The Soul according to the Soulagogy approach

נפש האדם על פי האסכולה הסולאגוגית

בכל אחד מאיתנו יש צורך קיומי להתמסר ולהיכלל בישות או בכוח מרכזי אחר הגדול מן האדם (לעיתים דרך זוגיות, משפחה, קהילה, דת, תנועה, מדינה, עולם, טבע, ויקום). כל זאת בכדי להתמודד עם תחושת הבדידות הקיומית, כלומר להיות חלק ממשהו שהוא גדול מהאני (הצורך לשלוט בעולם דרך כוח והון הוא מנגנון הפוך בו האדם חושב שהוא גדול מהאני בכך שהוא שולט באחר, בטבע, ביקום). כדברי רבי שמחה בונים מפְּשיסחָה:
"לכל אחד צריכים להיות שני כיסים, ובהם ישתמש כשיצטרך לכך.
בכיס אחד יהיה כתוב – "בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם" (משנה, סנהדרין, פרק ד משנה ה), ובכיס השני – "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר" (בראשית יח, כז).
ועוד הוסיף: "הרבה טועים, ומשתמשים בכיס ההפוך מזה שהם צריכים לו."
שני הכיסים מכילים מימרות שמשמעותן הפוכה. "בשבילי נברא העולם" תגרום לאדם לביטחון עצמי ולתחושת ערך וכוח, אך גם עלולה להביא אותו לגאווה וחוסר התחשבות בזולת. "ואנכי עפר ואפר" תגרום לענווה וצניעות, אך גם עלולה לגרום לחוסר ערך ולייאוש.
על פי ר' שמחה בונים, אין דרך אחת נכונה, אלא צריך למצוא את האיזון שבין הכוחות הסותרים, ולדעת מתי להשתמש בכיס זה ומתי בכיס האחר.
בדרכים שונות עסק ר' שמחה בונים מפשיסחה בכך שרק האדם עצמו יכול לדעת מה נכון לו ברגע מסוים. תפקידו של האדם ללמוד כיצד לאזן את הכוחות השונים שבנפשו.
הגדול מן האני כולל בו את כל מה שהוא מעבר לאני, הלא-אני, העל-מודע, הנשגב, הלא-נודע האלוהי, האינסוף.
העצמי הוא בעל אותן תכונות שמייחסים לאלוהות- הוא כוליות שהיא אחדות הניגודים והוא המרכז וההיקף של האישיות כאחד. השלמות-כוליות-אחדות מתגלה בממד האלוהי אך גם השאיפה כך קיימת בממד העצמי. האסכולה הסולאגוגית להובלת נפש האדם מניחה כי נפש האדם היא בבואה של השלמות האלוהית. העצמי והאל משקפים זה את זה, אלוהים והעצמי הם בעלי קיום הווייתי זהה ומקביל.
אלוהים אחדותי הוא אחד מסמלי העצמי: סמל של האלוהות שבנפש האדם. בנפש האדם מתקיים המפגש אנפין באנפין, פנים אל פנים עם הגדול ממנו: "וראיתי דברים נפלאים מה שלא ראיתי עד הנה מיום עמדי על דעתי ואשר ראיתי ולמדתי בהעלותי לשם בלתי אפשר לספר ולדבר..."/ איגרת הקודש של הבעש"ט. בדרך כלל אין חוויה דתית בלי צורך לספר אותה, כי ישנה חשיבות שהחוויה תזרום למציאות ותתווסף לחוויה המשותפת של אנשים אחרים, שיושפעו ממנה, יתפתחו רוחנית וכך היא תהפוך לחלק מן החוויה הרוחנית הקולקטיבית- הלא מודע הקולקטיבי. העצמי הוא נקודת המפגש של האנושי והאלוהי. הוא המקום שהאדם חווה את עצמו כמי שנשמתו היא אלמותית, חלק מישות אלוהית הקיימת בפני עצמה: מציאות אחדותית Unitary reality  מודעות עליונה, השכל העליון וההשגחה העליונה.
הלא-מודע הנפשי הוא רק חלק (רסיס) מהלא-נודע האלוהי. לנשמה יש קשר עם הלא-נודע האלוהי. קשר זה בא לידי ביטוי בחווית פלא, מסתורין והשתאות של הנפש.
בבסיס האסכולה הסולאגוגית מונחת האמונה שכוח גדול מאיתנו מכוון אותנו למימוש עצמי דרך שלושת הלבושים של הנפש: מחשבה, דיבור ומעשה. אמונה זו מאפשרת לשאת את האתגרים והקשיים במהלך למידת נחי"ל. שליחותו של כל אדם תבוא לידי בלקיחת אחריות האדם על מימושה. זוהי בחירה ומחויבות של כל אדם לממש את תכלית קיומו, לתת משמעות לחייו ולהיות משמעותי ולהשפיע על הסובבים אותו. נסכם חלק זה בדבריו היפים של הרב דסלר: "אַךְ יִתְבּוֹנֵן נָא הָאָדָם, כִּי לַאֲשֶׁר יִתֵּן, יֹאהַב; וְגַם יִהְיֶה לוֹ חֵלֶק בּוֹ, וְיִדְבַּק אֵלָיו, כָּאָמוּר, וְאָז יַבְחִין וְיָבִין, כִּי זֶה אֲשֶׁר זָר נֶחְשַׁב לוֹ, הוּא רַק מֵאֲשֶׁר טֶרֶם נָתַן לוֹ, וְעוֹד לֹא הֵטִיב עִמּוֹ. אִם יַתְחִיל נָא לְהֵטִיב אֶת כָּל אֲשֶׁר יִמְצָא, כִּי אָז יַרְגִּישׁ אֲשֶׁר כֻּלָּם הֵמָּה קְרוֹבָיו, כֻּלָּם אֲהוּבָיו, כִּי בְּכֻלָּם יֵשׁ לוֹ חֵלֶק, וּבְכֻלָּם הִתְפַּשְּׁטָה עַצְמוּתוֹ". (מתוך הרב דסלר מכתב מאליהו, קונטרס החסד פרק ה', ואהבת לרעך כמוך). הרחבת מעגל הנתינה לזולת מאפשר לאדם למצוא את עצמו דרך עוד ועוד בני אדם, ובהיותו בעמדת משפיע, הולכת ומתפשטת תחושת עצמיותו.