The “Being man” can be freed
איש ההוויה יכול להגאל
לקוח מתוך המאמר של הרב יוסף דוב הלוי
סולוביצ'יק "איש האמונה הבודד"/ תרגום: קלמן נוימן/ ידיעות אחרונות-
ספרי חמד/ 2018
מבוא
איש ההוויה פוגש את היקום בכל
הצבעוניות, התפארת והאצילות שלו, מחפש את הייחודי והפלאי בכל דבר רגיל/ אירוע
שגרתי. הוא קולט
וחש את העולם בממדיו המקוריים: חווה את נוכחות האל בכל קרן אור, פרח ונבט, ברוח
הנושבת עם שחר ובדממת ליל כוכבים. הוא חוקר את העולם האיכותי שבו הוא מכונן
יחס אינטימי עם אלוהים. איש ההוויה חווה התנסות חיה אותנטית עם האל. הוא חי בדבקות עם אלוהים. חווייתו
הקיומית שזורה במודעות של קיום יחד עם "העצמי הגדול" שאת עקבותיו הוא
מגלה בדרכיה הפתלתלות הרבות של הבריאה.
מהות קיומית
אצל איש ההוויה "להיות" משמע
"להאמין", הוא המיר את "אני חושב" ב"אני מאמין" ועל
כן אני קיים (דקארט). החווייה הרוחנית שלו מלווה במאבקים פנימיים ובסתירות, תנועה בין
אקסטזה של קרבה לנשגב לבין ייאוש כשחש ננטש. הוא נע בין הערכה עצמית לביטול עצמי. אֲדַבְּרָ֥ה
וְיִֽרְוַֽח־לִ֑י אֶפְתַּ֖ח שְׂפָתַ֣י וְאֶעֱנֶֽה׃ (ספר איוב לב כ) המילה המדוברת
גואלת אותו מחשיבה נסערת והוידוי מביא רוגע לנפשו המיוסרת.
המודעות של איש ההוויה גוברת לבדידות
טרנסצנדנטלית וגלמודיות נומינוזית. הוא בודד באופן ייחודי בחברה החילונית. חייו
הם בעיקר תוך חיפוש אחר שאלות הבאות:
· "למה
פועל הקוסמוס בכלל?"
· "מהי
מהות הקוסמוס?"
· "מדוע
התהווה העולם בכוליותו? מדוע עומד האדם מול מערכת של דברים ושל אירועים שהם כבירים
אך אדישים כלפיו?"
· "מה
התכלית של כל זה? מהו המסר הטבוע בחומר האורגני והלא-אורגני, ומה משמעותו של האתגר
העצום המגיע אלי מעבר לקצות היקום ומעומק נפשי המעונה?"
· "מי
זה העוקב אחרי תמיד כצל נצחי, טרנסצדנטי, נומינוזי? ממלא אותי אימה ותענוג, ענווה
ותחושת גדלות? אהבה סוחפת ופחד מוות ואימה? חווה גם כמסתורין הנורא וגם כאמת
הבסיסית ביותר? אל מתגלה ואל מסתתר?"
הגאולה
הנגאלות המזככת נחווית במסתרי
אישיות-העומק של איש ההוויה, החודרת מעבר ליחס שבין
ה"אני" ובין ה"אתה", ונוגעת ברובד הנסתר ביותר של
ה"אני" המבודד, המכיר את עצמו כיצור ייחודי. היא מביעה את עצמה ברגש
ביטחון ערכי. רק כך חש איש ההוויה שקיומו ראוי, לגיטימי והולם,
מעוגן במשהו יציב ובלתי ניתן לשינוי.
הגאולה מושגת כאשר איש ההוויה העניו
נרתע לאחור, ונותן לעצמו להיות העימות ואף להיות מנוצח על ידי ישות עליונה יותר
ואמיתית יותר. הגאולה היא מתוך עמקי משבר וכישלון, "מִמַּֽעֲמַקִּ֖ים
קְרָאתִ֣יךָ ה'" (תהילים קל א). נגזר עליו להרגיש מובס באותו רגע שבו הוא
רושם את שיא הצלחתו: גילוי אנושיותו, זהות ה"אני" שלו.
כל צעד של התקדמות גואלת במסעו להיות
אנושי מביא איתו את המודעות הטרגית הגדלה והולכת להיות לבד ומיוחד, ועל כן להכרה
בבדידותו ובחוסר ביטחונו הקיומי.
קהילת הברית
האמונית
בכדי להגיע למימוש מלא, עליו ליזום
פעולה המובילה לגילוי רֵעַ שהוא כמוהו: ייחודי ומיוחד.
אותו רֵעַ אף יצטיין באמנות התקשורת, ויחדיו הם ייצרו קהילה. הרעות החדשה איננה
מושגת דרך כיבוש, אלא דרך כניעה ונסיגה. "היות" פירושו להיות היחיד,
המיוחד והשונה ועל כן להיות בודד. אופן הקיום של ה"אני" איננו ניתן
לשחזור, לחיקוי או לחוויה על ידי אחרים. איש ההוויה שואף לסוג חברות חדש הנמצא
בקהילה הקיומית: החוויות נצמדות, הדופק הקצבי של הלבבות, קירבה קיומית ותחושת
סימפתיה חובקת-כול. נשמה בודדת פוגשת נשמה אחרת המיוסרת בבדידות ובגלמודיות, אך
בעלת מחויבות ללא גבול.
קהילה של מחויבויות שנוצרו במצוקה
ובתבוסה, והיא מורכבת משלושה משתתפים: "אני", "אתה",
ו"הוא": "הוא יתעלה" אשר כל הקיום מושרש בו
ואשר בו הכל מוצא את תיקונו ועל כן את גאולתו- "תיקון עולם".
קהילה זו היא של הקרבה וסבל. אלוהים
לעולם איננו נמצא מחוץ ל"קהילת הברית". הוא מצטרף אל איש ההוויה ומשתתף
בקיומו, קיום של ברית, סופית ואינסוף, זמניות ונצח, יצור ויוצר מעורבים יחד באותה
קהילה. הם קושרים עצמם יחד ומשתתפים בקיום מאחד.
בקהילת הברית האמונית אנו פוגשים את
אלוהים כחבר קהילה וכעמית. הוא מנהיג כחלק אינטגראלי של הקהילה. הוא נמצא בכל מקום
אך בו בזמן מעל ומחוץ לכול.
שני סוגים של
קהילות:
1. הקהילה הנבואית של הברית (שיח נבואי 'פנים
אל פנים')
2. קהילת התפילה
התפילה בבסיסה היא תודעתו של האדם
המוצא עצמו במחיצתו של יוצרו ופונה אליו. התפילה והנבואה הן שני מסמנים של שיח
הברית בין אלוהים לאדם. התפילה היא המשכה של הנבואה. הן קהילת הנבואה והן הקהילה המתפללת הן
בעלות מבנה משולש המורכב מכל שלוש האישיויות- "אני", "אתה"
ו"הוא יתעלה".
התפילה בלשון רבים היא בעלת משמעות
הלכתית מרכזית. ביסודה של תפילה מועילה ונאצלת ניצבת סולידריות ורגישות אנושית או
המודעות של קיום יחד בברית, של השתתפות והתנסות בעמל ובסבל של אלו שהם מחוץ לתחום
דאגותיו של איש העשייה (ראה פוסט קודם).
שיח התפילה והנבואה מבוסס על חברות
וסולידריות הניזונות מתודעת ה"אנחנו" ברמה החווייתית והנורמטיבית כאחד,
מתודעה של דאגה ואמפתיה הדדיות ושל מחויבות ונחישות משותפת להביא את צו האלוהים
למימוש מלא.
תפישת הזמן
איש ההוויה חווה את העובדה שקיום
ה"עכשיו" הוא בן חלוף ונעלם, ואיננו נגזר לא מן ה"לפני" ולא
מן ה"אחרי". הזמן הוא חוויה אישית העוטפת את כל ישותו. הוא מוצא בקהילת
הברית את הישועה מבידודו ב"עכשיו" משום שמתקיים בה גם "לפני"
וגם "אחרי". בפנותו אל העבר, הוא חווה מחדש את הפגישה עם האלוהים שבה
נוסדה הברית כהבטחה, תקווה וחזון. בפנותו אל העתיד, הוא עומד בפני המימוש
אסכטולוגי (אסכטוס- אחרון, "אחרית הימים") של הברית הזאת, הבטחתה,
תקוותה וחזונה (טבעת הברית). "הוא יתעלה" פונה אל האדם לא רק מתוך ממד
ה"עכשיו", אלא מתוך העבר שלכאורה כבר איננו ועתיד שטרם נולד.
כל הגבולות הקובעים "לפני",
"עכשיו" ו"אחרי" נעלמים כאשר ה' אלוהים הנצחי מדבר: יחידים
הקיימים עתה משתתפים בשיח של קהילת הברית, יחד עם אין ספור של דורות שלמים. איחוד
של עבר, הווה ועתיד בחוויית זמן מקיפת כול. המעשה ההיסטורי אינו מצומצם
ל"עכשיו". הוא חוצה את הגבולות של הזמן הנתפס ומתייחס לחוויה אחידה של
זמן החובק את ה"לפני" וה"אחרי".
הזמן
מעוגן בנצח, הנמתח מן "העתיק" עד ל"עתיד לבוא".
סיכום
הגאולה היא קטגוריה של ברית ואי-אפשר
להפריד בין הנשגב לנעלה. איש ההוויה לכוד בחווית הלבד של
הבדידות הקיומית, מתוכה מוענק לו אמצעי למצוא גאולה על ידי יחס הברית לאלוהים
ולזולת האנושי. הוא מונע על ידי החוויה העצומה שלו, מסוגל להגיע לנקודה אשר בה לא רק
הגיון השכל אלא אפילו הגיון הלב והרצון, שבה הכול- אפילו תודעת ה"אני"
שלו- צריכים להיכנע למחויבות "אבסורדית". הוא מחויב "בטרוף"
לאלוהים ומאוהב בו ב"שגעון". היחס עם אלוהים הוא אינטימי ולכן לא
יכול למצוא אותו במפגש קוסמי, אלא חוויה טרנסצנדנטלית שבה ה"אני" הסופי
פוגש את ה"הוא" האינסופי "פנים אל פנים". יחס מופלא זה של
קירבה בין אדם לאלוהים מסומל בשם "הויה".
חברות כיחס עומק קיומי בין שני יחידים
ניתנת למימוש רק במסגרת קהילת הברית שבה אישיויות-עומק מתייחסות זו לזו בצורה
אונטולוגית ושבה מחויבות מוחלטת לאלוהים ולזולת היא צו השעה. חברות, שהיא חוויה
המוענקת בלעדית על ידי אלוהים לאיש ההוויה, אשר בכך הוא נגאל מן הסבל של
הגלמודיות.
המסר התרבותי של האמונה משתנה תדיר עם
הזמן, שינוי "האקלים הרוחני", תנודות מצבי הרוח הערכיים ועליית הצרכים
החברתיים. ובכל זאת, מעשה האמונה עצמו איננו משתנה, שהרי הוא חורג מעבר לגבולות
הזמן והמקום. האמונה היא תוצאה של פריצת הנצח לתוך הזמני. המסר של האמונה המקורית ייחודי בכך
שהוא מדבר על תבוסה ולא על הצלחה, על קבלת רצון עליון ולא על מתן פקודות, על נתינה
ולא על כיבוש, על נסיגה ולא על התקדמות, על פעולה "לא רציונלית" במקום
להיות תמיד בגבול הסביר. כל חוויה בודדת של זמן אצל איש ההוויה היא תלת-ממדית, ומתבטאת
בזיכרון, במצב עכשווי ובמתח של צפייה. המודעות של איש ההוויה היא לאחריות שלו כלפי
עבר גדול שמסר את הצו האלוהי לדור הזה מתוך נאמנות וביטחון, וכלפי עתיד המצפה מדור
זה למלא את חובתו לברית.
תגובות
הוסף רשומת תגובה