גדול ממני" אשר הורישו
לאדם אבותיו דרך "צוואה רוחנית".
"הבעל-שם-טוב לימד, שכל פגישה
שאדם נפגש במרוצת חייו עם שום עצם, יש בה משמעות נסתרת. בני אדם שאנו יושבים
במחיצתם או שאנו פוגשים אותם מפעם לפעם, הבהמות המסייעות עמנו במשקנו, האדמה שאנו
מעבדים אותה, חומרי הטבע שאנו מתקינים אותם לכלים, והכלים שאנו משתמשים בהם, בכל
אלה צפונה ישות נפשית הזקוקה לנו כדי שתגיע לזיכוך דמותה, לשלימותה. אם מתעלמים
אנו מישות זו המזומנת על דרכנו, אם פונים אנו לתכליות השעה בלבד ואיננו מכוונים
עצמנו ליחס אמיתי אל העצמים שהוטל עלינו להשתתף בחייהם כדרך שהם משתתפים בחיינו,
הרינו מפסידים את חלקנו בהוויה האמיתית ובהתמלאותה. מובטחני שתוכה של תורה זו אמת
הוא. אפילו הגיעה נשמתנו לרום המדרגה של התרבות, הריהי חסרה לחלוחית של יצירה, אם
אין אנו נותנים לפגישות קטנות אלו שבכל יום ויום את שמגיע להן, עד שבוקעים מהם
מימי החיים ומקלחים לתוך נפשנו. וכן כוח השררה הגדול ביותר, בתוך תוכו אינו אלא
רפיון ותשישות, אם לא נתקשר בברית טמירה עם המגעים הללו, שענווה בהם ושפעת כוח
בהם, המחברים אותנו אל הישות הזרה והקרובה כאחד."
בתהליך הסולגוגי ליצירת תחושת שייכות,
נפתחת המחשבה מתוך הנפש ונקשרת עם אובייקטים חיצוניים ומוחזרת אל תוך הנפש, כך
נוצרת המודעות לממשותם וצורתם של האובייקטים. זהו תהליך של Self-realization זיהוי המציאות של עצמי.
"יש מן הדתות האומרות, שחיינו על
פני האדמה אינם חיי-אמת. ומהן שאומרות, שכל מה שאנו רואים כאן בעינינו אינו אלא
מראית-עין בלבד, שעלינו לחדור בעדה, או שאין חיינו בעולם הזה אלא פרוזדור לעולם
האמת, שעלינו לעבור דרכו בלא שניתן הרבה את דעתנו עליו. לא זו תורת היהדות. היא
אומרת, שכל מה שאדם עושה בקדושה בחיי העולם הזה, אין חשיבותו ואמיתותו מועטת מחיי
העולם הבא, לפי שהוא מתחבר על-ידי כך עם ההוויה האלוהית, ואף-על-פי שהחיבור ארצי
הוא, הריהו גם ממשי בכולו. תורה זו ניתנת לה צורה מובהקת על-ידי החסידות."
לקדש על-פי הגישה הסולגוגית- זה להיות
בהוויה משותפת. האחר הופך להיות חלק מהווייתי ואני חלק מהווייתו- נוצרת ישות משותפת.
אין יותר ממד של זמן או מקום, נוצר מפגש ישויות מלא באור, טוב ואהבה.
"רבי חנוך מאלכסנדר אמר: 'גם
אומות העולם מאמינים שיש שני עולמות, "בעולם ההוא", הם אומרים. ואין
בינם לבין ישראל אלא זה, שהם סבורים ששני העולמות נפרדים הם ומנותקים זה מזה,
ואילו ישראל מכירים ומאמינים, ששני העולמות עולם אחד הם בשורשם, וסופם שייעשו לאחד
ממש'."
ההעדר תחושת השייכות יכול לבוא לידי ביטוי אצל האדם כחוויית בדידות.
לעיתים חוויה זו מביאה לתחושת תסכול ומרירות.
"באמת שבתוך תוכם שני העולמות
עולם אחד הם. הם כאילו נתפלגו, והם עתידים לשוב וליעשות לאחדות. ולכך נברא האדם
שיאחד את שני העולמות. הוא מקרב את בואה של אחדות זו על-ידי שהוא חי חיי קדושה עם
העולם שהושם בתוכו, במקום שהועמד שם."
הצורך להיות נאהב הוא צורך להיות חלק
מהוויה משותפת. יתכן כי תינוק חווה זאת ברחם אימו. מרגע הלידה שואף אדם לחזור אל
חווית המיזוג עם האחר- ליצור את הישות המשותפת- לקדש על-פי הגישה הסולגוגית.
"נאמר בתורה: 'ואנשי קודש תהיון לי'
(שמות כב ל). והרבי מקוצק פירש את הפסוק כך: 'היו לי קדושים קדושה אנושית'. הדברים
נשמעים, כאילו צדיק זה, שישב בחדרו שנים הרבה בפרישות גמורה, סופו בא לכלל הכרה,
שהמעיין האמיתי של קדושתנו הוא קידוש היסוד האנושי, שכל אדם ואדם יכול וחייב לקדשו
במקומו ובמעמדו, בחייו שהוא חי עם העולם שהופקד בידו."
(כל הציטוטים נלקחו מתוך "דרכו של אדם"/ מרדכי מ. בובר/
מוסד ביאליק/ עמ' 44-47)
זוהי תמצית המוסריות, המימוש העצמי, התמלאות ההוויה. זהו החיבור למשהו "גדול" ממני, נשגב.
תגובות
הוסף רשומת תגובה