The pedagogy of faith and Existentialism
פדגוגיה אמונית ובדידות קיומית
בתקופת פוסט-קורונה קיימת עדיין תחושת בדידות אצל
המורה והתלמיד, ועולות שאלות קיומיות הקשורות בשאלת המשמעות: מה תפקידי בחיים? מהי
שליחותי? ובסוגיית החופש והבחירה: האם באמת אני יכול לבחור/ להשפיע על מהלך חיי?
הקרקע הבטוחה עלינו גדלנו (או לפחות חלקנו) מתערערת לפי מודלים VUCA/ BANI והדגש
הוא על הארעיות והזמניות שכולנו חווים, המשפיעה על הזהות האמונית של המורה והתלמיד.
בדידות בגישה האקזיסטנציאליסטית (הקיומית) קיימת
מעצם היוולדנו, נולדנו לבד ואף נצא מן העולם הזה לבד. פדגוגיה אמונית משלבת יגיעה
שכלית עם עבודה רוחנית (מב"ת-על). היא מבוססת תהליכי למידה, פיתוח כישורים
ומיומנויות רוחניות מכווני אמונה. מעודדת את הלומד להיות מודע לעצמו ולגלות בתהליך
הלמידה שעובר, את צלם האלוקים אשר בקרבו ולהפוך את חייו למשמעותיים. זוהי פדגוגיה
המכוונת אמונה ולכן משרתת את עיצוב הזהות האמונית של הלומד. (שרי וייס וניר
גולן)
פדגוגיה אמונית מבוססת מודל מב"ת-על (ניר גולן)
מסייעת למורה וללומד לעשות "עבודה רוחנית אמונית" ולעצב את זהותם כמענה
לבדידותם ב-3 צירים:
- ציר משמעות אמונה: החשיבות והפרשנות שאני נותן למציאות דרך נקודת מבט אמונית.
- ציר בין אישי אמונה: אופן השפעת הקהילה/ הכלל על האמונה האישית שלי, התפקיד שלי בקהילה: שליחות עם ישראל, ערבות הדדית.
- ציר תוך אישי אמונה: התבוננות פנימית לחזוק הקשר עם האלוקים, מה השתנה/ התחזק כתוצאה מהתבוננות בציר הזהות? כמו: השגחה פרטית.
ציר משמעות אמונה: מענה לבדידות קיומית-
זו הבדידות הבסיסית ביותר המפרידה בין האדם לעולם
שסביבו.
בדידות זו כוללת בתוכה גם את הבידוד בין האדם לזולת
והכוונה היא, לתחושת הבדידות העמוקה אותה חווה אדם גם בהיותו מוקף חברה, או מנהל
קשרים אינטימים ורואה עצמו כשלם וכישות אינטגרטיבית.
תחושת הבדידות נובעת מעצם העובדה כי אין אדם היכול
להחליף אותו בחוויותיו, בכאבו, בשמחתו, באחריות על בחירותיו ובמותו.
כאשר אדם חווה בדידות קיומית, הוא מבין את היותו
נפרד מאחרים ומן העולם מעצם הוויתו.
ציר בין אישי אמונה: מענה לבדידות בין אישית-
זו הבדידות אותה אנו נוהגים להגדיר כחסך בקשרים
קרובים, חוויה הגורמת סבל רב ותחושה של אי שייכות לחברה.
הסיבות לכך הן רבות ויכולות לנבוע החל מריחוק
גיאוגרפי, חסר במיומנויות חברתיות ורגשות קונפליקטואלים לגבי קשר ואינטימיות.
בבדידות בין אישית ישנה התיחסות למסגרות הקרובות
והתומכות, למעגלים המקיפים את האדם, אשר בעבר היוו עוגן ורשת מלכדת ותומכת (קהילה,
כנסיה ועוד...) והיום תפקידם הולך ופוחת.
ציר תוך אישי אמונה: מענה לבדידות תוך אישית-
ההתיחסות כאן היא למצב נפשי/רגשי פנימי, כאשר האדם
מנתק את עצמו מחלקיו שלו.
כך עלול להיווצר מצב בו האדם "יחנוק" את
רגשותיו ותשוקותיו האמיתיים ויופעל תחת הכתבה של צווים חברתיים, כאשר אינו מאמין
ביכולתו לשפוט מצבים ולחוש אותם.
הבדידות התוך אישית נגרמת מתוך פחד וחרדה ובשל כך
נעשה שימוש במנגנוני הגנה על מנת למזער את החרדה והסימפטומים שלה ובכך להרחיק את
האדם מרגשותיו הלא נעימים.
סיכום:
התנועה בסולם של 'רצוא ושוב' בפדגוגיה האמונית
מסייעת למורה וללומד לפתח חוסן אמוני הנותן מענה לבדידות. התנועה שומרת על נפשו
מפני שבר הבדידות: הבורא יצר סולם שבו לא נותרת לו כל ברירה, אלא לעסוק באופן שוטף
גם בצרכים גשמיים לסוגיהם. חיי האדם בכלל ותהליך הלמידה בפרט, סובבים סביב סולם
שנע בתנועת 'רצוא ושוב': יש בו נשמה, ובה כמיהה עזה לרוחניות, למשמעות, לאידיאל.
אולם בבד בבד, יש באדם חלקים אחרים, הנמשכים אחר החומר על שלל ערוציו. כתיאוריה אקזיסטנציאליסטית הלוגותרפיה רואה את הבדידות בכך שלאדם יש
אחריות בלעדית על חייו. לפי יאלום המילה קיים (exist) באנגלית
מכילה בתוכה הפרדה ex-ist = ל לעמוד איתן. תהליך הצמיחה הוא תהליך של הפרדות שבמהלכו האדם
הופך לישות נפרדת (יאלום, 2011), אותה עמידה איתנה למול הבדידות הקיומית מתבטאת
בלוגותרפיה דרך האחריות האישית בהקשר האקזיסטנציאליסטי, דרך החרדה והתסכול בהקשר
הפנומנולוגי ודרך ההתעלות בהקשר הנואטי, הרוחני שהוא מהותה של הפדגוגיה האמונית: חכמים
בגמרא המשילו את התורה לסם חיים שמרפא את האדם, וכך הם מסבירים (קידושין דף ל עמוד
ב): "נמשלה תורה כסם חיים; משל, לאדם שהכה את בנו מכה גדולה והניח לו רטיה על
מכתו, ואמר לו: בני, כל זמן שהרטיה זו על מכתך, אכול מה שהנאתך ושתה מה שהנאתך,
ורחוץ בין בחמין בין בצונן ואין אתה מתיירא, ואם אתה מעבירה הרי היא מעלה נומי; כך
הקדוש ברוך הוא אמר להם לישראל: בני, בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם
עוסקים בתורה - אין אתם נמסרים בידו".
תגובות
הוסף רשומת תגובה