My door is locked- thoughts about old age and loneliness

נעולה היא דלתי/ מחשבות על זקנה ובדידות

תהליך ההזדקנות הרוחנית, שונה מתהליך ההזדקנות הגופנית. בכדי להעלות למודעות החברתית והמקצועית את בדידותו הרוחנית של האדם הזקן, פיתח ניר גולן, מלווה רוחני המתמחה בליווי אובדני הריון וסוף חיים, את מודל חמשת השלבים לתהליך ההזדקנות הרוחנית. המודל מתבסס על ניסיונו בשנים האחרונות בליווי אנשים זקנים בסוף חיים: דימנטים, חולים סופניים או תשושים. כדי לתאר את תהליך הזקנה הרוחני המתקיים באדם ללא קשר לדתו, משתמש גולן בשירו של יצחק קצנלסון (מחנך, משורר ומחזאי יהודי-פולני, זכה לכינוי "מקונן השואה") "נעולה היא דלתי" (בתרגומה של מרים ילן-שטקליס) כמקור השראה. המודל מוצג במקביל לבתי השיר.

5 שלבים להזדקנות רוחנית:

1.    הכרה בחווית הבדידות 

2.    ציפיה ואכזבה מהסביבה

3.    אכזבה מכוח עליון

4.    הצורך לפרוק משא חיים

5.    קתרזיס ופורקן עד קץ

1.    הכרה בחווית הבדידות (בדידות פנימית)

בית ראשון: תיאור מצב- חווית בדידות. "נְעוּלָה, נְעוּלָה הִיא דַּלְתִּי" במקרים רבים האדם הזקן חווה את עולמו הרוחני כבית סגור ומסוגר. "הדלת הנעולה" מעצימה את כובד הבדידות משום שלא ניתן לפתוח אותה. הוא חווה אובדן זהות ומשמעות בעיני עצמו ולתחושתו גם בעיני הסובבים אותו. במקרה של מחלה או ירידה בתפקוד בו נאלץ להסתייע בעזרה חיצונית הוא תופש עצמו כמעמסה על החברה (בנוסף לתחושת התלות ואובדן העצמאות). מעמסה זו בשילוב תחושת העדר משמעות מעצימה את חווית הבדידות. החוויה הרוחנית של "דלת נעולה" כלומר אין קשר/ תקשורת עם העולם. ברוב המקרים התקשורת הקיימת היא סביב נושאים "תפעולים" (שגרת יום: אוכל, רחצה, שירותים) או בריאות הגוף (תרופות, בדיקות ופרוצדורות). מכיוון שאין כמעט התייחסות לממד הרוחני, האדם הזקן "משתבלל" בתוך עצמו (תהליך התכנסות פנימית, הסתגרות וניתוק מן החוץ). לתחושתו הוא נעלם, הופך להיות שקוף בעיני הסובבים אותו: "אֵין דוֹרֵשׁ לִרְאוֹתִי", הבדידות היא מוחלטת ומתמשכת "אֵין שׁוֹאֵל."

"נְעוּלָה, נְעוּלָה הִיא דַּלְתִּי
אִישׁ לֹא בָּא, אִישׁ לֹא בָּא אֶל בֵּיתִי
אִישׁ לֹא בָּא אֶל בֵּיתִי
אֵין דוֹרֵשׁ לִרְאוֹתִי
לֹא בַּיּוֹם, לֹא בַּלֵּיל
אֵין דוֹרֵשׁ אֵין שׁוֹאֵל
אֵין שׁוֹאֵל."

2.    ציפיה ואכזבה מהסביבה (בדידות חברתית)

בית שני: האכזבה מהסובבים אותו (ציפיה שלא התממשה). לאדם הזקן החווה בדידות נשאר עדיין ניצוץ של תקווה שמישהו יבוא וידפוק על דלתו, ויתן לו משמעות: יראה אותו, יוציא אותו משקיפותו או יפיג את בדידותו (בני המשפחה או חברים). בציפיתו הרבה ישנם רגעים בהם "יֵשׁ נִדְמֶה", ש"מִישֶׁהוּ מִתְדַּפֵּק"- התקווה שאולי לא שכחו אותי באמת: ואני עדיין משמעותי עבור מישהו. "אָז אָרוּץ"- הריצה היא אל התקווה, אל המגע האנושי הכל כך חסר בבדידות של הזקנה. המציאות הטופחת על פניו: "זֶה הָרוּחַ", מביאה לאכזבה. "הָרוּחַ נֶאֱנָח נֶאֱנָח" רוחו של האדם הזקן נופלת.  האשליה המתנפצת מעצימה את חווית הבדידות כביטוי לתהליך הרוחני.

"יֵשׁ נִדְמֶה, יֵשׁ נִדְמֶה, לֹא הַרְחֵק
מִישֶׁהוּ, מִישֶׁהוּ מִתְדַּפֵּק
מִישֶׁהוּ מִתְדַּפֵּק
מִתְדַּפֵּק וְשׁוֹתֵק
אָז אָרוּץ וְאֶפְתַּח
זֶה הָרוּחַ נֶאֱנָח
נֶאֱנָח."

3.    אכזבה מכוח עליון (בדידות אמונית)

בית שלישי: לא פעם האדם הזקן חווה גם נטישה אמונית כמי שבורא עולם עזב אותו. בחלק מהמקרים האדם הזקן פונה לממד האמוני בכדי לחוש משמעותי ובודד פחות. בעזרת פניה אל הנשגב/ העליון/ אלוהים, הוא חש שאינו לבד. הממד האמוני הוא אחד מעמודי התווך של הרוחניות. "הוּא הֵצִיץ, הוּא הֵצִיץ אֶל פִּתְחִי". לא פעם אנו עדים למקרים בהם הזקן הבודד חווה חיזיון או חלום בהקיץ, כמי שנגעו בו לרגע: "חִישׁ נָגַע, חִישׁ נָגַע בְּמִצְחִי". מכיוון שהחלומות בהקיץ הם לרגעים בלבד, עולה שוב תחושת האכזבה, ולחווית הזקן הבודד הוא מאבד שוב ושוב את הקשר עם החוץ: "וּבָרַח לוֹ בִּבְכִי הוּא בָּרַח לוֹ מִיָּד". הוא נותר בבדידותו "וְנוֹתַרְתִּי בָּדָד".

"הוּא הֵצִיץ, הוּא הֵצִיץ אֶל פִּתְחִי
חִישׁ נָגַע, חִישׁ נָגַע בְּמִצְחִי
חִישׁ נָגַע בְּמִצְחִי
וּבָרַח לוֹ בִּבְכִי
הוּא בָּרַח לוֹ מִיָּד
וְנוֹתַרְתִּי בָּדָד
בָּדָד."

4.    הצורך לפרוק משא חיים

בית רביעי: בשלב זה כשהאדם הזקן חווה בדידות פנימית, חברתית ואמונית, עולה בו הצורך לפרוק את כאב הבדידות. אובדן התקווה וההכרה ב"לבד המוחלט", מביאים אותו לידי רצון לבכות. לא פעם במהלך מפגשי ליווי רוחני מתגלה חוסר היכולת לבכות באמת. בכי שהוא קתרזיס שבאמצעותו ניתן לפרוק את כאב הבדידות. לעיתים נראה שהם מתקנאים במי שקל לו. "... טוֹב לָהֶם לָרוּחוֹת... מְהִירִים הֵם לִבְכּוֹת... לוּ יָדַע גַּם לִבִּי כָּךְ לִבְכּוֹת בְּקִרְבִּי". הכמיהה לבוא בכי משחרר/ מקל/ מרפא מחזירה לאדם הזקן את התקווה.

"טוֹב לָהֶם, טוֹב לָהֶם לָרוּחוֹת
מְהִירִים, מְהִירִים הֵם לִבְכּוֹת
מְהִירִים הֵם לִבְכּוֹת
כְּאוֹתָם תִּינוֹקוֹת
לוּ יָדַע גַּם לִבִּי
כָּךְ לִבְכּוֹת בְּקִרְבִּי
בְּקִרְבִּי"

5.    קתרזיס ופורקן עד קץ

בית אחרון: כשהזקן הבודד מצליח לשחרר את הבכי, הוא חש בהקלה שמאפשרת לו להמשיך לשחרר את "משא חייו". כך כשאין עכבות הוא יכול להרשות לעצמו: "שׁוּב לִבְכּוֹת, שׁוּב לַחְדֹּל שׁוּב לִבְכּוֹת, שׁוּב לַחְדֹּל עַל הַיּוֹם שֶׁל אֶתְמוֹל". האדם הזקן משחרר את בכיו עד כלות, וכשהוא מגיע לקתרזיס עם הבכי או בלעדיו, הוא יודע שהוא יכול לשחרר ולעזוב: "עוֹד נוֹטְפוֹת דִּמְעוֹתַי וְרָוַח לִי – וְדַי. וְדַי." עם הרווחה רוחנית מגיעה תשישות פיסית ואיתה הקץ. 

כָּךְ פָּשׁוּט, כָּךְ פָּשׁוּט, וּבְקוֹל
שׁוּב לִבְכּוֹת, שׁוּב לִבְכּוֹת, שׁוּב לַחְדֹּל
שׁוּב לִבְכּוֹת, שׁוּב לַחְדֹּל
עַל הַיּוֹם שֶׁל אֶתְמוֹל
עוֹד נוֹטְפוֹת דִּמְעוֹתַי
וְרָוַח לִי – וְדַי.
וְדַי.

סיכום:

חמישה שלבים להזדקנות רוחנית הוצגו בעזרתו של השיר "נעולה היא דלתי" של יצחק קצנלסון:

1.    הכרה בחווית הבדידות (בדידות פנימית)

2.    ציפיה ואכזבה מהסביבה (בדידות חברתית)

3.    אכזבה מכוח עליון (בדידות אמונית)

4.    הצורך לפרוק משא חיים

5.    קתרזיס ופורקן עד קץ

על פי מודל מב"ת-על לרוחניות, מאבד האדם הזקן בכל שלב (בית) ממד אחר של רוחניותו:

·       בראשון הוא מאבד את משמעותו

·       בשני את תחושת השייכות, הממד הבינאישי

·       בשלישי את האמונה- הקשר עם העל, הנשגב

·       וברביעי את התוך אישי- גילה כי אינו יכול לבכות

רק לאחר שהתפרקה ה"פירמידה הרוחנית", האדם הזקן חווה קתרזיס המביא אותו לרווחה הרוחנית לה ציפה ולסוף הדרך: "וְרָוַח לִי – וְדַי." באופן פראדוקסאלי, הרווחה הרוחנית אשר חיפש בחדרו הנעול, בסובבים אותו, ובישות עליונה, מתגלית לו בעצמו.

להאזנה לשיר:

יוטיוב יונית שקד גולן: "LARGER THAN LIFE"-  נעולה היא דלתי-כצנלסון\שטקליס\מ.זעירא

https://youtu.be/MSqWqZTjtTw