Thoughts about the New Year
מחשבות לשנה החדשה
בכולנו קיים הצורך להיות שייכים למשהו שהוא גדול מאיתנו. קארל יונג
סבר שהצורך להתמסר ולהיכלל בישות או בכוח מרכזי אחר הגדול מהאדם, כלומר גדול
מהאני, הוא צורך קיומי, כדי להתמודד עם הפחד להיות לבד (בדידות) או למות (סופיותו
של האדם). אבל מהו אותו הדבר שאנו רוצים להיות שייכים אליו? מה הגדול מהאני?
הגדול מהאני כולל בו את כל מה שהוא מעבר לאני, את הלא-אני: אנשים,
בעלי חיים, חפצים, טבע והיקום המקיפים אותנו. מההיבט התאולוגי הלא-אני הוא
העל-מודע, הנשגב, הטרנסנדנטלי, הלא-נודע האלוהי, כמו האל הנסתר-הנעלם, הסוד,
האינסוף הקבלי, עשר הספירות והמסתורין.
מנקודת מבט של פסיכולוגיית המעמקים של יונג, קיימות שתי התייחסויות
בסיסיות אפשריות ללא-אני שהוא תחום האלוהי בנפש:
הראשונה המזהה אותו עם הלא-מודע הקולקטיבי, שהוא מאגר משותף כלל אנושי של
דימויים, סמלים וחוויות, קהילה מדומיינת של זכרונות ואירועים, כעין נפש גדולה
משותפת שמעבר לנפש האישית.
השנייה מזהה אותו עם העצמי, שהוא כוליות הנפש, הוליזם פנימי, והוא גם השורש
הרוחני-אלוהי שנמצא במרכזה. יונג טוען כי אלוהים כעצמי הוא ”רק“ אחד הארכיטיפים של
הלא-מודע הקולקטיבי.
ארכיטיפ זה, בהיותו גרעין או ליבת כוליות נפש האדם, הוא בעל חשיבות
מרכזית והוא מתייחס לשלמות וכוליות העצמי כאלוהי שבאדם.
זה הפרדוקס של ממשות הנפש, כשהחלק הוא גם השלם. כמו שהעצמי הוא המרכז
וגם ההיקף של הנפש.
פרדוקס זה מוזכר בכתביו של רבי נחמן מברסלב:
בעזרת המושג "מקיף" מנסה ר' נחמן לענות על השאלה או הספק
בעיניני אמונה שאין בכוח השכל ליישב: הספק מסובב ו"מקיף" את שכלו של
האדם ואינו יכול להתמזג עם תפישתו הדתית האישית. האדם היוצא לחפש את אלוהים נתקל
בשורה אינסופיות כביכול של "מקיפין" כאלה, וכל אימת שעולה בידו ליישב
אחד מהם, מיד בא אחר ותופס את מקומו. הדרך להכרת האלוהים היא מעלה לולייני,
"רצוא ושוב", וכל צעד בדרך זו עומד בסימן של ספקות גוברים והולכים.השגה
זו היא ה"פנימי", מה שנמצא בתוך השכל באותו רגע. ואולם
ה"פנימי" כרוך בהכרח ב"מקיף", שהשגתו היא מחוץ ליכולת תפישתו
של השכל באותו רגע. והוא גם קורא תגר על ה"פנימי" גם מציע לו השגה
ממדרגה גבוהה יותר בעת ובעונה אחת. תפקיד כל אדם לגלות את ה"מקיף" שלו,
להכניסו לשכלו ולעשותו "פנימי" חדש, כדי להגיע לספק- ויישובו ממדרגה
גבוהה יותר.
לדברי יונג, הלא-מודע הקולקטיבי והעצמיות הם ממשות פסיכית שקודמת לכל
ניסיון אישי, והם חלק מההרכב הפסיכולוגי עמם האדם בא לעולם. הם נחווים כנשמתו בת
האלמוות של האדם. ככוליות כלל אנושית, אל-אישית, נטולת זמן, אובייקטיבית ולכן
טרנסצנדנטית. מה שניתן לומר הוא שהעצמי הוא בעל אותן תכונות שמייחסים לאלוהות -
הוא כוליות שהיא אחדות הניגודים, הוא המרכז וההיקף של האישיות כאחד.
וְזֶהוּ (דברים ל׳:י״ד): כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד,
בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ.
כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד – הַיְנוּ לְקָרֵב אֵלֶיךָ
הַדָּבָר שֶׁהוּא בִּבְחִינַת מְאֹד, בְּחִינַת מַקִּיפִים, שֶׁהֵם נֶעְלָמִים
וּרְחוֹקִים מְאֹד מִן הָאָדָם, וּלְקָרְבָם אֵלֶיךָ לְהַכְנִיסָם בִּפְנִים – זֶה
תָּלוּי בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ.
בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ – זֶה בְּחִינַת: פִּי יְדַבֵּר חָכְמוֹת
וְהָגוּת לִבִּי תְבוּנוֹת, הַיְנוּ שֶׁיְּגַלֶּה חָכְמָתוֹ וּתְבוּנָתוֹ
לְתַלְמִידָיו כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ:
לַעֲשׂתוֹ – בְּחִינַת כְּאִלּוּ עֲשָׂאוֹ הַנַּ"ל,
וְעַל־יְדֵי־זֶה יוּכַל לְהַכְנִיס וּלְקָרֵב הַמַּקִּיפִים, שֶׁהֵם בְּחִינַת
מְאֹד, לְהַכְנִיסָם לִפְנִים כַּנַּ"ל:"/ ליקוטי מוהר"ן
תנינא ז׳:ו׳
רבי נחמן מתאר את הקיים בהתחלה ובסוף, הוא התהליך של התממשותו העצמית,
וגם ההשגחה על תהליך זה. הארכיטיפ של השלמות-כוליות-אחדות מתגלם הן בארכיטיפ של
האלוהים, והן בארכיטיפ של כוליות הנפש כעצמי. נפש האדם היא השתקפות של ארכיטיפ
השלם שנחווה כאלוהי. וזו החוויה של "בצלם אלוקים".
תגובות
הוסף רשומת תגובה