Pedagogy and Trauma

הפדגוגיה של הטראומה

רקע

לכאורה לפדגוגיה אין תפקיד טיפולי בעיבוד חווית הטראומה של הלומד, אך חוויה זו משפיעה על תהליך הלמידה ומקבלת ביטוי במהלכו. המודל הנ"ל פותח בעקבות קריאה ב"מסמך בסיס לדיון ושיח על ההקבלות בין השואה ובין ההתקפה הרצחנית ב 7 באוקטובר, שבת שמחת תורה תשפ"ד"/ "יד ושם"- בית הספר הבין-לאומי להוראת השואה, ומתבסס עליו.

 

טראומה

טראומה היא סיטואציה בה האדם חווה חוסר אונים. חוסר-אונים, הוא מצב בו האדם חווה, כי מעשיו ופעולותיו אינם משפיעים על העולם שסביבו, וכי אין לו יכולת לשנות את מצבו. טראומה וקורבנות (ויקטימיזציה), הינן חוויה ומצב של חוסר-אונים העלולים ליצור תגובה פוסט-טראומטית. ניתן להבחין בין שתי רמות של חוסר-אונים: חוסר האונים הראשוני הוא הפגיעה שמתרחשת כנגד רצון הנפגע וללא שליטתו; חוסר האונים השניוני הוא תגובת הנפגע לאירוע שבחלקה גם היא נעדרת יכולת שליטה.

 

הפדגוגיה של הטראומה

מצבים אלו של חוסר אונים הם מצבים מערערים הדורשים שיחה ודיאלוג אשר יאפשרו לנסח את המצוקות במילים, לשתף בהן ואף לשקפן, כחלק מן התהליך הפדגוגי במצב של טראומה מתמשכת.

 

מודל משר"ע

מודל לאנשי חינוך ליישום והתמודדות דרך הפדגוגיה של הטראומה, שהומשג ע"י ניר גולן.

מקום: יצירת מקום בטוח והגברת תחושת השייכות לשיתוף והכלה.

שיום: מתן שם, כותרות, המשגה ושימוש בהגדרות רלוונטיות לתיאור החוויה.

רוחב: דיוק והעמקת המושגים, הבנת ההגדרות ובחינת המורכבות והנבדלות.

עשייה: יצירת שגרה או חזרה לשגרה קיימת, יצירה חדשה, עשייה או התנדבות.

 

פירוט השלבים

מקום: יש ליצור מקום המאפשר שיח על הדברים. אצל הלומד קיימת תחושת הצפה, בלבול או מצוקה, ופעמים רבות מאחורי השתיקה מסתתרים אי־שקט פנימי, אולי מצוקה נפשית ואפילו דכדוך או דיכאון. בהקשר ללימודי השואה וביחס לאירועי השבעה באוקטובר, תתכנה הבנות חלקיות, אשר בלי שיחה לא יבואו לידי ביטוי ולא יהיה אפשר להתייחס אליהן. וגם להפך, לעיתים ייתקלו אנשי החינוך בתגובות של כעס, זעם ותסכול, ואולי אף בתחושות אשם וחוסר אונים אשר עולים וצפים בשיח סביב אירועים או חוויות השורדים. גם לרגשות אלה יש לאפשר מרחב בטוח לביטוי בשיח. כל שיחה כזו צריכה להתבסס על קשב ואמפתיה ובעיקר הכלה. על ההכלה להיות לא שיפוטית או נטולת ביקורתית בכדי לייצר מרחב שייכות בטוח ללומד. תחושת השייכות היא אחת מאבני הייסוד של "יציאה" מתוך חווית הטראומה (במיוחד במקרים בהם הלומד חווה אכזבה, תסכול או חוסר אונים מן המענה אותו לא קיבל מן הסביבה במהלך האירוע הטראומתי). "חווית הלבד" של הלומד מתפוגגת אט אט במהלך השיח. במקום מכיל ותומך נוצרת שייכות לקבוצה.

שיום: ישנה חשיבות מרובה לתת כותרת ולשיים את עמדתו או חוויתו של הלומד בהקשר לתוכן הנלמד. המקום המכיל והתומך מייצר מרחב להמשגת החוויה הקיומית ויאפשרו לדייק את המושגים, לאפיין אותם ולבחור בקפידה את במילים המתארות אותם. השיום- מתן השמות וההגדרות מרגיע ומאפשר שיח מעבר לרגשות ומסייע בוויסות הרגשי של הלומד. מומלץ להשתמש בכלים רב־תחומיים: יצירות וטקסטים מתוך שירים, הגות, ספרות יהודית וכללית, יצירות אמנות ועוד. מגוון המקורות יאפשר ללומד לבחור את המתאים לו ביותר לסיוע בתהליך השיום וההמשגה.

רוחב: העמקה והרחבת התכנים בכדי לאפשר דיוק רב והבנת מורכבות האירוע. הקבלות נעשות פעמים רבות מתוך השטחה (כנובע מצורך המיידי למצוא שפה אשר תתאר את החוויה הטראומתית החדשה). "השוואות הן אחד הכלים שלנו להתמצא ולהבין את המציאות. כאשר הבנת המציאות שטחית, ההשוואות מעודדות עוד רלטיוויזם והשטחה, ואלה מרוקנים את האירועים מהקשרם ומהמשמעויות המוסריות שלהם, בעיקר כשהן נעשות ללא ידע מספיק על האירועים עצמם. הבנה עמוקה של מורכבות האירועים תאפשר התבוננות רב־ממדית ולא דיכוטומית וסגורה. רוחב הבנה ועומק הבנה יפתחו בלומדים חשיבה עצמאית, שאם לא כן הם יהיו כבולים לדימויים, להשטחה ולפופוליסטיות הנובעות מכלי התקשורת או מהרשתות החברתיות" (ראה מקור). תהליך זה מפתח אצל הלומד את חוש הביקורת שלו, הטלת הספק ולקיחת אחריות על תהליך הלמידה- הלומד העצמאי.

עשייה: הכלי המשמעותי ליציאה מחווית חוסר האונים הוא עשייה. העשייה מסייעת ללומד לשקם את תחושות השליטה על חייו והמסוגלות, אותן איבד בארוע הטראומה. "חשוב לאפשר ללומד עשייה או לפחות להכווין אותו לעשייה. עשייה היא מקור חשוב לחוסן בהתמודדות עם רגשות של חוסר אונים, עצב עמוק, ומתוך כך עם טראומה." (ראה מקור) העשייה יכולה להתאפשר מתוך חזרה לשגרה קיימת, יצירת שגרה חדשה, מעשה של יצירה בעקבות החוויה הטראומתית או התנדבות. חשוב לעודד השתתפות פעילה במאמצים החברתיים בכדי לחזק את תחושת השייכות ולעודד יצירת מעגלים חברתיים חדשים.

 

סיכום

מודל משר"ע מסייע לאיש החינוך להתמודד עם מצבים אלו של חוסר אונים וטראומה מתמשכת. הלומד זקוק לשיחה ודיאלוג אשר יאפשרו לו לנסח את המצוקות במילים, לשתף בהן ואף לשקפן, כחלק מן התהליך הפדגוגי. כל אלה יהיו לתועלת לאנשי החינוך רק לאחר שהם עצמם יעברו את השלבים של מקום, שיום, רוחב ועשייה.