There is a Hope

 יש תקווה

ההוגה הצרפתי ז'אן פול סארטר טען שהתקווה נטועה באדם. הוא לא רק מי שהוא היה או הווה אלא גם מי שהוא עשוי להיות. הוא יכול ליצור אופק חדש ולסרב למה שהוא כבר. במיוחד במציאות המורכבת היום עולה השאלה "איזה אדם אני רוצה להיות וכיצד עלי לעצב את חיי כאן ועתה?".

בימים אלו כשהחוויה הכללית היא של העדר שליטה ואי-וודאות, חשוב לזכור כי חירות האדם היא עתידית ביסודה, הבחירה נעשית בהווה ומתייחסת אל העתיד הרצוי. כלומר הקיום האנושי דינמי ופתוח ומשתרע על־פני שלושת רכיבי הזמן, עבר, הווה ועתיד. בזמן הקיומי ההווה הוא הרגע שבו האדם קובע את היחס בין שני רכיבי הזמן, העבר והעתיד, בחייו הממשיים. האדם הוא בן העבר שאותו אימץ ובן העתיד שבו יבחר: גם אם אנחנו בימי מלחמה, ניתן לבחור "חפץ מעבר" אשר אנו בוחרים בעזרתו לעבור את הימים המורכבים וליצור מציאות חדשה לאחריהם. בלשונו של הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר, האדם הוא "יש שהוא לקראת יישות". מתיאור זה לא נובעת המסקנה שעולמו של האדם מעוצב רק על־ידי בחירתו ותודעתו העצמית.

לתקווה יש שלושה רכיבים: הראשון, הטרמת העתיד, המבטאת הן את עובדתיות הקונקרטית של האני שבתוכה מצוי האדם והן את החריגה והפנייה אל עבר העתיד. השני, רצון עז למימוש המתבטא בפעילות, והשלישי, אי־ודאות.

כל עוד הוא חי הוא יש מקווה, מייחל וחולם. התקווה הראשונית מולידה תקווה ומחזקת אותה. התקווה כחוט נעשית מטפורה לחיים שיש בהם אופק פתוח. חיי אדם נמשלים לאריג ההולך ונשזר. האדם שוזר את רקמת חייו, העבר, ההווה והעתיד, באמצעות פעילותו. אבל אם אפסו החוטים אפסה התקווה. חוט החיים הוא העתיד והתקווה הגנוזה בו. בתלמוד הירושלמי נאמר, "כל זמן שאדם חי יש לו תקווה, מת אבדה תקוותו" (ברכות י"ג ב'). אנחנו נמצאים במציאות בה האדם "לא יכול להישען על מציאות חברתית כלשהי ולשאוב ממנה הוכחות לממשותה של הרוח". בני אדם נאבקים על רצונם בחיים ומסרבים ליהפך לחפץ שעובדות חייהם מכריעות אותם. תקווה זו מתחזקת באמצעות הזיקה הבין־אישית.

בתקופת השואה הנאצים רצו לפגוע באסירים באמצעות מנגנון של האחדה ומחיקת ההבדלים בין פניהם. כולם נראו אותו הדבר. כולם אוחדו לקיום סתמי שביקש להפוך את האסירים ליצורים, שמעבר להישרדות אין להם ייחוד. הם היו אנשים נעדרים, ללא נוכחות. האסירים הפנימו דרישה זו ואנושיותם כוסתה על־ידי "בגד הפסים האחיד, הראש המגולח האחיד, הרזון המתקדם, קצב החיים כאן, בתוך כל אלה לא ראה כל אחד מאתנו בזולת בעצם, אלא פרצוף קולקטיבי ואנונימי למדי". למרות זאת בני אדם לא איבדו את יכולתם לחוות חירות, הם לא איבדו תקווה. תקווה זו לא היתה מוסבת אל עבר תכלית חיצונית כלשהי, היא הוסבה פנימה אל קיומם.

סיכום:

גם כיום, במצב המלחמה בו אנו שרויים, במקום של העדר אופק עתידי יכול לצמוח אופק חדש, מאבק האדם על קיומו ועל תודעתו העצמית. במצב זה שאלת התקווה הופכת להיות שאלת יסוד ראשונית, "איזה אדם אני רוצה להיות וכיצד עלי לעצב את חיי כאן ועתה". שאלת יסוד זו עולה במיוחד ברגעי צער גדול, אותם אנו חווים כעת, כשהעולם סוגר בעדנו ואנו חווים היעדרות הקורעת את חדרי לבו. במצב זה עלול האדם להיקלע לייאוש, אבל הוא עשוי גם להפנות את מבטו אל חייו. הפניית מבט זו אינה דחיית הכאב והצער. היפוכו של דבר, היא הרגע שבו הצער והיגון הופכים להיות חלק משזירת חיי תקווה עתידית של האדם עצמו. הכאב מתורגם לחמלה, הבנה וידידות, כי זהו האדם.