Comfort model for Moral Injury spiritual healing
מודל נחמ"ה: 10 שלבים לריפוי רוחני של פציעה מוסרית
(מקור השראה נילווה להצגת המודל הוא תהילים פרק ס"ט וממנו לקוחים הציטוטים.)
המושג "פציעה מוסרית"
מתייחס לפגיעה נפשית, הנגרמת כתוצאה מחשיפה לאירועים טראומטיים, הכוללים מעשים או
עדויות למעשים, הנתפשים כחריגה מוסרית מסולם ערכים פנימי. הם נוגדים את ליבת הזהות
הערכית האישית. (ו) אֱֽלֹהִ֗ים אַתָּ֣ה יָ֭דַעְתָּ לְאִוַּלְתִּ֑י וְ֝אַשְׁמוֹתַ֗י
מִמְּךָ֥ לֹא־נִכְחָֽדוּ׃ (כא) חֶרְפָּ֤ה ׀ שָֽׁבְרָ֥ה לִבִּ֗י וָֽאָ֫נ֥וּשָׁה וָאֲקַוֶּ֣ה
לָנ֣וּד וָאַ֑יִן וְ֝לַמְנַחֲמִ֗ים וְלֹ֣א מָצָֽאתִי׃
ביצוע בפועל, נוכחות או חשיפה
לאירועים אלה מעוררים באדם תחושות של אשמה, בושה, גועל, כעס, תחושת בגידה, בלבול
מוסרי וניכור חברתי. לעיתים הם יכולים להוביל לפגיעה עצמית, התמכרויות, שימוש
בסמים, או דיכאון. (כ) אַתָּ֤ה יָדַ֗עְתָּ חֶרְפָּתִ֣י וּ֭בָשְׁתִּי וּכְלִמָּתִ֑י
נֶ֝גְדְּךָ֗ כָּל־צוֹרְרָֽי׃
בשונה מהפרעת דחק פוסט-טראומטי (PTSD), פציעה מוסרית אינה בהכרח
הפרעה נפשית, אלא תגובה אנושית נורמלית לאירוע "לא נורמלי" או "לא
מוסרי". היא יכולה להשפיע על הזהות העצמית של האדם, על מערכות היחסים שלו,
ועל תחושת המשמעות והשייכות שלו לעולם. (ח) כִּֽי־עָ֭לֶיךָ נָשָׂ֣אתִי חֶרְפָּ֑ה כִּסְּתָ֖ה
כְלִמָּ֣ה פָנָֽי׃ (ט) מ֭וּזָר הָיִ֣יתִי לְאֶחָ֑י וְ֝נָכְרִ֗י לִבְנֵ֥י אִמִּֽי׃
טיפול מתאים יכול לסייע לאדם לקבל את
המציאות המוסרית הכואבת, לעבד את הרגשות הקשים, ולשקם את תחושת העצמי והקשרים שלו
עם אחרים ועם המציאות. (יא) וָאֶבְכֶּ֣ה בַצּ֣וֹם נַפְשִׁ֑י וַתְּהִ֖י לַחֲרָפ֣וֹת
לִֽי׃
ניר גולן, מלווה רוחני, פיתח את מודל נחמ"ה- עשרת השלבים
לריפוי פציעה מוסרית, בהתבסס על הממד הרוחני, שנפגע כתוצאה מן הפציעה. השיח בממד
הרוחני מהווה עמוד תווך בטיפול בה. (ב) הוֹשִׁיעֵ֥נִי אֱלֹהִ֑ים כִּ֤י בָ֖אוּ מַ֣יִם
עַד־נָֽפֶשׁ׃ (ג) טָבַ֤עְתִּי ׀ בִּיוֵ֣ן מְ֭צוּלָה וְאֵ֣ין מָעֳמָ֑ד בָּ֥אתִי בְמַעֲמַקֵּי־מַ֝֗יִם
וְשִׁבֹּ֥לֶת שְׁטָפָֽתְנִי׃
המודל מורכב מעשרת השלבים הבאים, הניתנים לחלוקה לארבעה "שלבי-אב"
המייצרים את ראשי תיבות של המילה נחמ"ה:
נוכחות קיומית והכרה בפציעה: שלבים 1-3
חרטה (וידוי, סליחה ומחילה): שלבים 4-6
משמעות חדשה למצב (הפציעה והריפוי): שלבים 7-8
התמדה בעבודה הרוחנית (לאורך זמן): שלבים 9-10
פירוט 10 השלבים לריפוי פציעה מוסרית:
נוכחות (בפציעה ושהייה עם משהו "גדול"
ממני)
1.
מודעות והכרה בחוסר האונים האנושי ובאובדן השליטה על חיינו,
הודאה ספציפית והודיה על המצב (מיקום הפצע המוסרי- 4 רביעים, והרגש
הנלווה בחיינו). בכדי להתחיל את תהליך הריפוי, שיהיה טרנספורמטיבי, על האדם להכיר
בחוסר האונים שלו לאור המצב או הסיטואציה אותם חווה. חוסר אונים זה הוא הכרה
ומודעות לאובדן השליטה על חייו, הבנה כי המציאות היא "שבירה". הכרה זו
יכולה לעורר חרדה, הוא מבין כי לא תמיד ניתן למצוא היגיון במצב או במציאות ולכן הם
בלתי נתפשים, המצב "גדול עליו". במקביל, בעזרת "מפת הפציעה
המוסרית" הוא מזהה היכן ממוקמת הפציעה שלו (4 רביעים):
A.
האם זו הפרה/ חריגה אישית מנורמות מוסריות
B.
עדות לאלימות מופרזת, מוות או מעשה לא מוסרי
C.
קונפליקט מוסרי שאינו נמנע/ בלתי פתיר
D.
הפרת אמונים או חווית בגידה על ידי סמכות לגיטימית
הוא מודע לרגשות המלווים את הפציעה:
A. חריגה אישית מנורמות מוסריות: אשמה,
בושה, חרטה, ייסורי מצפון, בוז ותיעוב עצמי.
B. עדות למעשה לא מוסרי: בהלה, חוסר
אונים, סלידה, גועל, ואשמה על העדר נקיטת עמדה.
C. קונפליקט מוסרי: חוסר אונים, מבוכה,
העדר משמעות, בלבול, יאוש, מרירות וריקנות.
D. הפרת אמונים/ בגידה: חוסר ישע, אכזבה,
כעס, זעם, בוז, לעג, אי אמון ונקמה.
2.
הכרה ואמונה בכוח עליון הגדול מאיתנו תוך בקשה ליישוב הדעת
והרוח (כוונה להתמסרות לתהליך ההחלמה). מענה לחוסר האונים ואובדן השליטה
דרך התמסרות לכוח עליון. (יז)
עֲנֵ֣נִי יְ֭הוָה כִּי־ט֣וֹב חַסְדֶּ֑ךָ כְּרֹ֥ב רַ֝חֲמֶ֗יךָ פְּנֵ֣ה אֵלָֽי׃ (יח)
וְאַל־תַּסְתֵּ֣ר פָּ֭נֶיךָ מֵֽעַבְדֶּ֑ךָ כִּֽי־צַר־לִ֝֗י מַהֵ֥ר עֲנֵֽנִי׃
לאחר
שזוהו מיקום הפציעה (יתכן שילוב של מספר רביעים), הרגשות הנילווים, וקטנותו של
האדם (אפר ועפר), מתרחשת הפניה ל"כוח עליון" חיצוני הגדול מן האדם. זהו
שלב המעבר מ"רוח" האדם ל"נשמת" האדם על פי החסידות. לאחר
שהאדם עשה תהליך פנימי עם עצמו, הוא מבין את הצורך בסיוע מגורם חיצוני
"עליון" "נשגב". הוא מזהה את אותו "כוח עליון"
המתקיים בחייו (הוא חייב להיות חיצוני לו, גם אם יתכנו עבורו ביטויים פנימים באדם.
זהו שלב קריטי המיצג את המעבר לממד הרוחני בתהליך הריפוי)- המעבר מן הפנימי
(האישי) לחיצוני (אוניברסלי). הוא מגדיר לעצמו את הבקשה מאותו "כוח
עליון" תוך בחירה להתמסר לו- להאמין בו שהוא יכול לסייע לו בתהליך הריפוי.
3.
התמסרות מוחלטת למשהו הגדול מאיתנו דרך אמונה
וזיהוי מקרים של השגחה עליונה בחיינו (ביסוס חווית ההתמסרות ליצירת עוגנים/ תשתית
יציבה). (ד) יָגַ֣עְתִּי
בְקָרְאִי֮ נִחַ֪ר גְּר֫וֹנִ֥י כָּל֥וּ עֵינַ֑י מְ֝יַחֵ֗ל לֵאלֹהָֽי׃
בכדי
לחזק את האמונה באותו "כוח עליון" וביסוס הממד הרוחני בתהליך, האדם סוקר
את חייו בניסיון לאתר אירועים אשר חווה ומייצגים סוג של נוכחות, התערבות או
"השגחה פרטית" של אותו כוח עליון. הם יהוו עבורו עוגנים רוחניים בהמשך.
במקביל עליו לזהות מהם משאבי הרוח מהם הוא ניזון בחיי היומיום. במידה ואינו מזהה אירועי
"השגחה פרטית" בחייו, עליו לזהות אירועים בהם חווה התרוממות רוח (awe), ולמצוא מקורות השראה רוחניים
אחרים בחייו.
שלושת השלבים הללו מסייעים לאדם לזהות את הפציעה המוסרית שלו, הרגשות
הנילווים אליה ומשאבי הרוח בהם ישתמש לאורך כל תהליך הריפוי.
חרטה (זיהוי הגורם, ותהליך וידוי ומחילה)
4.
חשבון נפש פנימי ועמוק עם עצמו תוך שימוש באומץ מוסרי לאורך
זמן. לאור זיהוי סוג הפציעה המוסרית ומודעות לרגשות ולתחושות הנלווים, האדם מבין
יותר טוב את אותן התנהגויות נסיבתית. תוצר השלב היא אבחנה בין ה"אני
הרוחני" (נשמה) לבין מנגנון הפציעה עצמו. (טז) אַל־תִּשְׁטְפֵ֤נִי ׀ שִׁבֹּ֣לֶת מַ֭יִם
וְאַל־תִּבְלָעֵ֣נִי מְצוּלָ֑ה וְאַל־תֶּאְטַר־עָלַ֖י בְּאֵ֣ר פִּֽיהָ׃ (י) כִּֽי־קִנְאַ֣ת
בֵּיתְךָ֣ אֲכָלָ֑תְנִי וְחֶרְפּ֥וֹת ח֝וֹרְפֶ֗יךָ נָפְל֥וּ עָלָֽי׃
ההתנהגויות הנסיבתיות יכולות להיות
מגוונות:
·
במקום העבודה: יעילות עצמית נמוכה
יותר, גאווה ולויאליות נמוכות יותר, תחושות של תשישות, התנתקות מהעבודה והתנגשות עם
מקורות סמכות, היעדרות או עזיבת המקצוע.
· בחיי היומיום: תסמיני חדירה (חלומות, הזיות), חוסר שלמות והעדר
רוגע פנימי, אִי שָׁקֵט, קשיי ריכוז, התנהגויות אובדניות, פגיעה עצמית, ייחוס עצמי
שלילי, גינוי עצמי, ייאוש המוביל לציניות, חווית בְּדִידוּת, חוסר תקווה ואָזְלַת יַד.
· במעגל החברתי: הימנעות מאינטימיות, הימנעות מקשרים חברתיים, חוסר
פעילות חברתית, בידוד והתבודדות, אובדן זהות או בהירות תפקיד חברתי, חוסר אמון או אובדן
אמון באחרים.
· בממד רוחני: תחושת עצמי וזהות מפוקפקות, אמונות עולם שבורות,
מאבק לסלוח, חוסר משמעות או מטרה, ספק קיומי וניכור מהקהילה האמונית.
כתוצאה מהבנת הקשר בין הפציעה המוסרית
להתנהגות הנסיבתית, גוברת המודעות ומתחדדת האבחנה בין התנהגויות (גלויות
ומחשבתיות) הנובעות מן הפציעה לבין אלו שאינן. הצורך הוא לסייע לאדם לזהות שהתנהגויותיו
מושפעות כרגע, בו-זמנית, מאישיותו ומן הפציעה. האבחנה הזו בין ה"אני" של
האדם לבין הפציעה או ה"אני הפצוע", הכרחית בכדי לעבור לשלב הווידוי. הוא
מתחרט על מעשיו, על השלכותיהם, ועל התנהגותו הנסיבתית כתוצאה מן הפציעה, ולא על
היותו אדם.
5.
יצירת טקס וידוי אישי מול אותו כוח עליון ומעגלי וידוי עם הסובבים את
האדם בקהילה. שימוש בטקסים, וטקסטים קיימים לפי בחירתו של האדם. (ווידוי וגילוי
חרטה בתהליך "התנקות" רוחנית לחיזוק "האור המקיף" את האדם.) (יב) וָאֶתְּנָ֣ה לְבוּשִׁ֣י שָׂ֑ק וָאֱהִ֖י לָהֶ֣ם לְמָשָֽׁל׃ (יג) יָשִׂ֣יחוּ
בִ֭י יֹ֣שְׁבֵי שָׁ֑עַר וּ֝נְגִינ֗וֹת שׁוֹתֵ֥י שֵׁכָֽר׃
בתהליך הווידוי האדם המתענה מקבל על
עצמו את המשימה ההרואית להפיק אור מתוך תהום אישי והחשוך. מרגע שהוא מתחיל
להתוודות, הוא נאבק בחיפוש אחר ה"אני" האמיתי המתחבא ב"חדרון הסגור"
של רגשות האשמה. האדם מדבר את הפגיעה: מפתח לתהליך הסליחה הוא היכולת לדעת ולהיות מסוגל
לבטא בבירור מה נעשה לא נכון. הדבר מוביל לעמדה שבה ניתן למצוא פיוס דרך שינוי רגשות.
לדוגמה: טקס בשם "קריאה הביתה" (Calling Home) שמקורו בקהילות
הילידיות בקנדה, אומץ על ידי קהילות רבות נוספות שמתמודדות עם פציעות מוסריות. זה
קורה כשהלוחם שב הביתה וחברי הקהילה מתגודדים סביבו לטקס, שבו הם מתנצלים בפניו על
מה שהוא נאלץ לעשות, או להיות עד לו, בשליחות הקהילה כולה. לעתים הלוחמים ששבים
הביתה גם מספרים על מעשיהם בקרב כדי להקל את הנטל שהם נושאים. "היכולת לחוות
כאב משותף היא מבחינתי הכוח הכי חזק של קהילה", "רבים מהלוחמים אומרים
שהחזרה הביתה עם פציעה מוסרית גורמת לתחושה של ניתוק מהקהילה, ולמעורבות שלה
בשיקום שלהם יש תרומה בריאותית עצומה".
6.
וידוי כמחילה: בקשה
לשחרור וסליחה בעזרת משאבי הרוח הפנימיים. בפרקטיקה
הדתית, לאחר הווידוי באה תפילה. ההכרה-בחטא והחרטה כשלעצמן אינן תרפויטיות דיין:
הווידוי אולי מתקן חוויה אישית אך אינו מרחיק את האדם ממנה. הווידוי נותר
אוטוביוגרפי בלבד אלא אם כן יש בו גם התמסרות לאלוהי שבלב. רוסו מיקם את האלוהי
שלו, את ה"טבע", בלב מה שמעניק גם לווידוי שלו את החותם הדתי. התפילה מאפשרת את
הריפוי בווידוי. באמצעות התפילה, האדם נע כלפי חוץ. "הסיטואציה הדיאלוגית"
הזאת המהווה את הבסיס לתפילה כפעולה פסיכולוגית (בניגוד לסגידה, פולחן או אקסטזה),
היא הפעולה הנעלה ביותר של הדמיון היוצר. באמצעות תפילה שכזו, יכול הלב להיחלץ מאותן
דמויות וכוחות מוגבלים הנובעים מאותה פציעה מוסרית.
·
האדם מבקש מ"כוח עליון" את עזרתו: סליחה לא מתרחשת ללא נוכחות "כוח
עליון". האדם נזקק למשאב רוחני בכדי לחוות תהליך אותנטי של שחרור וסליחה. הנוכחות
של "כוח עליון" בתהליך, הכרחית לתנועה הנפש מן הפנים החוצה ובחזרה,
בצורה מטוהרת יותר.
·
האדם מבקש
מחילה מן האחר הנפגע, מן הקהילה, הסביבה והיקום כולו.
משמעות (ריפוי קצר מועד וארוך טווח)
מטרת
שני השלבים הבאים היא לתת משמעות חדשה למצב. מעבר ממצב של חוסר אונים למצב של
עשייה מיטיבה.
7.
בקשה להיות בענווה- מתוך ראיית עולם של אפר ועפר/ צמצום עצמי/ יראה/
קבלה רדיקאלית- עשייה מיטיבה (תרומה לקהילה) ממוקדת ריפוי הפציעה המוסרית. (טו) הַצִּילֵ֣נִי מִ֭טִּיט וְאַל־אֶטְבָּ֑עָה
אִנָּצְלָ֥ה מִ֝שֹּֽׂנְאַ֗י וּמִמַּֽעֲמַקֵּי־מָֽיִם׃
תפישת
עולם של ענווה בעולם המסייעת לאדם להכיל ולקבל את חוסר האונים אותו חווה. תפישה זו
אינה מסירה אחריות הן האדם להמשיך לחיות חיים מוסריים ולהיטיב עם הסובבים. מומלץ
לעבור לשלב של עשייה חברתית הנותנת מענה ומיטיבה בהלימה לסוג הפציעה המוסרית או
בכלל. חשוב כי האדם המיטיב מקשר את העשייה החברתית שלו, לפציעה המוסרית שחווה, ואף
מסביר את הקשר לסובבים אותו. תהליך נתינה לאורך זמן מהווה גורם מרפא משמעותי.
8.
כתיבת תפילה ובניית ריטואל של חיזוק הקשר הרוחני ולהתפתחות רוחנית/
ריטואל רוחני, זיהוי משאבי רוח פנימיים וחיצוניים ושימוש בהם לאורך זמן. (יד) וַאֲנִ֤י תְפִלָּתִֽי־לְךָ֨ ׀ יְהוָ֡ה
עֵ֤ת רָצ֗וֹן אֱלֹהִ֥ים בְּרָב־חַסְדֶּ֑ךָ עֲ֝נֵ֗נִי בֶּאֱמֶ֥ת יִשְׁעֶֽךָ׃
בשלב הנוכחי מומלץ, אך אין זו חובה,
כי האדם יכתוב תפילה אישית. בתפילה זו תוצג בקשה, המופנית אל "כוח עליון"
לשמור עליו, לתת לו כוח ולסייע לו להתמיד בעשייה החברתית המיטיבה.
"מִי
הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב
נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר
מִרְמָה
סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם
וְרָדְפֵהוּ" (תהילים ל"ד/
פסוקים י"ג- ט"ו)
התמדה (שגרות רוחניות ודאגה לעצמי)
ליווי
רוחני ארוך טווח לאיכות רוחנית מתמשכת, ומניעת הישנות של הרגשות וההתנהגויות
הנסיבתיות הקודמות הנובעות מן הפציעה המוסרית.
9.
המשך חשבון הנפש (כאורך חיים), והודאה מיידית בעתיד, בכל בשגיאה/ טעות. (הודיה, סליחה ומחילה). עיסוק
קבוע בפעילויות המקדמות רפלקציה והבעה עצמית (למשל, אומנויות אקספרסיביות, כתיבה
יומן). עיסוק קבוע בפעילויות התומכות ברוחניות חיובית (למשל, תקווה, הכרת תודה,
תשומת לב, תפילה, מדיטציה, דמיון מודרך, טקסים קהילתיים, זמן בטבע). עיסוק קבוע
בפעילויות הנתפסות כמעוררות חיים ומשמעותיות.
10.
בשורת ההתעוררות הרוחנית לכל הסובבים ויישום עקרונות אלה בכל תחומי החיים
(הרוחניות כאורח חיים – מניעת מעידה, עשייה מיטיבה כללית בקוסמוס ובאוניברסאלי). האדם
מתבקש לזהות את ערכי הליבה שלו ולהגדיר יעדים ספציפיים נוספים, למשל — להמשיך להתנדב
בבית מחסה לחסרי בית לאורך זמן. המלוה הרוחני אמנם מספק תמיכה והכוונה, אבל המלווה
הוא שאחראי לביצוע השינויים בחייו. תהליך הליווי הרוחני לאורך זמן כולל גם תרגילי
מיינדפולנס עם התמקדות בהגברת הקבלה של רגשות קשים.
סיכום:
מודל נחמ"ה מורכב מעשרה שלבים וניתן לחלוקה לארבעה "שלבי-אב":
מודעות לנוכחות קיומית והכרה בפציעה, גילוי חרטה (וידוי, סליחה ומחילה), מציאת משמעות חדשה למצב (הפציעה והריפוי) והתמדה בעבודה הרוחנית (לאורך זמן). המילה
נחמה טומנת בחובה את מהות המודל: להעניק עידוד וחיזוק, לשכך את הצער, ולסייעה לאדם
הפצוע בתהליך הריפוי העצמי, לאורך חייו. השילוב עם פסוקי תהילים מזכיר לי בכל פעם,
כי אין חדש תחת השמש.
תגובות
הוסף רשומת תגובה